עשן ומראות

פרק 6:

בוא הביתה

כשהארי ורג'ינה הופיעו בקול פקיקה על גג אחד מבנייני המשרדים בכיכר טיימס גשם דלוח התחיל לרדת על העיר הלוטה בערפיח. הארי סגר את הז'קט שלו עד הסוף והסתכל ברג'ינה בפעם התריסר מאז שעזבו את דירתה. הפעם הזאת היא לא הבחינה בו ואילצה אותו להפנות את עניו; היא הייתה מרותקת למראה הכיכר הרטובה ההומה אדם שנפרשה לרגליה, אורותיהם של עשרות מסכים צבעוניים מרצדים על פני השלוליות והמטריות הרטובות. לראשונה מאז שפגש אותה היא נראתה באמת בת גילה, אישה צעירה שלמרות כל מה שראתה, עדיין הייתה בסך הכל בת תשעה עשרה.

"אף פעם לא הבנתי מה הקסם במקום הזה," היא סיפרה לו מרצונה האישי. "בין חלונות הראווה הנוצצים והמשרדים המפוארים זו סתם עוד חלקה עירונית זרועה פשע. אבל מפה לא רואים את חסרי הבית והכייסים, רק את האורות... זה נחמד."

"זה באמת נחמד," הארי השיב, עדיין מופתע מגילוי הלב שלה. "הייתי בא לכאן בלילות כשעוד היה חמים. מרגיע להסתכל על כל זה מלמעלה."

"אתה חייב ללמד אותי לעשות את זה," היא אמרה. הוא הבין שהיא מדברת על התעתקות.

"אולי," הוא השיב כדי לשנות את נושא השיחה. זה היה נעים, אבל הוא היה צריך להזכיר לעצמו שהוא לקח אותם לשם מסיבה מסוימת מאד. רג'ינה אולי התנהגה בצורה טבעית לחלוטין – היא אפילו הייתה קצת יותר מידי שמחה – אבל הוא לא יכול היה להתעלם ממה שראה כשיצא מחדר הרחצה. פנייה חסרות הצבע של רג'ינה לאור הלהבה האדומה של הקלף הבוער, ענייה הפעורות בחוסר אונים, המחזות האלו כמו נצרבו במוחו. היא הפעילה קללה כל שהיא, לחש הוטל עליה, הוא רק לא ידע מה היה או מה הוא יעשה לה. זה לא היה קל לעשות זאת, אבל היה עליו למצוא מישהו שיעזור לה.

"מוכנה?" הוא שאל אותה, כאילו הוא מעלה לכבודה מופע. זה עזר לו לשכוח איזה רעיון רע זה היה.

"למה?" החשדנות שלה הבהירה שלמרות מה שקרה, היא עדיין הייתה עצמה.

"מופע קסמים."

בתנועה קלה של שרביטו ליד רגלו כל המסכים התחילו להבהב בקדחתנות. רוב האנשים לא התעניינו בתקלה הקלה ושבו לסדר היום שלהם במהרה. מבין שהדבר לא היה נדיר מספיק, הוא הרים את שרביטו גבוה יותר; כל המסכים הפכו לבנים כשלג, וההשתקפויות על החלונות ובשלוליות היו מסנוורים עד עיוורון. אנשים מעדו, כיסו את עיניהם והפילו את המטריות שלהם. רג'ינה התחילה לצחוק. צחוקה התגבר עוד ועוד כששקיות הקניות המעוצבות החלו לרחף מעל ראשי הקונים כמו בלונים, ואלו נאבקו לתפוס אותם בייאוש לפני שיתעופפו וייעלמו בענני הגשם הנמוכים.

לאחר כמה דקות קצרות רג'ינה הצליחה לבסוף להשתלט על צחוקה, שנשמע כאילו היה הצחוק האמיתי הראשון שצחקה מזה זמן רב. "למה אתה עושה את זה?"

"כבר תראי..." הוא בקושי הספיק לסיים את המשפט כשזוג קולות פקיקה נשמעו מאחוריהם. "זאת הסיבה."

"שמוט את השרביט והסתובב לאט," פקד קול סמכותי בטון ברור וחמור.

