דם...

פרק 6: סליחה וגילוי

מספר שבועות חלפו מאז גילתה גבריאלה את האמת, אך זה לא שינה דבר ביחסה ללאונרדו, היא סירבה לדבר איתו. אפילו העובדה שהתגוררו באותו בית ולמדו באותה כיתה לא גרמו לה לשנות את התנהגותה.

"את לא מתכוונת לדבר איתי? " שאל לאונרדו בפעם האלף. "לא" אמרה גבריאלה. "גבי... אני מצטער! רציתי לספר לך אבל אבא אמר שהחשיבה שלך אנושית ושאני צריך לעזור לך להבין לאט, בהדרגה" אמר לאונרדו. "איך זה קשור לזה שנישקת אותי? סתם ככה בלי סיבה? " שאלה גבריאלה. "זה לא בלי סיבה בסדר? יש לי רגשות שאני לא מבין אותם, כמו שאת חושבת בצורה אנושית אני חושב בצורה ערפדית וערפדים לא מרגישים רגשות כאלה, אני בכל אופן אף פעם לא הרגשתי" אמר לאונרדו.

גבריאלה נעצרה מהליכתה והסתובבה אליו מביטה בו בעיניים רכות יותר. "פעם ראשונה שאני מרגיש... שאני מרגיש באמת מבולבל כמו ילד בן חמש עשרה ולא כמו ערפד בן מאה וחמש עשרה, למרות שגם מבחינה ערפדית אני ילד מבולבל כך שזה כנראה לא משנה שום דבר" אמר לאונרדו. היא הביטה בו במבט מוזר. "ועכשיו בלבלת אותי" אמרה גבריאלה. הוא חייך וחש רגוע הרבה יותר כשהיא החזירה לו חיוך.

"חיבוק אפשר? " הוא שאל חצי מחייך. "ברור שכן" היא חייכה אליו ופשטה את זרועותיה. הוא חיבק אותה והיא ליטפה את ראשו. "התגעגעתי אלייך כל כך" הוא לחש באוזנה. "גם אני אליך" השיבה.

"ממש איחוד משפחות" אמר מייקל שהופיע מקצה המסדרון. הם ניתקו והביטו בו. "היי מייקל" אמרה גבריאלה. "היי גבי, מה נשמע? " הוא שאל בחיוך סתמי. לאונרדו חרק את שיניו רק הוא קרא לה גבי, רק לו היה מותר. "גבריאלה, לא גבי" היא תיקנה אותו. "איך שתרצי" אמר מייקל. "טוב, אנחנו צריכים ללכת, אתה בא לאו? " היא הושיטה אליו את ידה. הוא אחז בה והם הלכו אל עבר מכוניתו של טוני. מייקל הביט בגבריאלה המתרחקת וליקק את שפתיו.

"היי ילדים מה נשמע? " שאל טוני כשנכנסו אל המכונית. "אני בסדר, לאו זועף קצת" אמרה גבריאלה. "אני לא זועף" מחה לאונרדו. "מה קרה    ילד? " שאל טוני. "כלום" אמר לאונרדו והפנה את מבטו. טוני ניסה לקרוא את מחשבותיו. 'ילד מעצבן! הוא חייב להתרוצץ סביבה כל הזמן ולהציק והיא נחמדה אליו כאילו היא לא שמה לב שהוא מטומטם שעושה הכל בכוונה'  ועוד מחשבות התרוצצו בראשו במהירות. "לאט ילד, קשה לי לקרוא את המחשבות שלך כשהן רצות ככה" אמר טוני. לפתע הכל השתתק. "עכשיו חסמת אותי, נחמד" אמר טוני.

"לאו... אולי מספיק לכעוס? " שאלה גבריאלה כשהם נכנסו אל ביתם והוא זרק את תיקו הצידה בזעם. "די" הוא זעף ועלה אל חדרו. גבריאלה עלתה בעקבותיו.

לאונרדו שכב על מיטתו כשגבו מופנה אל הדלת. גבריאלה התיישבה על קצה המיטה והעבירה את אצבעותיה בשיער הבלונדיני. היא רכנה מעליו ונשקה על לחיו. "חיבוק יעודד אותך? " היא שאלה ברוך. הוא נשכב על גבו ועצם את עיניו.  היא גלגלה את עיניה והלכה אל הדלת. "אם יתחשק לך לא להיות תינוק, אני למטה" אמרה גבריאלה וסגרה את הדלת אחריה.

