|
פרק 7 [בוטא באחריות ע"י נענע]
'קים!!!'
שמעתי את זה, אני יודעת ששמעתי את זה.
אני ערפדה, ערפדים שומעים מצויין, נכון?
אני בטוחה ששמעתי את זה...
'קים...'
ידעתי... שמעתי את זה.
רצתי בעקבות הקול המוכר עד כאב.
'קים!!! איפה את? נעלמת לי פתאום... קים!!!'
עצרתי. ראיתי אותה; יושבת ישיבה מזרחית על הדשא באמצע היער, בכתפיים שפופות. ראשה כמעט נופל מכתפיה, שיערותיה הבהירות פרועות. גופה רוטט, כמו תמיד, כשהיא בוכה, והיא קוראת מתוך דף.
אבי!!!
היא לא ראתה אותי...
היא הייתה עם הפרופיל אליי, שקועה בקריאתה.
כאב בחזה תקף אותי. זה היה לא רגיל, איך ערפד יכול לחוש כאב?
ניסיתי לנשום עמוק ולהרגיע את הכאב - הרגל אנושי - אך הכאב לא נחלש; הוא רק גבר כשהבנתי שכואב לי הלב הקפוא שלי.
הרמתי רגל לעשות צעד ולקרוא לה.
'לא!!!' שמעתי אותו צועק בתוך מוחי.
נבהלתי והסתובבתי - הרגל אנושי - אך לא ראיתי אותו.
'אל תגשי אליה!!!'
הבנתי שהוא רואה אותי, אז ניסיתי להריח אותו.
לא הצלחתי, לא נשבה רוח. הכל היה מת. העצים שהשלכת עשתה בהם את שלה, הדשא, שבקושי וצמח, ואני, מפלצת מתועבת שכמותי.
ערפדה. צורת אדם, אך בלי נשמה, ובלי יכולת למות.
'אני מולך, אם רק תפסיקי לבהות בה ותרימי קצת את מבטך, את תראי אותי...'
ניתקתי את מבטי והרמתי אותו למעלה, והוא אכן היה שם- מדהים ביופיו.
טד.
'בואי...'
רצתי אליו במהירות על-אנושית, תוך כדי שאני עושה סביב אבי רוח. היא הרימה את מבטה שתי שניות אחרי שעברתי אותה, מופתעת שבמקום מת זה נשבה הרוח, אפילו אם רק לרגע.
לא. היא לא הצליחה לראות אותי.
הוא פתח ידיים קשות וקרות ועדיין חמימות רכות ואוהבות, ואני התכנסתי בהן, מנסה לקבל קצת חום, שלא היה בו.
הוא התחיל ללכת הרחק ממנה, תוך שהוא מחבק אותי.
אחרי כמה מאות מטרים הוא עצר, סובב אותי ככה שהייתי מולו, ואמר- "אני יודע איך זה לאבד את הנפש שהייתה הכי קרובה אלייך..." קולו היה רך. "אבל אסור לנו לחשוף אותנו! אם יעלו עלינו, זה יהיה הסוף!"
הרמתי את מבטי אליו והסתכלתי בו. "הסוף של מה? אנחנו כבר מתים!" הוא הביט בי במבט קורע לב, מבט מרחם, מבט מבין.
"אני לא יודע איזה סוף, אבל זה יהיה הסוף..." הוא חייך חיוך מריר.
הורדתי את מבטי לאדמה, הוא הרים בעדינות את ראשי ונשק לי על מצחי. "בואי, נלך..."
אנשים..
בבקשה תגיבו....
ובבקשה תדרגו...
|
0 חרמשים
(3.565) 23 דירגו
כותב: 
ID : 795