המסכים חזרו למצבם הרגיל וכל השקיות נפלו בחזרה לארץ הרטובה. הארי הסתובב אבל לא עזב את שרביטו. שני גברים במעלי גשם ארוכים בצבע כחול כהה עמדו על הגג מאחוריהם. הם נראו כמוגלגים לכל דבר, מהעניבות השחורות עד הנעליים המבריקות, מלבד העובדה שאחזו בשרביטים בהיכון.

"אין צורך בזה, רבותי, עכשיו כשהשגתי את תשומת הלב שלכם," הארי אמר ברוגע וטמן את שרביטו בחגורתו.

"זרוק את השרביט על האדמה!" אחד הגברים פקד עליו בשנית, לא מנמיך את שרביטו.

"אני לא מתכוון לעשות את זה, חבל על המאמץ," הארי השיב מבלי להתרגש.

"אקספליארמוס!"

אור אדום נורה משרביטו של האיש השני, אבל הוא התמוסס בגשם ברגע שהגיע לקרבתו של הארי, כאילו הוא ניתז מעל הז'קט הרטוב שלו. הקוסמים הזרים היו המומים. רג'ינה הסתכלה בחילופי הדברים בבלבול, ידה נחה מאחורי גבה, במקום בו הסתירה את האקדח שלה.

"זה מיותר," הארי המשיך לדבר בקול מתון. "אני לא מתכוון לפגוע באף אחד. אני צריך לראות את פיטרסון."

הקוסמים החליפו מבטים מבולבלים ולא בטוחים. אחד, כנראה הצעיר מביניהם, לחש לשני, "זה... פוטר...?"

"טוב לדעת ששמועות רצות מהר במקום הזה," הארי אמר בציניות. הדבר האחרון שהוא רצה היה שכל הקוסמים בניו- יורק ידעו על נוכחותו. זה יהיה רק עניין של זמן עד שהשמועה תגיע לבריטניה. "עכשיו כשזה הובהר, אתם יכולים לקחת אותי לפיטרסון. הוא מצפה לי."

*

שני הגברים עם השרביטים והמעילים, שהעלו ברג'ינה זיכרונות מאד לא נעימים מימיה בשירותיי הרווחה, לקחו אותם לבניין משרדים בלב העיר. זה היה מקום כל כך שגרתי וחסר חשיבות שרג'ינה, שהכירה את העיר היטב דרך כפות רגליה, חשדה שאפילו היא מעולם לא הייתה באזור. הם עלו במעלית לקומה השלוש- עשרה, נוטפים מים גשם על השטיח. רג'ינה הסיטה קצוות שיער ספוגות מפניה, מודעת היטב למבטיהם חסרי החיבה של הגברים והנשים המעומלנים שטיפה מהגשם שבחוץ לא נגעה בהם. גם מלוויהם במעילים הארוכים היו יבשים ומסודרים בצורה מחשידה.

הם יצאו מהמעלית ישר אל חדר קבלה שקט ומצוחצח. מעל דלפק הקבלה המודרני נמתחה כתובת מוארת מאותיות ניקל שקראה, 'אבלון – חברה לביטוח בע"מ'.

רג'ינה הרגישה מאד שלא בנוח. היא מעולם לא הייתה רצויה במקומות מכובדים כגון זה. הארי, לעומתה, לא נראה מתרגש במיוחד.

האיש המבוגר יותר ניגש אל המזכירה החייכנית שבדלפק, בעוד הצעיר יותר נותר לצד הארי ורג'ינה בעמדת שומר ראש. לפני דקות ספורות הוא נהג בהארי כחשוד, אבל עכשיו הוא התנהג כאילו הוא מנסה להרשים אותו.

"תגידי לאדון פיטרסון שאדון פוטר מבקש לראות אותו בדחיפות," האיש המבוגר יותר אמר למזכירה ברוב חשיבות. הארי עיקם את פניו כאילו מישהו צעק לו באוזן. המזכירה רכנה כדי להסתכל עליו כאילו היה איזו תופעה חד פעמית. הארי העביר יד על פניו.

"מייד," היא אמרה והרימה את שפופרת הטלפון. להארי ורג'ינה היא אמרה, לא מבלי להסמיק קלות, "בבקשה, הרגישו בנוח."