שעה לאחר מכן, לאונרדו הופיע למטה. גבריאלה ישבה עם רגליים מקופלות על הספה כשהיא קוראת ספר. הוא הביט בה בשתיקה. גבריאלה נאנחה, הניחה את הספר בצד ופסקה את רגליה כשהיא מושיטה את זרועותיה אל לאונרדו. הוא התיישב בין רגליה והניח את ראשו על חזה. היא חיבקה אותו ונשקה לו.

"נרגעת? " היא שאלה וליטפה את ראשו. הוא הנהן. "מצטער, לא התכוונתי להוציא את העצבים שלי עלייך" אמר לאונרדו. היא נשקה על ראשו והוא הביט בה. גבריאלה חייכה. "זה בסדר, אתה לא צריך להתנצל".

לפתע דפיקה נשמעה על הדלת. "אני אלך לפתוח" אמרה גבריאלה וקמה מהספה. היא ניגשה אל הדלת  ופתחה אותה. "מייקל! מה אתה עושה   פה? " שאלה גבריאלה. "סתם, עברתי בסביבה" אמר מייקל. הוא הביט בה כמו מחכה למשהו.

לאונרדו נעמד לפתע. הוא ניסה לקרוא את מחשבותיו של מייקל אך לא הצליח. 'רגע, רק ערפדים יכולים לחסום קריאת מחשבות' חשב לאונרדו בליבו.

"אל תזמיני אותו פנימה! הוא ערפד" אמר לאונרדו. "מה עובר על הבן דוד שלך? " שאל מייקל. "לאו? " שאלה גבריאלה הבעת פליאה על פניה. "ערפדים לא יכולים להיכנס לבית שחי בו בן אנוש אלא אם כן הוא מזמין אותם פנימה ואז הם יכולים להיכנס מתי שירצו" אמר לאונרדו.

'אז איך אתה נכנסת? ' תהתה גבריאלה בליבה. "אחר כך גבי, שלא ייכנס עכשיו" אמר לאונרדו. "אני חושב שבן הדוד שלך צריך טיפול פסיכולוגי, הוא הוזה, נתראה מחר גבריאלה" אמר מייקל והלך. 'איך לעזעזאל הוא זיהה אותי? או שלא? אולי הוא רק זיהה שאני ערפד? ' תהה מייקל בליבו.

"הסברים לאו" אמרה גבריאלה וסגרה את הדלת. "תראי, רק ערפדים יכולים לחסום קריאת מחשבות, הסתכלתי עליו וראיתי שהוא לא מנסה להיכנס אז ניסיתי לקרוא את המחשבות שלו, הוא חסם אותי אז הבנתי שהוא ערפד" אמר לאונרדו.

"אז איך אתה נכנסת? " שאלה גבריאלה. "את הכנסת אותי פעם, כשהיית קטנה מאוד, את לא זוכרת" אמר לאונרדו. "אה, או.קיי, אז לא להכניס אף אחד מעכשיו? " שאלה גבריאלה. "אם את לבד אז לא, עדיף שאני או אבא נהיה כאן כדי שנוכל לקרוא את המחשבות של הבאים, לפחות עד שאת תוכלי לעשות את זה" אמר לאונרדו. היא נאנחה.

"בואי הנה" אמר לאונרדו ופשט את זרועותיו כלפיה. "את חשובה מאוד, לכולם, אבל את הכי חשובה לי ואם משהו יקרה לך, אני אנעץ לעצמי פגיון בלב" אמר לאונרדו. היא הנידה ראשה בשלילה. "לא? " הוא אמר בחיוך ונשק על ראשה.

"אני אוהב אותך" לחש באוזנה. "גם אני אוהבת אותך" היא מלמלה. לפתע היא חשה כאב במצחה ואור כסוף הציף אותה שוב. קעקוע קטן נוסף הופיע הפעם על המצח שלה.

"אבל איך העובדה שאני אוהבת אותך קשורה לנבואה ולכוחות שלי!?! "

****************************************************************************************************************************************

פרק חדש!

תגובות ודירוג...

תהנו♥

הפרק הקודם		הפרק הבא