נורדי, יווניה ורומאית

אה… זאת החברה של פרסי

אנבת' לקחה אותי למקום היחידי שבאמת רציתי לראות- חדר האוכל.

בשלב הזה היא כבר שאלה אותי איך זה שאני עדיין רעב.

לא אכלתי היום כול כך הרבה. ארוחת בוקר של פנקייקים וואפל בלגי בולהלה, חטיפי אנרגיה, עוגיות, שקית מרשמלו, נאצ'וס…

אתם יודעים, תזונה בריאה ומזינה.

"אז… על מה היה הדיון הזה שהשתתפת בו?" שאלתי בין הביסים בפיצה.

אנבת' לקחה גביע מלא במים ושתתה מעט. "זה מידע קצת מסווג, אבל אתה בן דוד שלי. רייצ'ל, האוראקל של המחנה- אוראקל זאת מישהי שרואה חלקים מהעתיד, דרך אגב. אז רייצ'ל יכולה לראות עכשיו רק רסיסים ממה שהולך לקרות, אבל היא קיבלה חזיון. היא ראתה כול מיני אלים זוטרים מקיפים את המחנות. אלים זוטרים לא ממש מוכרים. ליתר ביטחון כירון כינס ישיבת מלחמה מצומצמת, לדון אם צריך להתכונן למלחמה. יש סיכוי קטן מאוד שאנחנו רק פרנואידים, אבל אני חושבת שכדאי להיות מוכנים."

זזתי באי נוחות בכיסאי. זה הזכיר לי קצת את החלום על לוקי והאלה הזוטרה שנראתה כמו נערה שקפאה למוות.

פניתי אליה. "תגידי, אנבת'... מה השם קיאונה אומר לך?"

"קיאונה? היא אלת הקרח והשלג. לפי מה ששמעתי, היא הרגה או הגלתה את אביה, כדי להיות מלכת הצפון ושליטת רוח הצפון. למה אתה שואל?"

וואו, זה נשמע אופטימי למדי.

"יש סיכויי שהיא ולוקי הופיעו לי בחלום. הם אמרו משהו על תוכנית כול שהיא. אין לי מושג מה הם מתכננים, אבל לוקי קרא לעצמו המלך לוקי, ולקיאונה שליטת האלים."

אנבת' קפאה והפנים שלה החווירו. "לא. בבקשה תגיד שאתה צוחק עליי."

"מצטער. אני רציני כמו הוקי קנדי."

"זה משנה הכול, מגנוס. למה לא אמרת לי קודם? אתה מבין את החשיבות של החלום הזה?"

"לא ממש."

היא קמה ומשכה אותי גם לעמידה.

הייתי צריך לרוץ ריצה קלה כדי להדביק את ההליכה המהירה שלה. והמחשבות שלה היו זריזות יותר מכוניות מרוץ.

"זה מה שהיינו צריכים לדעת…" היא מלמלה לעצמה. "זה מסביר את הקולות שרוחות הטבע שמעו. זה מסביר את חיזיון של רייצ'ל. זה מסביר את האולימפוס הסגור. האלים הזוטרים והדחויים מתאחדים."

לא הבנתי כול כך כמו שאנבת' הבינה את זה, כי אני אדם קשה קליטה. אבל זה לא נשמע כמו חדשות טובות.

"לאיפה אנחנו הולכים?"

"חזרה לכירון."

"אכפת לך שאני אחכה בחוץ? אני די עייף ואין לי כוח לעבור שוב במבוך שאתם מכנים בניין מרכזי."

"בסדר."

חיכיתי על מדרגות הכניסה, שיחקתי קצת בטלפון של סאם. הסוללה צפצפה והורתה שנשאר עוד 10% עד שתכבה.

שיט, בדיוק שברתי שיא בטמפל ראן 2.

כיביתי את הטלפון והתחלתי לבהות בכוכבים.

