שקיעת ההיביסקוס

סמל משרד הקסמים הוחלף בסמלו של הלורד- הגולגולת והנחש, בכל מקום אפשרי.
הלורד ואוכלי המוות היו במה שהיה פעם משרד פגישות חירום של שר הקסמים, זה היה חדר מרווח עם שולחן מלבני וותיקי אוכלי
המוות כבר חיכו שם בגלימות השחורות שלהם יושבים נוקשים וצייתנים לאדונם שעמד ליד ראש השולחן, דראקו הרגיש כמו תלמיד שמאחר לשיעור שינוי צורה כשהוא נכנס לחדר.
כולם נעצו בו מבט שהיה תערובת של האשמה והתנשאות, חוץ  מסנייפ ואביו אשר ישב לצד דודתו המטורפת, פיו התעקל לקוו דק שדראקו ידע שהעיד על כך שהוא לחוץ.
"אדון האופל" דראקו השפיל את ראשו לעבר הלורד וחיכה כמו פסל לאישורו לזוז לפעמים זה היה מחוות יד פשוטה או הנדת ראש אבל דראקו לא קיבל אף אחת מן המחוות הללו.
"דראקו מאלפוי" עיניו האדומות של הלורד ננעצו בדראקו וגרמו לטמפרטורת גופו לעלות מלחץ, הוא תמיד העניק לדראקו תחושה שיש ביכולתו לקרוא את
מחשבותיו מה שהיה כמובן נכון חלקית אבל דראקו היה יותר מידי טוב בהלטת הכרה מכדי שזה יקרה, תודות ליכולת שלו להפריד בין רגשותיו ובין מה שהוא צריך לעשות.
"סיפרו לי יצירת הקללה החדשה, היא תשרת אותנו היטב, אתה תתוגמל"  
"תודה אדוני" ליבו של דראקו אשר דפק במהירות החל להאט "אני לא ראוי להערכה שלך"
דראקו הוסיף במחשבה נוספת, חנופה אף פעם לא הזיקה.
"אתה יכול לשבת" דראקו הלך למקומו הקבוע בהליכה יציבה אך מהירה, ראשו מורם כהרגלו הוא ישב לצד אביו נמנע מלגעת
בו או להסתכל עליו וחיכה בשקט כמו כל שאר אוכלי המוות עד שהחסרים הגיעו לא זמן רב אחריו, הרי אף אחד לא יעז לאחר לפגישה שבה נוכח הלורד.
עיניו חיפשו את סנייפ במקומו הקבוע, מימינו של  אדון האופל ארשת האדישות שלו כמסכה על פניו ועיניו השחורות ננעצות בדראקו לשבריר שנייה
ובהן אישור להתנהגותו, הוא כעט יכל לשמוע את קולו העמוק של הפרופסור לשעבר אומר, "פעלת היטב דראקו".
וולדמורט התיישב, עיניו סוקרות את חסידיו ופיו שהיה יותר כמו קוו דק של נחש מאשר שפתיים נפתח, "עברו חמש שנים מאז הניצחון שלי
בקרב על הוגוורסט אך עדיין ישנם מורדים ומתנגדים חופשיים, הם כמובן לא מהווים סכנה לי" היהירות הייתה
דומיננטית בקולו הנחשי  "אבל לכל מה שבניתי לעומת זאת...אני אוודה שינקטו מאמצים נוספים לתפיסתם אנו
נדון בהם בהמשך, בקשר להיום הטיהור יהיה כנגד מחתרת שולית של בוצדמים ובוגדי דם  בוולברהמפטון ישר אחרי הפגישה, שאלות?"
עיניו בחנו את נתיניו דרך העפעפיים הצרות, "לא אדון האופל" אחדות מושלמת כמעט השיבה לו הם החלו לקום זה אחר זה והתעתקו לווברהמפטון דראקו היה האחרון מבניהם.

