העיניים הן ראי הנפש

מישהו יכול להסביר לי איך זה שהאפילוג לסיפור הזה כבר כתוב ומוכן לפרסום, אבל לסיים את הפרק הזה לקח לי כמה חודשים?

We are the broken ones, who chose to spark a flame

Watch as our fire rages, our hearts are never tame

'Cause we were born for this

- Born For This, The Score

פרק 6 - עיניים בוערות

"חלמתי על מבוך קסום," הארי אמר, מביט בתקרה.

רון נחר מהצד השני של החדר, והארי דמיין את הגיחוך על פניו אבל לא פנה להביט בו.

"למה אני לא מופתע?" הג'ינג'י מילמל. הארי ניענע בראשו, שאר גופו נותר דומם ופרוש על מיטתו.

"אני רציני. הם - פרסי ואנבת' ועוד כמה - היו תקועים במבוך תת קרקעי שיכול לקחת אותך למדינה אחרת בצעד אחד. קסם."

רון לא הגיב. קולות החבטה של בגדים פוגעים ברצפה סיפרו להארי שחברו עדיין חופר בארון שלו בקדחתנות בחיפוש אחר שעון היד הישן שלו. הוא לא השתמש בו כבר תקופה ארוכה, אבל בכיפה הזמן תמיד נראה קצת חסר משמעות, רחוק מהמציאות בצורה משונה, ורון לא אהב את התחושה. הארי ניסה לעזור בחיפושים בהתחלה אבל מהר מאוד הבין שזה חסר סיכוי. חוץ מזה, הוא היה עייף משינה רצופת סיוטים ומלאה בעיניים זוהרות שבהו בו בהאשמה, העינוי מאתמול עדיין מתנגן במוחו כמו תקליט שבור, בעוד רון היה עירני כמו שור אחרי יום החופש שקיבל אתמול בזכות התור שלו אצל רופא השיניים.

"הם נלחמו בלוק - זה שמנהיג את הצבא של הטיטאנים, אמרתי לכם עליו. הם ניסו להשיג אותו ולהשתלט ראשונים על המבוך כדי למנוע מלוק להשתמש בו כדי לפתוח במלחמה, והם היו תקועים בפנים, כי המבוך הקסום בדרך כלל לוכד בתוכו אנשים עד שהם משתגעים."

"אני מניח שהם ניצחו," רון אמר בהיסח הדעת.

"כן. בסופו של דבר."

"איך הם יצאו מהמבוך?" קולו של רון נשמע מעומעם. הארי הביט הצידה אל חברו, שערימה כל כך גבוהה של בגדים הוחזקה בידיו שעיניו בקושי נראו מעל הסוודר הכחול למעלה. הוא שמט את כולם על מיטתו בקול אומפף.

"פרסי קרא לאולי-חברה שלו מהתיכון, שמסוגלת לראות מעבר לערפול, אפילו שהיא לא חצויה. אנבת' התעצבנה כהוגן. אבל רייצ'ל, מהתיכון של פרסי, הצליחה לפגוע בקרונוס, שנמצא עכשיו בתוך לוק שמשמש לו גוף מארח. ועוד עם מברשת שיער. אז היא הוכיחה את עצמה."

רון בהה בו. "אוקיי, עכשיו אני מופתע. וגם קצת מוטרד. מה עוד קרה?"

הארי פנה להביט שוב בתקרה. "הם הצליחו להדוף את הכוחות של קרונוס, לבינתיים. עברה מאז עוד שנה חסרת אירועים, ועכשיו הם יוצאים למלחמה הסופית. פרסי קיבל את הנבואה הסודית שמדברת על סוף העולם שיקרה ביום הולדתו השישה עשר, שיגיע בעוד פחות מחודש מהזמן אליו הגעתי."

רון עיווה את פניו. "אווץ'. אתה חושב שהם הולכים לנצח?"

"אין לי מושג," הארי הודה בכנות. "כנראה שכן, אם הוא עדיין בחיים, אבל… אני לא יודע."

רק כשהוא דיבר עם רון המשמעות האמיתית של החלום היכתה בו. כך היה בכל בוקר מאז שפרסי יצר ביניהם את החיבור - הארי התעורר, תקוע באמצע סיפור לא גמור, וסיפר לרון בכלליות את המאורעות האחרונים שהוא גילה בחיי החצוי האסיר שלהם. ואז, רק כשהוא דיבר עליהם, הוא הבין פתאום את גודל המוזרות.