היא החוותה אל כורסאות עור מהודרות במיוחד שניצבו ליד החלון העצום בגודלו שהשקיף על העיר. הארי לא שש להיענות להצעה. רג'ינה המשיכה לעמוד לידו, לא יודעת מה לחשוב. לאחר רגע בחור צעיר במדים הגיע לשם והציע לקחת את המעילים הרטובים שלהם. הם נתנו לו אותם, אבל הארי סירב להצעה להוריד את הכובע.

"כרצונך, אדון פוטר," הבחור גמגם ונס משם עם המעילים.

רג'ינה הסתכלה בהארי, שנראה עצבני. "זה יהיה זמן מעולה לספר לי שאתה בעצם כוכב רוק."

"אפילו לא קרוב," הארי מלמל ומשך את המצחייה מטה, הסימן הנצחי לכך שהוא מסתיר משהו.

"אדון פיטרסון יראה אתכם כעת," המזכירה הודיעה וקמה כדי להוביל אותם אל המשרד. הם הלכו בעקבותיה מבעד לדלת זכוכית אטומה אל מסדרון רחב. בניגוד לחדר הקבלה שבחוץ, המקום הזה היה הומה אדם ורועש, ולא לחלוטין שגרתי.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשה של רג'ינה כשנכנסה היה על מסדרונות בתי המשפט אותם פקדה לא פעם ולא פעמיים בנעוריה. החלל היה רחב וארוך, מרוצף שיש, ועמוד אבן אפורים שהיו קבועים בקירות תמכו בקשתות התקרה הגבוהה. היא הייתה כל כך מופתעת משינוי האווירה שלא היה לה פנאי לשאול את הארי האם זו רק היא, או שאין שום סיכוי שמסדרון בגודל כזה ייכנס בבניין הזה. דלתות עץ גובות שניצבו בין העמודים הובילו אל משרדים ואולמות שונים, שהזכירו גם הם בית משפט, ובמרווחים שביניהם ניצבו פסלים יצוקים מתכת או ספסלי עץ מגולפים. על הספסלים ישבו אנשים שכלפי חוץ נראו רגילים לחלוטין, אם לא היו קוראים עיתונים שהתמונות בהם התנועעו או הכתיבו מאמרים לעטים שכתבו בכוחות עצמם.

רג'ינה הסתכלה לעבר הארי בבקשה להסברים, אבל הוא היה עסוק בלמשוך את הכובע נמוך יותר ויותר על פניו ולהתנהג כאילו אם יתאמץ מספיק, הוא יצליח להיעלם מעל פני האדמה.

לאחר רגע הם נעצרו מול אחת הדלתות והמזכירה הקישה. מה שנשמע כמו דיון סוער בין שניים או שלושה אנשים נפסק בהדרגה וקול נמוך קרא, "כן, בבקשה."

המזכירה פתחה את הדלת והכניסה את הארי ורג'ינה. בפנים היה משרד שגרתי, אולי מעט מטופח יותר ממשרדי פקידים אחרים בהם רג'ינה ביקרה בחייה, עם תקרה גבוהה בצורה לא מדתית וחלון צר ומפויח שצפה על העיר. שולחן כתיבה גדול תפס כמעט את כל החלל, קרוב בצורה מסוכנת לאח לבנים אדומות עצומה שהייתה קבועה בקיר. מעל השולחן היה תלוי דיוקן של זקן עם פיאות לחיים בסגנון לינקולן שהיה שקוע בשינה ערבה.

גבר אפרו- אמריקאי בחליפה אפורה כהה עמד מול האח, שהייתה ריקה. ריח קלוש של משהו שרוף עמד באוויר.

"אדון פוטר," הוא בירך את הארי ברשמיות לבבית בצורה מחשידה. מבטו הצהבהב נדד אל רג'ינה בפחות התרשמות. "ואת בוודאי...?"

"העלמה וורן," הארי הציג אותה כלאחר יד, בטון חסר סבלנות. "שומרת הראש שלי. אני צריך לדבר איתך, פיטרסון."