~כעבור כמה שעות~

דראקו דימם יותר מהרגיל הוא בקושי הצליח להגיע לפתח האחוזה, ידו הימנית אוחזת בבית החזה שלו הוא הרגיש כאילו אש מתחוללת בתוכו ושורפת אותו מבפנים.
פלג גופו העליון שסוע וצבוע בגוונים של כחול ואדום של חבורות, ופניו החדות נפוחות זה נראה שדם זלג מכל מקום אפשרי, בעיקר בפיו שם טעם המלח והברזל היה חד מידי.
הוא התמוטט ליד חדר האוכל, חסר כוחות ומיואש, הוא ניסה לקרוא לגמדוני הבית ללא הצלחה אבל כשהדלת של חדר האוכל הגדול נפתחה הוא ידע שיש לו מזל אך הוא לא היה בטוח איזה.
היו בפניו שתי אפשרויות הראשונה היא שגרינג'ר שרצה לעברו תגמור את העניין בקללת אברה קדברה פשוטה והשנייה  היא שתעזור לו, שתטפל בו.
הוא לא היה בטוח מה הוא מעדיף למות מידיה או להיות חייב לה.
"מאלפוי" הרמיוני התכופפה לעברו פניה כמה סנטימטרים מפניו וידיה חופנות את פניו ובוחנות את מעט ההכרה שנשארה לו "מה קרה לך, מאלפוי אתה שומע אותי?".
בעוד שעיניו יכלו רק לבהות בפניה הוא לא יכל שלא להבחין בכך שיש לה רסיסי זהב בעיניים החומות שלה קצת לפני שהוא איבד את ההכרה.
רב הפציעות שדראקו קיבל היו מן "המורדים והמתנגדים" כפי שהלורד כינה אותם, הם לחמו במיומנות ודראקו לא יכל שלא לחוש שרוב הקללות כוונו אליו במכוון יותר מכל אוכל מוות שם.
אולי בגלל שהיה מאלפוי- צאצא למשפחה טהורת דם מוכרת בעולם הקסמים ואולי בגלל שרבים מן המורדים למדו בהוגוורסט בתקופתו ולכן
זיהו אותו מאיזו הערה עוקצנית שזרק להם פעם או הצקה מתמשכת.
דראקו היה מעדיף לחשוב שזוהי האפשרות השנייה, אילו מישהו מתקיף אותו יותר מהרגיל הוא היה מעדיף שזה בגלל משהו שהוא עשה ולא בגלל המוצא שלו.
שאר הפציעות שחטף היו מן אוכלי המוות, לא בכוונה כמובן, איש מהם לא היה מעז לעשות לו משהו שיזיק לו כפי שהפציעות הללו יכלו להזיק.
אלו היו פציעות שהוא לקח על עצמו בכוונה למנוע פגיעה אפשרית באופן שיראה לא חשוד  מידי ובמחשבה לאחור כשכל הגוף שלו כאב והוא התמוטט בביתו הוא בכנות התחרט על זה.
הוא לא יכל להבין מתי בדיוק התחיל להיות לו אכפת מבוגדי דם בכל התהליך שבו נהפך לחפרפרת כמו סנייפ אבל עכשיו הוא עמוק מידי בפנים מכדי להפסיק.