הסיפורים האלה קרו לפני בערך שנתיים, אם פרסי באמת בן שמונה עשרה כמו שהוא נראה. פרסי של החלומות היה גיבור, נאבק להציל את העולם שוב ושוב. והארי עודד אותו, היה במתח בשבילו וקיווה שהוא יצליח. קיווה שהוא ישרוד ויזכה לסוף המאושר שבהחלט הגיע לו.

אבל אז הוא דיבר עם רון, והוא הבין, באיחור, שהוא כבר יודע מה הסוף יהיה. פרסי יחיה. פרסי יגיע לכאן, איכשהו, אבל הוא כבר לא יהיה גיבור. הוא יהיה מסוכן.

אנשים נפגעו בגללו. שלושה בסך הכל, כולם הובהלו לבית החולים במצב קשה עם מים בריאות וקושי מסוכן לנשום מיד אחרי הצונאמי. שלושתם שרדו, בסופו של דבר, אבל רק בנס. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אם השמירה לא הייתה כל כך דלה אז. שלא לדבר בכלל על רעידת האדמה שהייזל גרמה.

הצרחות של השניים מהעינוי עוד המשיכו להדהד לו באוזניים מאז היום הקודם.

"איך עברה שנה בחלום שלך, הא?" רון שאל. "אתה מספר לי בפרטי פרטים על מסעות החיפושים, אבל אתה לא יודע כלום על הלימודים שלו או מה שזה לא יהיה שהוא עושה אחרי הקיץ. זה לא מוזר?"

הייתה לו נקודה, למרות שלהארי זה נראה ברור ומובן בראשו. הוא שיחק עם הסדינים באצבעותיו. "לא כל כך. זה כאילו… אני רואה את מה שהיה משמעותי בעיניו של פרסי. זכרונות שריגשו אותו באיזושהי צורה, דברים שחשובים לו. אם היה אירוע במהלך השנה שהיה משפיע עליו, הייתי רואה את זה. אבל עם סכנות כאלה במהלך הקיץ, כל השאר פשוט… מחוויר. זאת התחושה, בכל מקרה."

"אני מניח שזה הגיוני," רון הימהם. הארי שמע קולות של בגדים נחבטים במיטה שוב. "מצאתי!" רון קרא בפתאומיות, והארי הפנה את ראשו אל חברו המרוצה, שעון בידיו המונפות בניצחון.

הארי התיישב. "יופי," הוא חייך, למרות שידע שהוא לא נראה משכנע. "בוא נזוז."

רון העיף בו מבט מהשעון והסיפוק נעלם ממבטו. הוא התיישב ליד ערימת הבגדים שעל המיטה שלו, עיניו ננעצות בהארי במבט רציני. "הארי," הוא פתח לאט. "אני יודע מה קרה אתמול. הרמיוני דיברה איתי באמצע הלילה, היה לה סיוט… היא סיפרה לי מה מנסן ומקגרגור עשו. לפרסי והייזל. ה… אתה יודע, ברקים, עינויים."

הארי לא הביט בו. הוא הסתכל באצבעותיו המוללות את הסדין בריתוק במקום.

"אם אתה רוצה לדבר על זה… אתה יודע שאני כאן," רון אמר.

הארי הרים את מבטו מהמיטה. "אין על מה לדבר, רון," הוא אמר באנחה. "זה היה לא נעים, אבל… חייבים לעשות את זה, נכון? אין ברירה."

שתיקה השתררה בחדר. צרחות מילאו שוב את הראש של הארי, צרחות והבכי של הייזל והקול השבור של פרסי. הארי ניסה לעצום את עיניו כדי לחסום את הזכרונות, אבל הסכר נפרץ במקום להיאטם - מראות היבהבו מתחת לעפעפיו, הייזל מכווצת בפינת תאה ופרסי שכוב על הרצפה והבגדים החרוכים והצלקת -

הארי נעמד בפתאומיות. הוא התחיל להתהלך בחדר הקטן בצעדים מהירים, כאילו אם ילך מהר מספיק הזכרונות יישארו מאחור.

"זה נורמלי," הוא אמר לרצפה בתסכול, יודע שרון מקשיב. "היינו במלחמה, אבל אף פעם לא ראיתי עינוי, כן? לא משהו אמיתי כמו אתמול. זה נורמלי שאני רואה אותם כל הזמן. שאני ממשיך לחשוב על מה שקרה אתמול. אפילו שהם האויבים, אפילו שזה מה שעושים כשהם מסרבים לדבר… נכון? אני לא - אני לא יודע מה לחשוב."