"ככה הבנתי," פיטרסון אמר, מתיישב בכיסא שמאחורי השולחן ומחווה אל שני כיסאות עץ נוקשים שניצבו מולו. הארי התיישב על קצה הכיסא בחוסר נחת, רג'ינה מחקה אותו, שומרת על שתיקה לעת- עתה. "איך אני יכול לעזור לך? קראת את החומר שהשארתי ברשותך?"

הארי התעלם מהשאלה השנייה ואמר, "אני צריך לראות מרפא."

"הכל כשורה, אדון – ?"

"כן, הכל בסדר, זה לא בשבילי," הארי פטר אותו באותו חוסר סבלנות. "אמרת שכל האמצעים שעומדים לרשות המועצה פתוחים לפני. אני רוצה להשתמש בהם."

"ובכן, כמובן," פיטרסון השיב, לא מאבד מקור רוחו לנוכח ההתנהגות של הארי, כמו אדם שיודע שידו על העליונה. "אבל העסקה הייתה שהם יעמדו לרשותך אם וכאשר תסכים לבקשה שלי."

הארי נראה כמתאפק שלא להתפרץ. רג'ינה עוד לא ראתה אותו במצב כזה, מאבד את קור רוחו לנוכח מצב כל כך שגרתי ומשעמם. "קראתי את התיק שלך. כן, יש קוסמים אפלים בניו- יורק, ועכשיו יש פה גם אוכלי מוות. כן, אני לא עומד לתת להם להתחמק. אבל מה שיותר חשוב עכשיו זה שרג'ינה תראה מרפא. יכול להיות שהוטלה עליה קללה, ואוכלי המוות מחפשים אותה – "

לראשונה פיטרסון נראה שלא בנוח. הוא הזדקף בכיסאו כאילו הוא מתכוון לקפוץ ממנו ומבטו חזר אל רג'ינה, הפעם בחשדנות וחוסר נחת.

"והבאת אותה לפה?" הוא זעם על הארי בקול רועם.

כעסו של הארי התגבר כנגד זה של בן שיחו והוא קם על רגליו. "לאן עוד הייתי צריך לקחת אותה? היא מכשפה והיא בסכנה. זה לא התפקיד של המועצה שלכם, לעזור לה?"

המצב מצא חן בעיניה של רג'ינה פחות ופחות ככל שהשניות חלפו.

"על מה אתה מדבר? איזו סכנה?" היא התערבה בשיחה, נועצת מבט בהארי, שלא השיב לה מבט.

"לא בכך שנסכן את כל הקהילה שלנו!" פיטרסון החזיר בנביחה רועמת. הוא שלף את שרביטו בתנועה מאיימת ושרביטו של הארי היה בידו כמעט באותה שנייה, אבל לא היה בכך צורך. פיטרסון דקלם דבר מה בלטינית שרג'ינה לא הבינה ואד כסוף יצא מקצה שרביטו, יוצר את דמותו של דוב גריזלי.

"ייתכן שמקום בניין המועצה הוסגר לקוסמים אפלים. הסגר כללי מופעל מרגע זה והלאה, אין לתת לאף אחד לצאת או להיכנס מבניין המועצה עד שהאיום ימוגר."

הדוב האזין למילים במבט מבין בעניו הכסופות ואז עזב את המשרד במעבר חלק דרך הקיר.

הארי לא נראה המום כמו רג'ינה למראה היצור, הוא היה מרוכז בלנעוץ בפיטרסון מבט נגעל.

"אל תראה כל כך סולד, אדון פוטר," פיטרסון אמר לו בטון רהוט, במאמץ להשיב לעצמו את השליטה במצב על ידי יישור דש חליפתו. "משרד הקסמים היה עושה בדיוק את אותו הדבר במצב זהה לזה."

"אתה בוודאי צודק," הארי אמר בסרקסטיות כל כך מרירה שרג'ינה כמעט הרגישה שלא בנוח. "גם להם הייתי אומר ללכת להזדיין בהזדמנות הזאת. ראה את העסקה שלנו כמבוטלת. להתראות."

הוא יצא ופיטרסון לא ניסה לעצור אותו. רג'ינה נתנה מבט אחרון בקוסם כהה העור (נדמה היה לה שהדיוקן שמאחוריו התנועע קלות, אבל היא לא ייחסה לכך חשיבות באותו הרגע) ומיהרה אחריו.