הרמיוני המבוהלת גררה את גופו המדמם של דראקו לחדרו, אותו החדר שאליו נכנס בלילה שהוא הראה לה את חדרה שלה.
זה היה חדר שצבוע בצבע ירוק כהה של עלי העצים ושחור, היה חלון גדול שהשקיף על הגינה באחד הקירות וכרגע דרכו נכנס אור גם לחדר דרך הירח החצוי שנראה גדול יותר מן הרגיל.
הרמיוני התקשתה להרים את דראקו, חוץ מעצם העובדה שהוא היה גבוה יותר ושוקל יותר ממנה
הוא לא ממש היה ער בשביל להפוך את התהליך לקל יותר.
באנחה אחת ומאמץ גדול היא הציבה אותו על המיטה המרווחת והתנשפה ממאמץ, העור החשוף שלו שהיה מקושט בדם שלו ושל אחרים לכלך את הסדינים הנקיים והנעימים.
ומבט חטוף בגופו כבר סיפר לה איך להתחיל לטפל בו, "מגי" היא קראה בזמן שהפשטה מן דראקו את חולצתו בכדי לקבל
מידע טוב יותר על פגיעותיו, היא לא נרתעה כשהגמדונית הופיעה הפעם מאחוריה, למען האמת הרמיוני אפילו לא הסיתה את מבטה מן דראקו כשסרקה
אותו בשרביטה,מאחה חתכים ומחפשת עצמות שבורות בתהליך היא התיישבה מעליו לא שמה לב לאופן האינטימי שבו היא נמצאת.
"כן גבירתילי?" מגי שאלה עיניה הגדולות מנתרות מן דמותה של הרמיוני אל דמותו חסרת ההכרה של דראקו.
"תביאי לי כל שיקוי שקשור לעזרה רפואית שיש באחוזה ואני אצטרך גם כמה תחבושות"
"מיד גבירתילי" לא לקח למגי זמן רב עד שחזרה עם קופסה מלאה בשיקויים ובדים מגולגלים שהיו כנראה תחבושות מאולתרות.
"תודה" הרמיוני סקרה בעיניה את השיקויים היו שם שיקויי לאיחוי צלעות, להורדת חום, להסרת אוזני חתול וחדק פיל, לשיכוך כאבים, עצירת
דימומים והחלמת חבלות ואת רובם היא תצטרך - היא מצאה אצל מאלפוי צלעות שבורות זעזוע מוח דימום פנימי ומספר רב של חבורות רציניות שלא היה מבייש שום שחקן קווידיץ אגרסיבי בלשון המעטה.
אבל הייתה בעיה אחת את השיקויים מאלפוי יצטרך לשתות והוא לא יוכל לעשות זאת אם הוא לא ער.
"מאלפוי" הרמיוני סטרה קלות לפניו החיוורות והחדות (משהו שהיא רצתה לעשות כבר כמה ימים למען האמת אבל היא הייתה בטוחה שזה יהיה כשהיא תתפרץ עליו ולא בנסיבות הנוכחיות)
"מאלפוי" היא ניסתה שוב הפעם חזק יותר כשלא קיבלה תגובה בפעם הראשונה, ליבה פרפר מעט בדאגה כשהוא נאנק ועיניו האפורות נפתחו והתמקדו בה באופן מעורפל.
"גרינג'ר?" הוא נאנק בקול סדוק ואומלל שגרם להרמיוני לרחם עליו "מה את עושה פה?"
"אתה פצוע אם תרצה להרחיב אשמח לשמוע איך" היא השיבה בחצי ציניות חצי רצינות ולפני שהוא הגיב היא הזיזה מעט את ראשו והצמידה לפיו את הבקבוקונים הקטנים  הבאים אחד אחרי השני "תשתה את אלו"
כשסיימה עם כל  השיקויים הוא נראה כאילו הוא עומד להקיא הרמיוני הצמידה את כף ידה לשפתיו ומנעה
ממנו לעשות זאת "אני יודעת שזה דוחה אבל אתה חייב לבלוע מאלפוי" לרגע התחוללה ביניהם מלחמת מבטים בה מאלפוי נראה
כמי ששומר טינה להרמיוני כמו ילד שכועס על אמו שגרמה לו לאכול ברוקולי אבל הוא עשה כדבריה ובלע.
זמן קצר לאחר מכן הוא נרדם תחת ההשפעה הרבה של השיקויים והרמיוני  שהתרחקה ממנו אך עדיין ישבה על המיטה החליטה
לסיים את מה שהתחילה.
היא חבשה מקומות שלא צפוי שיחלימו בקרוב למרות השיקויים ופקחה עין על דראקו למקרה שחום גופו יעלה יותר מהרגיל מה שאף פעם לא היה סימן טוב.

כשהרמיוני טיפלה בו היא לא ממש חשבה על כך שהיא שונאת אותו או על איך הוא הפך להיות גרסה מדממת ומעוכה של עצמו אלא על כך שהוא צריך עזרה והיא היחידה ששם.
   -------------------

אשמח לקצת תגובות כדי לדעת שמישהו באמת קורא את זה עד הפרק הבא :)

הפרק הקודם		הפרק הבא