"היי," רון אמר, מושך את תשומת ליבו. "ברור שזה נורמלי. זה בטח היה נורא. ברור שתרגיש ככה אחרי שראית דבר כזה, אויבים או לא אויבים. הכל בסדר."

הארי הביט בחברו, מנסה לקבל את הדברים, מנסה להאמין בהם. הוא התיישב אחרי כמה רגעים, מליט את פניו בידיו. "נכנסתי אליהם, אחרי שהרמיוני הלכה. לא יודע למה. הייתי חייב לראות אותם. וזה היה… נורא. שניהם נראו כאילו כואב להם לזוז. יש לפרסי צלקת שמתחילה מתחת לאוזן וממשיכה למטה, אין לי מושג איפה היא נגמרת. אין לי מושג מה עשו לו כדי שהיא תהיה שם. אני לא יודע."

רון לא ענה. הארי שיפשף את מצחו, נלחם ברגשות הגואים בו. "הלכתי לחפש את מנסן אחרי זה," המשיך. "אמרתי לה שזה צריך להפסיק. פרסי שתק כמו דג, רון. שום דבר לא גרם לו לדבר, גם לא כשהם עברו להייזל. והדברים היחידים שהוא כן אמר… זה היה רק כשאני שאלתי אותו את השאלה. הוא לא הגיב לאף אחד אחר, בכלל."

"באמת?"

"באמת."

רון ניענע בראשו. "הבנתי שהוא מחבב אותך, אבל זה כבר מוזר."

"אני יודע. זה מוזר, אבל אני חושב שהוא… סומך עלי."

רון הסתכל בו בתמיהה. "כן, בצורה מעוותת כלשהי."

הארי לא ידע איך לענות על זה. "בכל מקרה, עמדתי והתווכחתי עם מנסן שם במשך יותר שעה. היא כעסה. מאוד. היא אמרה שאני פשוט לא רגיל לזה, שאני עוד רך ואי אפשר להזדהות עם טרוריסטים, אבל בסופו של דבר שיכנעתי אותה."

"אתה רציני?"

"כן. היא ראתה בעצמה שפרסי לא משתף פעולה. הוא אמר לי שהוא לא יגיד כלום לא משנה מה, ואני אגיד את האמת, אני מאמין לו. והיא ראתה שהוא מדבר רק איתי מסיבה כלשהי. אז פשוט… אמרתי לה שאני אראה אותו כל יום מעכשיו. אדבר איתו, אנסה לגרום לו לענות… להוציא ממנו משהו."

רון התחיל לחייך. הארי מיהר להוסיף, "היא אמרה שאם לא יצא מזה כלום היא תחזור לשיטה הקודמת. ככה היא קראה לזה."

החיוך של רון התרחב. "אבל עד אז, אתה אחראי על החקירות."

הארי הינהן, ורון ניענע בראשו שוב, גיחוך פרוש על שפתיו. "אני לא יודע למה אני מופתע. אתה ולשון הקסם שלך. לפני כמה ימים עוד היינו בתקופת מבחן ועכשיו שיכנעת את מפקדת הקרח לתת לך פיקוד."

"טוב, לא בדיוק פיקוד," התנגד הארי. "היא בכל זאת מעבירה את המשרד שלה לכיפה כדי לפקח מקרוב על כל המבצע…"

"אוי, די, זה אדיר ואתה יודע את זה," נזף רון. הארי לא הצליח להתנגד והחזיר לו חיוך.

"ובכל מקרה," אמר רון, קולו הופך רציני שוב. "אתה יודע מה זה אומר. לא עוד עינויים. זה לא יפתור את מה שקרה, וזה כנראה עדיין יפריע לך… אבל אמרת שהוא לא ידבר, לא בדרך הזאת, ועצרת את זה. עשית משהו טוב."

"כן," הארי מילמל, התחושה הלא נעימה בביטנו שהתחילה כשמקגרגור התחיל לירות ברקים אתמול, סוף סוף מתחילה להירגע ולהישכח. "אני מניח שאתה צודק."

"אל תניח, אני צודק." רון חייך וקם על רגליו, מושיט יד אל הארי. "ועכשיו כדאי שנלך, אנחנו כבר באיחור."

ובראש ולב שקטים יותר משהיו מאז מאורעות היום הקודם, השניים התעתקו אל היער המקיף את הכיפה.

לצערם הרב, השקט לא נשאר לאורך זמן, כי לא היה אפשר להתעלם מהאש המקיפה אותם ברגע שהגיעו.