המסדרון שבחוץ הספיק להתרוקן לגמרי. המרחב הריק נדמה גדול ומאיים לפתע.

"מה הוא אמר על הסגר?" רג'ינה קראה לעבר הארי בזמן שהתאמצה להדביק את קצב ההליכה המהיר שלו. "לא הסברת לי שום דבר! אמרת שהוטלה עלי קללה? למה אתה אומר את זה?"

הארי לא השיב, כי באותו הרגע הופיעו לפניהם האנשים הראשונים שרג'ינה ראתה והייתה יכולה להאמין ממבט ראשון שהם קוסמים. הם היו לבושים גלימות כמו בסרטים על ימי הביניים בצבעים אדום וירוק, ועל דש בגדיהם עטו סיכות זהב בתוכן בערה להבה חיה.

"בואו איתנו," אמרה האישה היחידה מבין הארבעה. "ברגע שנהיה בטוחים שלא הוטלו עליכם כישופי מעקב תוכלו לעזוב."

רג'ינה מעולם לא הייתה חזקה בציות לחוקים ופקודות, כנראה כי כל חייה הסבו לה רק סבל. הנטייה הטבעית שלה הייתה למרוד, להילחם, במי שניסה לכפות עליה את רצונו. אבל אפילו היא, המרדנית הנצחית, לא הייתה כל כך אמיצה – או טיפשה – עד שתתחיל תגרה עם ארבעה אנשים בו זמנית. לעומת זאת, נראה שהארי כן היה.

הכל קרה כל כך מהר שהיא בקושי הספיקה לעקוב אחרי המאורעות בעיניה. הארי הניף את שרביטו והארבעה נהדפו מעל רגליהם. אחד מהם נעלם בקול פקיקה לפני שפגע ברצפה והופיע בצד השני, אבל לפני שהספיק לעשות משהו גל הדף שסדק את הרצפות דחף אותו הרחק והוא פגע בחוזקה בקיר.

שלושת האחרים החלו להשיב מלחמה והארי היה מוכן לקראתם; מערבולת רוח פיזרה את קרני האור ששלחו סביב, בעוצמה כזו שרגינה הייתה צריכה להיצמד לקיר כדי לא למעוד מההדף. היא עצמה את עיניה רק לכמה שניות כשהרוח הכתה בפניה, וכשהיא פקחה אותן שוב אחד הקוסמים היה שרוע על הרצפה כשפניו מטה ולמכשפה ירד דם מהאף.

תנועה בהמשך המסדרון משכה את עיניה. היא פתחה את פיה להזהיר את הארי, אבל זה היה מאוחר מידי; אור סגול הבזיק והארי קפא על עומדו כמו פסל.

רג'ינה שלפה את האקדח שלה במהירות, מתאוששת מההלם, מוכנה להגן על עצמה. אבל היא לא הספיקה אפילו לטעון לפני שראייתה התמלאה עוד אור סגול וקיפאון השתלט על גופה. היא לא הייתה מסוגלת לזוז. התחושה הייתה נוראית, חסרת אונים.

פיטרסון הכניס את שרביטו לכיסו. אז הוא העביר יד על ראשו הקריח ויישר את דש חליפתו ללא צורך, אוגר קור רוח. זה היה הדבר האחרון שרג'ינה ראתה לפני שהקיפאון המוחלט התגנב אל מוחה והיא שקעה באפלה.

*

הארי לא ידע כמה זמן הוא ישב בחדר ההמתנה המשמים, בוהה במאוורר הארד המסתובב בעצלתיים על התקרה. לא היו שם חלונות, רק זכוכית מכושפות שכושפו להציג שקיעות טרופיות שהיו אמורות להיות מרגיעות. הוא ישב זרוק בכורסת העור המהווה, ראשו שעון על ידו. בכל פעם בה הקיץ מהרהוריו ונזכר היכן הוא ומה הוא עושה שם, הוא עשה תנועה להטיב את כובע המצחייה על ראשו.

