קוסמת?

"להתראות נעה! אל תשמיעי שום קול, אחרת אנחנו בצרות. אני כבר שלחתי לאמא ואבא מכתב. ביי, נתראה כשנתראה!" אמר נעם ויצא מהקרון.

נעה לא הספיקה להיפרד לשלום וגם חששה שנעם יפחד שישמעו אותה. 'ממתי הוא מפחד שאני ארעיש וכאלה?! הרי עשינו אלפי טריקים יחד ותמיד אני זאתי שציחקקה בדממה והוא נאלץ ללכת למקום סגור כדי שלא ישמעו אותו, הממזר'

'כל הילדים ודאי יצאו, האם יש לנעם חברים חדשים? למרות שזה לא אכפת לי, הם לא ידעו שאני קיימת ממילא.' נעה חזרה על הרשימה של דברים שהיא צריכה לעשות: למצוא עם נעם את המטבח, נעם צריך לכבס בעזרת קסמים, לשמור על קשר עם חברות?

נעה שמעה את הדלת נפתחת, מישהו הציץ לקרון ושאל "יש מישהו בפנים?" ויצא. דממה. אחרי שתי דקות נעה החלה להרגיש את הרעבון מכרסם בה. היא הוציאה בשקט מופתי שני סנדוויצ'ים, וחיסלה אותם. היא גמעה 1/3 בקבוק מים וחזרה להיות דוממת וחדלה לזוז. 'האם יגנבו להם את המזוודות?' שאל קול בראשה 'נו, מתי יקרה משהו. בטח נעם עושה חיים עכשיו! לו רק הייתי יכולה לעשות משהו!' נעה הרגישה שדבר מרובע הורס לה את הצלע הימנית. קוביה הונגרית. 'רק חבל שזה אחד שמרעיש' חשבה נעה באומללות.

"נו, בא. תטיל את הלחש וגמרנו. זה לא שצריך לסחוב אותם כמו מוגלגים!" אמר קול גברי ועבה, "מה קרה?אתה לא רוצה? אתה רוצה שאני יאסור עלייך להשתמש בקסמים?!" הרים את קולו האיש. "לא, לא. זה בסדר" אמר קול צייצני. "מצוין, אז מהר, יש לנו חצי שעה ורכבת שלמה, הלכתי לשתי הקרונות הבאים" אמר בעל הקול העבה ויצא. "ווינגרדיאם לביוסה" קרא השני, הצייצני. נעה הרגישה כאילו היא מרחפת, 'אני מרחפת!אבאל'לה!! בא לצרוח!אבל!נעם!ירצח!אותי!.... דווקא זה כיף.'

נעה הרגישה שהיא נוחתת על כרית דשא מכוסה שכבה קטנה של גשם "דרבשו!" צעק מישהו. המזוודה הסתחררה כמו סביבון במהירות מטורפת. 'נעה, אל תקיאי!' לנעה היתה בחילה נוראית. היא ומזוודות אחרות התנגשו זו בזו, עד, שפתאום, היא נחה עם עוד בערך עשר מזוודות על רצפה מרופדת בפרקט, ליד מיטה רכה. אחרי כ-20 דקות היא החלה לנמנם, אלא שכמה קולות עליזים של ילדים נכנסים לתוך החדר עצרו מהתרדמה המיוחלת להגיע. בין הקולות היא זיהתה את קולו של נעם.

'נעם.... תגיד לחופרים האלה ללכת לישון כבר.... בא לי לאכול.....אני רעבה.....בא לי לישון במיטה נוחה.....' המחשבות חלפו בראשה, אך הילדים המשיכו לפטפט בקול ולצחוק.

"לי קוראים קולין ברם, ואני גר בעיירה דובדס, מאיפה אתה?" שאל קול בטוח בעצמו בשם קולין.

"קוראים לי נעם, אני גר בתל אביב" אמר נעם.

"איפה?" שאלו מספר קולות.

"נו, תל אביב, ישראל."

"אהה"

"ואני, גילדרוי בנשי ואני גר בלונדון" אמר קול מנופח ומעצבן בשם גילדרוי בנשי. 'איזה חופרים!'

"אני פדריק דשק, גר בבאפלוי" דיבר קול ביישן ושקט, קרוב יחסית למזוודה.

"רובין שלשו ואני גר בלונדון בית ליד בנשי!" אמר שלשו המנופח והמעצבן בדיוק כמו בנשי שכנו.

"חבר'ה, אני ממש עייף, בא נלך לישון" דיבר נעם, מכסה את הקולות שהשמיעו בנשי ושלשו.

"אוקי, נראה שכבר קבעו איפה אנחנו ישנים אז לילה טוב!" אמר קולין, נדמה שקולין התחבר אל נעם.

אחד אחד הלכו הבנים לישון, כולל נעם. "נעם תתעורר!" לחשה נעה מתוך המזוודה, מעוצבנת, ככה הוא שוכח אותה?!

"שקט!אני לא בטוח שכולם ישנים!" לחש חזרה נעם, 'אז הוא לא שכח אותי...' 

אחרי שתי דקות נשמעו בברור נחירותיו החזקות של קולין, המלמול מתוך שינה של פדריק.

נעם יצא ממיטתו והוציא את נעה מתוך המזוודה. נעה חילצה את עצמותיה והתלוננה שכואב לה הגב.

"שמרתי לך אוכל, קחי"

"תודה!!!"

נעה סיימה את האוכל ופנתה להביט בנעם. היא ציפתה, שכמו כל השאר הוא יספר חוויות וישוויץ בכישרונותיו הקסומים, אך נעם התחשב ולא רצה שהיא תקנא בו.

"דאגתי לך למקום לישון בו, ספרי לימוד של הבית ספר (הי!אותם אני הבאתי!). איך הגעת לכאן?" שאל נעם. נעה גילגלה בפניו כיצד הגיעה ובעיניים נוצצות היא שאלה איך הכל נראה ומה כל העיניין של ריבנקלו שהילדים דיברו עליו.

"אהה. בהוגוורטס יש 4 בתים: גריפנדור-אומץ לב, סלית'רין-שאפתנות, ריבנקלו-חכמה, הפלפאף-טוב לב. כל תלמיד הוא באחד הבתים ואני בריבנקלו. זה ממש מגניב אבל מחר, אני מת מעייפות!" סיפר נעם ממש בקצרה.

"יפה יפה. שאלות מחר הבנתי? אז איפה מצאת לי לישון?" שאלה נעה.

"במזוודה!" אמר נעם.

"מה?!"

"כן, אבל פגשתי שני ילדים ממש שובבים כמונו, תאומים, אדומי שיער וגבוהים שאמרו שמחר יראו לי מקום מצוין לדברים כאלה, הלילה, מה לעשות תיאלצי לבלות במזוודה!תגידי תודה שבכלל נתתי לך לבוא!" הוא אמר למראה פרצופה המיואש של נעה.

הפרק הקודם		הפרק הבא