תיכון פאנם

מצטערת שלא עידכנתי מליון זמן ושהפרק האחרון היה כזה גרוע... מבטיחה להישתפר ולחזור לעדכן...

xoxoxo

שירי

"... בכנות רו, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך" מיס דונר נאנחת ומעבירה יד על רשימת 'ההישגים' שלי. "אי הכנת שיעורי בית חמש פעמים לפחות, הסתבכות בקטטה, לעצבן את ברוטוס..." היא קימטה את מצחה אל עבר האחרון כדי להיות בטוחה שזה באמת כתוב שם "לא משנה, תשכחי מלעצבן את ברוטוס. אנשים מעצבנים אותו באופן כללי." היא מעבירה אצבעות בשיערה הבהיר "הנקודה היא, רו, שיש לך פוטנציאל אדיר. ציונים מעולים, וכמה מורים מודים שאת אחת התלמידות היותר מבריקות שלהם. הנה המלצות ממר סינה באומנות, ממיס ווירס במתמטיקה, ממיס סידר בספרות..." היא מישירה אלי מבט וקולה מתרכך "אני יודעת שאת עובדת אחר הצהריים, ולכן אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות, ועזרה מהסטודנטית שלנו, אנני" עכשיו בעיניים שלה מנצנץ משהו קרוב לשעשוע "את תגלי שגם היא הייתה תלמידה מאוד... מעניינת". "לא הייתי עד כדי כך גרועה!" צוחקת אישה צעירה שהתקרבה לשולחן. מיס דונר מחייכת.

מסתבר שהשם המלא שלה הוא אנני קרסטה, שהיא בת עשרים, ושהיא כן הייתה עד-כדי-כך גרועה. "...אני מודה, הברזתי מלא מהלימודים בשביל ללכת לים" היא מפטפטת, ועיניי האמרלד שלה מנצנצות "ותראי אותי עכשיו! מחזירה את כל ימי הלימודים שהפסדתי!" היא סופקת כפיים. אני מחבבת את אנני. היא לא מתנשאת או טרחנית, ובמקום להטיף לי כל הזמן על זה שאני צריכה להיות 'ילדה טובה' היא צוחקת המון. היא בערך האחות הגדולה שאף פעם לא הייתה לי.

"אנני קרסטה?" העיניים של פרים נפערות "החברה של פיניק אודייר, יועץ השכבה המ-ה-מם?" היא מושכת את המילה. "למרות שהוא לא יועץ שכבה טוב במיוחד" אני מציינת "הוא מצחקק בטירוף כל פעם שהוא אומר 'אתה יכול לבוא אלי עם כל בעיה שיש לך' וגומר את כל קוביות הסוכר ממכונת התה" פרים עוצרת אותי בפתאומיות קרוב לשער ונועצת לי מרפק בצלעות. בשער עומד ת'רש ומדבר עם... פינץ'? הם נראים ממש ממש קרובים. אני ופרים מצחקקות כמו הילדות בנות השתים עשרה שאנחנו, עד שפינץ' שמה לב ומאדימה לגמרי. ת'רש מגרד את עורפו במבוכה. "שלום ילדה קטנה" הוא פונה אלי "שמעתי שהיו לך כמה בעיות עם ילדים משכונה שתיים, ורציתי לוודא שאת מגיעה הביתה עם כל האברים שלך" אני מחייכת. זה ממש נחמד מצידו, אפילו אם זה רק כי קטניס הכריחה אותו.

הוא סורק את החצר "תגידי לי שוב מי היו הילדים שהציקו לך?" אני רואה רק אחת, בפינת החצר. קלוב. הוא בוהה בה בעיניים מצומצמות. "אני מכיר אותה. טיפוס קשוח" לפני שאני, פרים או פינץ' מספיקות להוציא מילה, הוא מתחיל לפלס את דרכו בים של תלמידים שרובם בקושי מגיעים לו עד הכתף. היא פולטת קריאת בהלה קטנה כשהיא רואה אותו. זה כל כך מוזר. היא קרייריסטית. קטלנית. איך היא מפחדת ממנו? אני יודעת שיש לה אולר במגף. ולמה היא לבד? היא נראית פתאום קטנה יותר ויותר כשהוא דוחק אותה אל הקיר. כשהוא מסיים לדבר, היא נראת כאילו היא עלולה לפרוץ בבכי. היא מהנהנת חלושות. הוא מסתלק. "טופל" הוא כמעט נוהם "היא לא תפריע לך יותר".

הפרק הקודם