הוא לא הרגיש חרטה על הפזיזות שלו. לולא פיטרסון, הוא היה מסוגל להביס את ארבעת הקוסמים האלה. אבל הוא הרגיש רגש אשם מוכר כשנזכר בדמותה הקפואה של רג'ינה עומדת באקדח שלוף, על פניה עירוב של בלבול, כעס ופחד. היא הייתה חסרת אונים, היא לא ידעה מה מתרחש שם, הוא לא טרח להסביר לה. ועכשיו הם הופרדו, והוא הרגיש רע על ששם אותה במצב הזה. על שבגללו ההיכרות הראשונה שלה עם עולם הקוסמים הייתה כל כך לא נעימה.

לאחר זמן שנדמה לו כמו שעות הדלת נפתחה. הוא הרים את עניו בהסתייגות, מצפה לראות את פיטרסון, אבל האדם שפתח הפתיע אותו. מרוב ההלם לראותו הוא קם על רגליו, דבר שלא התכוון לעשות קודם.

"הארי," אדון וויזלי הגה את שמו בחיוך זהיר, כאילו הם שני מכרים שנפגשו ברחוב במקרה אחרי מריבה קטנונית.  

"היי," הארי אמר, כמעט בטיפשות. לא היה לו מושג מה לומר.

אדון וויזלי סגר אחריו את הדלת, הניח את המזוודה שלו על הרצפה ליד מתלה המעילים ומייד התחיל לנקות את משקפיו, כמו שהיה נוהג לעשות בשתיקות מביכות סביב שולחן האוכל בשבועות שאחרי הקרב האחרון. המראה צבט את הארי בכאב, מנער אותו מעט ממבוכתו.

"מה אתה עושה פה?"

"אני? הו, קיבלנו בקשה דחופה ממועצת הקוסמים של ניו- יורק לבדוק מקרה מוזר שנראה כמו תעלול שקוסם ביצע על כמה מוגלגים... רק כשהגעתי הנה סיפרו לי שזה בעצם קשור אליך."

הארי השפיל את עניו וטרח להבחין בסימני שפשוף מכוערים על השטיח.

"לא פגעתי באף אחד," הוא אמר כשאדון וויזלי לא אמר כלום. "לא הייתה לי דרך אחרת ליצור קשר עם המועצה. חברה שלי הייתה צריכה עזרה."

הוא העז להרים את מבטו וגילה שאדון וויזלי מחייך. זה הרגיע אותו מייד. בחברתו הוא היה שוב נער בבית הספר שבסתר תולה בו את עניו כמעט כאילו היה אביו.

"זאת הקלה לדעת שיש סיבה טובה מאחורי מעשיך," הוא אמר. "ועם זאת, לא מפתיע."

הארי עשה ניסיון לחייך בחזרה. אדון וויזלי נגע במשקפיו שוב, ואז אמר ברצינות, "אבל זה לא מסביר למה תקפת ארבעה שומרים."

הארי ידע היטב שאין לו תירוץ לפעולה הזו. הוא משך בכתפיו, משתדל לא להתרגז, והתיישב. אדון וויזלי התיישב בקצה השני של הספה, פותח את צווארון מעילו.

"זה כובע של מוגלגים?" הוא שאל, כנראה כדי להפיג את המתח, מחווה אל כובע הבייסבול של הארי.

"אה, כן. הם מאד אהובים כאן. תנסה." הארי הסיר את הכובע והושיט לו אותו. הוא שמח לראות שאהבתו של אדון וויזלי לכל דבר מוגלגי לא פחתה, ושהוא מודד את הכובע הפליאה.

"הוא מגן עליך מהשמש בלי לחמם את הראש, גאוני!" הוא הצהיר בזמן שהרים את המצחייה מעט כדי להטיב לראות את הארי. "בחיי, הם לא מפסיקים להפתיע, המוגלגים האלה..."

הארי הסתכל בו לרגע, עד שמצא את האומץ לשאול, "מה שלום כולם?"

מקום המחבוא שלו נחשף בכל מקרה, אז הוא היה יכול להשביע את הדאגה והסקרנות שהציקו לו כמו זמזום דבורה מאז שעזב.

"נהדר," אדון וויזלי ענה מייד, כאילו רק חיכה שהוא ישאל. "רון התחיל ללמוד באקדמיה להילאים בשבוע שעבר! והרמיוני קיבלה משרת התמחות במחלקה ליחסים קוסמים בינלאומיים, ובאותו הזמן היא גם לומדת באוניברסיטה מוגלגית. איך יש לה זמן לכל זה, אני לא יודע... היא עוד תהיה ראש הקסמהדרין יום אחד, אתה תראה."

