הפכים דומים

במשך כל היום דראקו הסתובב עם מצב רוח ברצפה.

שום דבר לא הצליח לעודד אותו: לא שיעור תעופה, לא אימוני קוודיץ', לא אוכל טעים... כלום. הוא לא הפסיק לחשוב על מה שקרה עם הרמיוני.

בארוחת הערב פנסי ניגשה אליו. היא ניסתה לדובב אותו ולגרום לו לשים לב אליה, אך הוא ממש לא היה במצב רוח בשבילה. 

"פנסי... אנחנו צריכים לדבר." 

"מה קרה בייב?" היא שאלה בקול מודאג. 

"תקשיבי," הוא נאנח. "את בחורה מקסימה, יפה ומדהימה, אבל לאחרונה אני לא רואה שהקשר הזה מתקדם לאיזשהו מקום."

"מה אתה מנסה לומר?" 

"זה נגמר, פנסי. אנחנו גמרנו." 

הוא ראה דמעות נקוות בעיניה, אך אלה מיד התחלפו בהבעה כועסת. היא סטרה ללחיו והלכה משם.

"מה קרה לפנסי?" בלייז הגיע והתיישב ליד דראקו. 

"נפרדתי ממנה." 

"פה? מול כולם? אווץ'. אבל למה גמרתם? נראתם כל כך בסדר." 

"לא יודע... זה פשוט לא עבד. היה נראה לי עדיף לתלוש את הפצע במכה אחת מאשר למשוך את השקר הזה ולפגוע בה יותר." 

בלייז משך בכתפיו והחל למזוג אוכל לצלחתו.

ארוחת הערב עברה במהירות ודראקו יצא מהאולם הגדול והלך לכיוון המדרגות המובילות למרתפי סלית'רין. 

הוא צעד מבלי לשים לב לאן הוא הולך, כשלפתע נתקל בתלמידה שהגיעה ממולו.

"הי!" הוא צעק בכעס. "תסתכלי לאן את-" 

הוא השתתק כשראה שהמכשפה מולו הייתה הרמיוני גריינג'ר. 

היא כרעה על ברכיה לאסוף את הספרים שהתפזרו כשלפתע הרגישה במשהו נתקל בכתף ימין שלה.

היא הרימה את ראשה וראתה את מאלפוי מולה, עוזר לה להרים את מה שנפל. 

הוא התרוממה לאחר שהכניסה את הכל לתיקה. 

"תודה." היא אמרה והמשיכה בדרכה לאולם הגדול. 

דראקו החל ללכת בעצב לחדרו. מה הבעיה שלה? כל תלמידה אחרת בהוגוורטס יכלה רק לחלום שהוא יציע לה לצאת, והנה הוא כאן, מתחנן אליה, והיא עדיין לא מוכנה! מה הוא עוד יכול לעשות כדי לזכות בליבה?

הוא נשכב במיטתו וניסה לישון, אך בלייז נכנס לחדר ולא הפסיק לחפור לו.

"דראקו, מה נסגר איתך? קודם אתה נפרד מפנסי, עכשיו אתה כולך בדיכאון... מה קרה?" 

"עזוב את זה." הוא ענה בעיניים עצומות. 

"לא, בחייאת! מה קרה?" 

"אני אמרתי לך לעזוב את זה, נכון?" דראקו התפרץ עליו.

כל רגשות הזעם והתסכול של היום פרצו ממנו בזרם של צעקות.

הוא לא בכה, הוא אף פעם לא היה הטיפוס שבוכה, אבל הוא צעק, ממש צעק, ובפעם הראשונה בחייו, ראה דראקו פחד בפניו של חברו הטוב.

הוא התנשף בכעס וחזר למיטתו. 

טריקת דלת נשמעה, ודראקו הניח שבלייז יצא מהחדר. 

מה נסגר איתו? איך לעזאזל בת אחת הצליחה לערער אותו בצורה כזאת? 

הוא נשאר עם המחשבות האלה עד שנרדם, בתקווה שכשיתעורר יהיו לו התשובות.

* * *

"מושלם, פשוט מושלם." דראקו חשב במרירות בארוחת הבוקר. 

פנסי ישבה רחוק ממנו, ולא הפסיקה לשגר לעברו מבטי שנאה. בלייז עוד כעס עליו שצעק, לכן ישב עם חבריו ולא העיף מבט אחד לכיוונו. היחידים שעוד נותרו לו היו קראב וגויל, והם לא היו דברנים גדולים.

הוא גמר את ארוחתו ויצא מהאולם. בדרכו לשיעור לחשים, באה מולו לבנדר בראון ועצרה אותו.

"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב, חתיכת חלאה." היא אמרה. "אני לא יודעת מה הלך ביניכם באותו לילה, ואני גם לא רוצה לדעת. מה שחשוב שתדע, זה שהרמיוני בעניין שלך, והסיבה היחידה שהיא לא איתך זה בגלל שהיא מפחדת להיפגע. היא כבר עברה שיברון לב בעבר, וזה עדיין כואב לה לפעמים. אני לא מועדדת את היחסים ביניכם, אבל אם זה מה שיעשה אותה מאושרת וירפא את הלב שלה, אני מוכנה לסבול את זה, אבל..." ופה היא הסתכלה עליו במבט מסוכן. "אם אני רק אחשוד שפגעת בה, אני אדאג שתצטער על היום שבו נולדת, ברור?"

דראקו הנהן. 

היא ניתקה את המבט בעיניו והמשיכה ללכת. 

הסלית'ריני נשאר במקומו כמה דקות, עדיין קצת המום מכל מה שקרה. 

הרמיוני מפחדת שהוא יפגע בה? למה שהוא יעשה את זה? מה הוא צריך לעשות כדי לגרום לה להבין שהוא באמת רוצה להיות איתה?

הפרק הקודם		הפרק הבא