"מה בשם מרלין?!" רון פלט בצעקה, ניצל אך ורק בזכות בזכות הריפלקסים המהירים של הארי שהספיק למשוך אותון מהשיח הבוער שנייה לפני שהלהבות הספיקו להיאחז בו.

העצים, הצמחים, האדמה - הכל בער, נאכל על ידי אש גבוהה ומתפשטת ללא הרף. הארי ורון התייצבו על האדמה החרוכה, והשניים הביטו, הלומים, בהרס והמהומה מסביבם.

שומרים רצים, צעקות, להבות גואות ומטפסות מעץ לעץ. צמחייה משחירה וקורסת ונעלמת. אוויר מלא בעשן ובכתום-אדום-צהוב מהבהב. היער הלך ונחרב לנגד עיניהם.

שומר שעמד מתחת לעץ שהתנדנד בצורה מסוכנת תפס את עיניו של הארי, והוא רץ קדימה, בלי לחשוב.

"היי!" קרא, אבל אף אחד לא שמע אותו מלבד רון, שרץ מאחוריו. העץ החל ליפול, והשומר לא שם לב, עסוק בטיפול בכוויה של שומר אחר.

"היי!" צעק הארי שוב. "תיזהרו!"

אבל לשווא. הארי שלף את שרביטו בייאוש.

העץ הבוער קפא בעודו באוויר, מטר בלבד מעל השומר וחברו הפצוע שעדיין לא שמו לב לסכנה.

ובדיוק אז רון צעק, "מה - עצור!"

הארי הפנה את מבטו. הוא עקב אחר עיניו של רון אל דמות קטנה שרצה לה באמצע הבלגן והלהבות, כל צעד של רגל קטנה ויחפה מותיר אחריו סימן חרוך ובוער באדמה. הדמות, רחוקה מספיק כדי שהארי לא ידע להגיד אם זה בן או בת, נעצרה לפתע, והרימה יד אחת.

"ילד!" קרא רון. היד הייתה סגורה סביב קת של פטיש.

הדמות - ילד - נער? - הנחית את הפטיש על האוויר מולו, כאילו ציפה לבקוע אותו לשניים.

והאדמה רעדה.

ריח קריר ומתפצח חלף לרגע באוויר והארי ידע, ללא ספק, שזאת חומה קסומה שהילד מזעזע עם הפטיש שלו.

עוד חצוי עוין.

ואכן, עם המכה, היבהב לרגע האוויר - משהו שהארי לא הצליח לתאר מאוחר יותר, משהו חסר צבע אבל צבעוני וחי יותר מכל דבר אחר שראה אי פעם, התגלה למאית שנייה אחת, עומד באוויר כמו קיר מגן. והחומה עוד עמדה, אבל סדקים התפשטו בה איפה שפגע הפטיש.

הילד הניף את כלי נשקו שוב.

"לא! רון, תעצור אותו!" הארי צעק.

"אני לא יכול!" רון ענה בייאוש, והארי ראה בזווית עינו שגם שרביטו של רון מונף, עסוק בקסם אחר.

וכך הם נאלצו לצפות בפטיש יורד, ונוחת שוב על החומה, ושוב האדמה הזדעזעה. והריח הייחודי של קסם התפשט באוויר כאילו הותז על האזור בספריי.

החומה התנפצה בהיבהוב אחד, ונעלמה.

ואז, שניות אחדות מאוחר מידי, לחש כסוף ומהיר הצליף בחצוי כמו שוט, והוא קרס.

הארי הסתכל לימינו, על מקור הלחש. מנסן עמדה שם, פניה קפואות ופיה קו קודר. היא החזירה לו מבט ולא אמרה מילה.

לשם שינוי, הארי הסכים איתה.

אני אהיה כנה איתכם ואומר שלא תיכננתי לגמור ככה את הפרק, אבל משום מה אני מסתבכת עם ההמשך, אז זה סוף הפרק כרגע. מצטערת על ההפסקה הארוכה :(

קצת חדשות-לא-כל-כך-חדשות-אבל-שיהיה: הפאנפיק בוואטפד עם הרעיון הדומה - הוא העתקה, והוא מחוק עכשיו.

הרעיון לסיפור הזה שייך לי ואני השקעתי את הזמן שלי במחשבה והתכנון והכתיבה שלו. אם מישהו רוצה לפרסם משהו דומה - הוא צריך לדבר איתי קודם.

בנוסף, העליתי את הסיפור שלי לוואטפד, למקרה שזה מעניין מישהו, תחת אותו שם. הוספתי תמונות של עיניים וכולי.

אשמח לתגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא