בת זאוס אחת ושני בני פוסידון-ננטש

אני ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לעדכן! הייתי ממש תקועה עם הכתיבה כי לא היה לי מושג איך להתחיל את הפרק הזה!

 עוד סיבה להתעכבות היא שאני כותבת עוד שני פאנפיקים-'מפוצלת' ו'ערפדים'.

 אבל הנה! התמודדתי! והבאתי עוד פרק! מקווה שתהנו וחשוב שתכתבו לי תגובות ות"ב!!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דיימון

"מקפליי! בפעם המאה! תסדר את הבגדים שלך!" "תעשה לי טובה ג'קסון! זאת בפעם הראשונה ואולי כדי שגם אתה תסדר את הבגדים שלך!" מאז שמונה בבוקר הצעקות בביתם מספר שתיים לא פסקו. ותאמינו לי אחרי שלוש שעות כאלו התחלתי כבר ממש להתעצבן. כל המחנה היה מעוצבן בכללי, גם כי עדין לא הבינו מי שלח את היצור עם קיי, וגם כי קיי ופרסי פשוט יצרו מתח בין כולם.

נשמעו מבפנים קולות גרירה של מזרון, כנראה קיי זז הצידה. למרות שהתכוונתי ללכת לאימון בחרב נעצרתי להקשיב כנגד רצוני.-

"באמת כדי שתזוז! אני לא רוצה שתישן קרוב אלי בוגד אחד!" פרסי נשמע זועם. "מה אמרת? תחזור על זה שוב!" דרש קיי בקול שקט. "אמרתי," לחשש פרסי, "שאתה בוגד מסריח." "אתה בכלל לא יודע על מה אתה מדבר!" "אה לא?! מה אתה רוצה להגיד? ש'בטעות' דיימון כמעט מתה?! כן?! אז אני רוצה להוציא אותך מהאשליות. כל המחנה שם עליך עין ילד. גם אני."

אני מתקרבת לדלת הפתוחה ומסתכלת פנימה. הם לא שמים לב. קיי עומד מול פרסי בחרב שלופה. "תשמור על הפה שלך." הוא מסנן. פרסי שולף עט. איך זה יעזור לו בדיוק?! הוא פותח את מחסה העט, העט הופך לחרב. אני פוערת את פי בתדהמה. מדהים.

"זאת הזמנה לקרב?" פרסי מרים גבה בשעשוע. "כן. עכשיו." "בסדר, עד שאי אפשר יותר להילחם." להפתעתי פרסי חייך, או שלא  להפתעתי. אני לא יודעת.

קיי הוריד את חרבו ופנה לכניסה, אני עמדתי שם, מאובנת. "אני מקווה שאת לא מתכוונת לנסות לעצור אותי." אמר בכעס. "גם ככה לא תצליחי." הוא עובר לידי מבלי להביט שוב בפניי. אני מסתכלת על פרסי שמחזיר לי חיוך. "למה אמרת את זה?" הוא מושך בכתפיו. "זאת האמת." אני מישירה מבט לעיניו. "זאת לא האמת. הוא הציל את חיי. גם ברחובות וגם עכשיו, ביער."

הוא מסתכל עלי. לפתע אני קולטת שזאת הפעם הראשונה שהוא מסתכל עלי באמת, כאילו רואה אותי בפעם הראשונה. "מה מקפליי עשה למענך ברחובות? מה כבר הוא יכול לעשות?" פרסי מגחך. הוא לא מבין כלום. אני מרגישה כיצד מתעורר בתוכי כעס. סוג כעס שמעולם לא הרגשתי. כעס נחוש, מסוכן. "אתה באמת לא יודע על מה אתה מדבר," אני לוקחת צעד לאחור. "מעולם לא התמודדת עם רעב, תמיד ידעת איפה תישן באותו לילה. כשירד גשם זה לא הפריע לך במיוחד. עשרים דולר לא שינו לך את היום. אנחנו נזקקנו לכל דולר. ובלי קיי. לא הייתי שורדת. הייתי מתה." על פניו נראה הלם. אבל אני לא נותנת לא לדבר, אני מפנה את גבי והולכת בעקבות קיי.

* * * *
"קיי אני מתחננת על תעשה את זה!" אני תופשת את ידו של קיי. "בשבילי?" הוא מביט בפני ואחרי כמה שניות מנער את ידו. "לא. את שמעת מה הוא אמר. את אמורה להבין יותר מכולם. אני לא בוגד!" צעקתו הדהדה ברחבת הדו קרב. "תחשוב על זה! התחלת ללמוד להילחם לפני שבוע! הוא יודע את המלאכה כבר שנים!" "לא אכפת לי. אני עושה את זה. ולא משנה לי אם את רוצה או לא."

"לא. אני לא מוכנה לראות את זה. מצטערת קיי. אני הולכת. אין לי כוונה להיות נוכחת בזמן הלחימה."

קיי

כן. הפסדתי בקרב. כמובן. וכמו שסיכמנו הקרב נגמר רק כשהייתי מחוסר הכרה. אך ברגע שכבר הייתי חסר עונים על הרצפה וג'קסון פשוט הכה בי עם כת חרבו. ראיתי משהו בעיניו, תשוקה, צמאה לדם, הנאה. הנאה מהכאב שלי. עם כל מכה החיוך שעל פניו התרחב.

 אני חושב שעם אנבת' לא הייתה מגיעה ג'קסון היה ממשיך להכות אותי עד המוות. רק כדי לראות אותי סובל. רק כדי לראות את הכאב בעיני. על כל מכה הוא הזכיר לי בארסיות עוד טעות שלי. הוא פשוט ישב לידי על ברכיו ונתן את כל עוצמתו בפניי, אני מתפלא שאני חיי בכלל.

ביליתי עוד יומיים בבניין הראשי. הפעם דיימון לא באה לראות אותי. או שכן. חצי מהזמן לא הייתי בהכרה....

איך יצא לי? עובר את הסטנדרטים?

הפרק הקודם		הפרק הבא