מפוצלת-ננטש

סוף סוף פומפרי שיחררה אותי, אבל אסרה עלי לשחק קווידיץ' בשבוע הקרוב.

ניסיתי לתפוס את פוטר בסדרון כדי לשאול אותו מה נסגר איתו. ודראקו ניסה לתפוס אותי כל הזמן כדי... אין לי מושג. יש ליתחושה שהוא מאוהב בי או משהו..

היילה היא הגורם היחיד לזה שאני לא קמה בארוכת בוקר וחונקת את פוטר. היא אומרת שהוא איבד שליטה על המטאטא, אבל אני ממש לא מאמינה לזה, עדין מטריד אותי שקראתי לו בהיסטריה בחיזיון..

ודראקו שוב בא לחדר שלי כל בוקר כדי 'לארח לי חברה'. אז הייתי צריכה לישון עם חולצה ולא גופיה. ופוטר פשוט בורח ממני.

* * * *
אני לא יודעת מה עובר עלי, היום בדרך לשיעור תולדות הקסם נתקעתי בדראקו, בכוונה. הבנתי שכנראה אני קצת מחבבת אותו גם, אבל להתקע בו במסדרון בכוונה?

למזלי היילה לא הייתה בסביבה כי אם היא הייתה רואה היא הייתה חופרת לי שעות על גבי שעות שאני מאוהבת בו בטירוף. מה שממש לא נכון, טוב, אולי קצת..

"הי פוטר!" צעקתי לצד השני של המסדרון, אחרי שדראקו עזר לי לקום. פוטר נעמד. אבל לא הסתובב.

הלכתי אליו במהירות, "חכה!" אמרתי כשהמשיך ללכת. בדקתי מסביב, אף אחד מהחברים המעצבנים שלו לא היה שם. "מה זה עזר לך??"

שאלתי בכעס. מיישירה מבט לתוך עיניים, ושוב אותה הבעת כאב עלתה על פניו, אך הפעם גם זעם היה מעורב בה. "על מה את מדברת?", איזה חמישה נערים משנה רביעית נעצרו להסתכל עלינו.

"אני מדברת על זה שבגללך הייתי עכשיו שלושה ימים תקועה במרפאה!" "רגע, את רוצה להגיד שזאת אשמתי שנתקעתי במטאטא המטופש שלך?" כן.

"אלא אשמת מי?" עוד כמה חבורות התגודדו סביבינו, קריאות עידוד לפוטר נשמעו מכל עבר, אני לבד בסיפור הזה.

"אשמת המטאטא?" הציע פוטר. ואז קלט כמה זה נשמע מפגר. "אני מתכוון שאיבדתי שליטה אוקי??" אני מסתובבת למשמע קול צעדים. ה'קהל' זז הצידה כדי לפנות דרך לדראקו.

"רבים עם פוטר?" הוא שאל. "אני מת על זה." "פשוט תסתום," הרגשתי איך לחיי מתחממות. חזרתי לפוטר. "שקרן." שלפתי שרביט, אבל לא כיוונתי. 

קריאת 'הוווו' נשמעה מהתלמידים. הוא גם שלף שרביט. "אוקי זה כבר יותר מידי, בואי טיילור." דראקו משך בזרועי, ניערתי אותו. וחייכתי לפוטר.

הוא כיוון אלי את השרביט. "אקספליארמוס!" הלחש נורא בעוצמה כזו שהועפתי אחורה על חבורה של שנה שישית. הם זזו הצידה בזמן שאפול על הרצפה בפעם השנייה היום.

בדיוק אז מקגונגל באה.

* * * *

פשוט, קל, והכי חשוב, תמיד עובד, גם נורא כיף, גרמתי לפוטר לעשות לחש במסדרון, וגם לפגוע בי. והוא קיבל ריתוק עד סוף השבוע בניקיון מהנה של כיתת שיקויים, אחד הדוחים.

תאמינו לי, אם לא הייתי מקבלת עונש הייתי חונקת את פוטר בידיים. מי צריך שרביטים... וגם נורא כיף לנעוץ בו מבטים ולראות איך זה משפיע עליו, אני דיי בטוחה שהחברים שלו חושבים שאני שליחה של וולדמורט. זה מצחיק.

הפעם הבאה שראיתי אותו הייתה בשתיים עשרה בלילה, חיכיתי לו ליד כיתת שיקוים. "פוטר." הוא הסתובב אלי. "מה את רוצה ממני לעזאזל?" תאמת, נקמה.

"רוצה קרב חוזר?" אני שואלת, מתגרה. הוא מביט בשרביט שאני מחזיקה צמוד לגופי. ואז בפרצוף שלי. "שיהיה." ממלמל.

הנחנו הולכים לכיתה ריקה, היא גדולה ויש בה שולחן עץ כהה, כיסא מתפרק וארון פתוח מלא קורי עכביש בפינה. בדיוק מתאים.

"יש לי רק תנאי אחד." הוא נכנס אחרי. "מה?" לפוטר יש תנאים? זה חדש. "אסור לך להסתכל לי בעיניים." חבל, דווקא בניתי על זה. "בסדר. ואסור לצאת מהחדר." "מוסכם."