הארי חייך, אולי החיוך הכנה הראשון שהפיק מזה זמן רב. הרגיע אותו לשמוע שחבריו מסתדרים טוב כל כך, גם אם בתוך תוכו ידע שישנם עוד צללים מכוערים שמסתתרים מתח לפני השטח של חייהם המתפתחים. הם הצליחו להבריח אותם לעת- עתה, אבל הארי עדיין לא הצליח להדליק את האור.

"ג'יני חזרה להוגוורטס לסיים את הלימודים," אדון וויזלי המשיך לספר לו את מה שבסתר ליבו השתוקק לשמוע. "חששנו שזה לא יהיה פשוט בשבילה לחזור... אבל בינתיים נראה שהיא מסתדרת."

"אז היא בסדר, נכון?" הארי שאל ומייד התחרט על השאלה הטיפשית. הוא נזף בעצמו על שציפה שאדון וויזלי יספר לו שהיא בעצם שבורה, משתוקקת שהוא יחזור. היא לא רצתה שהוא יחזור. היא נפרדה ממנו הפעם, והפעם זה היה סופי. תכסיס הבריחה שלו בוודאי לא היה יותר צביטה לא נעימה שעברה ברגע שחזרה לשגרת הלימודים בהוגוורטס.

"כן, בסדר גמור," אדון וויזלי אמר בחיוך מרגיע. או שהוא פספס לחלוטין את כוונת השאלה או שהסתיר את מה שידע מאד טוב.

"אבל מה איתך, הארי?" הוא שאל ביתר דאגה.

"אני בסדר," הארי ענה באוטומטיות.

"אני לא חושב שאתה בסדר," אדון וויזלי אמר. "אם היית בסדר, לא היית תוקף את ארבעת השומרים האלה."

הארי שוב השפיל את מבטו, לא משיב. לא היה לו מה לומר. הוא לא ידע איך לתרץ את עצמו, וגם לא הייתה לו האנרגיה לנסות.

"בוא הביתה, הארי."

טון דיברו הרך של אדון וויזלי העביר בו צמרמורת. הוא נזכר במחילה, ברון, הרמיוני, גברת וויזלי, כל האחים, אנדרומדה טונקס וטדי לופין הקטן שהיה בן סנדקותו, ובג'יני. באותו הרגע סכר המציאות חסם מזיכרונות מתוקים ומרים להציף אותו, אבל הוא ידע שבעקבות הפגישה הזו הסכר נסדק, וברגע שיהיה לבד הכל יציף אותו, לטוב ולרע.

אדון וויזלי הניח יד גרומה על כתפו. הוא תמיד היה רזה, אבל נהיה רזה אפילו יותר אחרי מותו של פרד. עוד זיכרון שיחזור לרדוף אותו עם רדת החשכה. הוא הרים את מבטו ומצא את אדון וויזלי מסתכל עליו בדאגה, כובע הבייסבול עדיין על ראשו.

"אני אחזור," הוא אמר כדי לשבור את המתח המעיק. "אבל לא עכשיו."

אדון וויזלי קיבל את תשובתו. הוא הסיר את הכובע וחבש אותו על ראשו של הארי לפני שקם.

"אני אביא לך אחד כזה כשאחזור," הארי אמר כדי להקל על הפרידה הקרבה.

"מולי תשמח. אין בזה שום דבר מסוכן," אדון וויזלי אמר עם אותה הכוונה בדברי הפרידה שלו.

הארי קם ללחוץ את ידו, אבל אדון וויזלי חיבק אותו.

"תמיד יהיה לך לאן לחזור, לא משנה מה," הוא אמר.

הארי הנהן כנגד כתפו ללא מילים. הגלימה שלו הריחה כמו הבישולים של גברת וויזלי וערבי הקיץ במחילה. הגעגוע היה כל כך עז שהוא עורר בו בחילה, וגם הפחד. הוא לא היה מוכן לחזור.

הפרק הקודם		הפרק הבא