אנחנו עומדים אחד מול השנייה. בפינות המקבילות של החדר. "מוכנה?" הוא שואל בביטחון. "כמו שלא הייתי מעודי." וזה מתחיל.

"אקספליארמוס!" הוא מנסה. אבל ציפיתי לזה אז אני פשוט זזה הצידה, בלי שרביטים הייתי בקלות מצנחת אותו. "אקספליארמוס." אני מנסה גם. זה מעיף לו את השרביט מהיד. הוא מסתכל עלי ואז רץ לקחת את השרביט שלו.

אני שמה את השרביט שלי בכיס ורצה אליו, השרביט עף ממש קרוב אלי כך שלא היה לו סיכוי ממילא. אני מכניסה את שרביטו לצד שלי. 

ככה יש לי הרבה יותר סיכוי לנצח אותו מאשר אם שרביט. הוא בן להורים קוסמים, מה שדי בטוח נותן לו יותר כוח. ואני בת מוגלגים.

חייכתי אליו, נזהרת לא להביט ישירות בפניו. "ככה טוב יותר אתה לא חושב?" הוא מזעיף אלי פנים, בבירור לא ציפה לקרב מגע.

"בסדר." הבטחון שוב חוזר אליו. התקרבתי עוד שני צעדים. הוא לא זז. רק חיכה. התחלתי לרוץ אל פוטר. ברגע שהגעתי תפסתי בידו.

הוא בדיוק התכוון להנחית עלי בוקס אבל נפל על ברכיו. חיזקתי את אחיזתי סביב ידו. תחושת כוח עלתה בי, מתפשטת מהידיים לכל הגוף.

פניו התחילו להחוויר, אבל לא עזבתי. זה כאילו לא היה בשליטתי. באותו רגע כלום לא היה חשוב יותר מהכוח שאני לוקחת מפוטר.

הוא נפל לגמרי, ירדתי לברכיים, כמו מתוך טרנס. "מקווין.." הוא הצליח למלמל. התעלמתי. משכתי את ידו חזק יותר.

נראה שהוא לא מצליח להתנגד. פשוט הייתי חייבת את זה. 

הרגשתי ידיים מושכות בכתפיי. התנגדתי בכל הכוח. שערו של פוטר התחיל לאבד מצבעו. "טיילור עזבי אותו!" שמעתי קול מוכר מאחורי.

אבל לא ניסיתי אפילו להבין מי זה. רק התמקדתי בלהחזיק את פוטר.

הידיים נאבקו בי. ואחרי כמה שניות נצחו. נהדפתי לאחור והרגשתי איך הכוח נוטש אותי ואת מקומו מחליף רצון חזק לגעת שוב בפוטר.

ניסיתי להתקדם לפוטר, ששכב מבלי לזוז על הרצפה, אבל מישהו עצר בעדי. הבטתי למעלה לראות מי מחזיק אותי. ונדהמתי לראות את.. דראקו מאלפוי.

"טיילור! מה עובר עליך!" רק אז קלטתי מה עשיתי. הפסקתי להאבק, ונתתי לו לגרור אותי לאחד הקירות. "מה עשיתי?" לחשתי לעצמי.

"טיילור מה את עושה כאן?" "מה אתה עושה כאן?" "שמעתי שיצאת אז.. הלכתי לבדוק מה קורה. עד שמצאתי אותך... כבר..." הסביר במהירות.

"מה עשיתי?" חזרתי על השאלה, הפעם בקול. "אני לא יודע." קמתי על הרגליים והלכתי לכיוון פוטר. הוא עדין לא זז. עיניו עצומות ומעט צבע חזר לפניו ושערו.

נזהרתי לא לגעת בו. התרכזתי כל כולי בלהביט בפניו, אולי הכאב יעיר אותו, אבל זה לא עבד. "דראקו." הוא התקרב. "מה?"

אני עומדת לנסות לגעת בו שוב." קולי רעד. "אם אני לא מפסיקה תוך עשר שניות אתה מושך אותי אחורה." "בטוחה?" שאל. "לא." נגעתי עם קצה האצבע בידו.

תחושת הכוח חזרה לגופי, ושוב לא עניין אותי מה קורה מסביב, רק הכוח המדהים הזה. ואז הידיים שוב משכו בכתפי.הודפות אותי כמעט בעדינות לאחור.

ברגע שהתנתקתי עצמתי עיניים. התיישבתי ובהיתי בפוטר. ואז ניסיתי לגעת בדראקו אבל לא הרגשתי דבר. אחרי כמה דקות עיניו נפתחו בפתאומיות.

צבע חזר ללחייו. "מה קרה?" שאל והתרומם לאט. שתקנו. "מאלפוי? מה אתה עושה כאן?" שאל בכעס. נעמדתי גם.

דראקו לא ענה אז דיברתי במקומו. "הוא מציל אותך.""הוא מה?!" שאל פוטר באי אמון. "אני חושבת שכמעט הרגתי אותך." סיפרתי לו מה קרה.

"את רצינית?" הנהנתי. "זתומרת ש.." לא שמעתי את שאר שאלתו. כי יצאתי בריצה מטורפת לחדר המועדון, מאחורי דראקו.

הפרק הקודם		הפרק הבא