אף פעם לא היה לי את הכוח או היכולת לחפש קבוצות כוכבים. זה דורש תשומת לב מיוחדת, ובעל הפרעות ריכוז שכמוני לא יכול להתרכז במשהו כול כך הרבה זמן.

אנבת' יצאה בסערה מתוך הדלת ונראתה כאילו היא הולכת לרצוח מישהו. קיוויתי שלא אותי.

"מה קרה?" שאלתי.

הלחיים שלה הסמיקו מכעס. "כירון אמר שהוא לא מאמין לי ושכדאי שאלך לישון. עד עכשיו אלו היו מלחמות מוכרות, היה אפשר ללמוד מהעבר כדי לדעת איך להתמודד איתם. אבל אם מה שאמרת לי נכון, זאת הולכת להיות מלחמת עולם. מלחמת תרבויות. והוא לא מוכן להקשיב לי. מה נכנס בו?"

"לא יודע. אני לא מכיר אותו כול כך. זה אומר שעכשיו אני יכול ללכת לישון, ונדבר על זה מחר?"

"אין מצב. אנחנו הולכים עכשיו להעיר את החברים שלי כדי שנסע למחנה יופיטר. המנהיגים של המחנה, ריינה ופרנק, מכירים אותי. אם נסביר להם את המצב, רוב הסיכויים שהם יעזרו לנו."

"רוב הסיכויים?" שאלתי.

"זה כול מה שיש לנו עכשיו."

"רגע, רגע, רגע, רגע. לנו? אני איתך עכשיו בתוך הבלגן הזה?"

היא הנהנה. "יאפ. הכנסת את עצמך לתוך כאוס. אתה תבוא איתנו למחנה יופיטר."

וואו. נהדר.

לפני חודש וחצי נלחמתי נגד זאב הבריאה. עכשיו אני הולך להשתתף במלחמת עולם מיתולוגית?

תנו לי לנשום קצת. שיואו.

מהר מאוד הגענו למגרש דשא ענקי, ועליו היו בנויים המון ביתנים של מחנה קיץ.

הם היו בנויים מחומרי בנייה שונים, צבעים וצורות שונות.

אנבת' הלכה לכיוון ביתן עשוי אבן אפורה ונמוכה, הדלת הייתה מצופה בצדפים לבנים ושקופים, המקום הדיף ריח מי מלח חמים.

מעל הדלת הייתה חרוטה עמוק באבן הספרה 3.

אנבת' פתחה את הדלת בלי לדפוק ונכנסו פנימה.

בתוך הביתן היו המון מיטות שהיו צמודות לקיר, ובלגן שהיה גורם לכל מנקה לברוח בצרחות.

אנבת' פתחה את האור, ודמות זעה באחת המיטות.

"תקום, מוח אצה."

"מממ…." הייתה התשובה.

היא נאנחה בחוזר סבלנות ולקחה כרית מאחת המיטות הקרובות.

היא הלכה למיטה בה שכבה הדמות והתחילה לחבוט בדמות עם הכרית. "תקום כבר!"

זה היה קורע מצחוק. תנסו לדמיין את זה.

"אני קם, אני קם." הדמות אמרה וניסתה להתחמק מהכרית.

הדמות קמה וקלטתי שזה פרסי.

הוא היה לבוש במכנסי פיג'מה והיה חסר חולצה.

פרסי גיחך כשאנבת' התחילה לנזוף בו על משהו, ונישק אותה.

כאילו, נישק אותה בפה.

זה לא מצא חן בעיניי.

והנשיקה הזאת הייתה ארוכה, עשרים שניות בערך. 

וזה ממש לא מצא חן בעיניי.

"האמ." זייפתי שיעול כדי שהוא ישים לב שאני בחדר.

הם התנתקו ופרסי חייך אליי.

"היי, מגנוס. מה אתה עושה כאן?"

"אפשר לשאול למה נישקת את בת דוד שלי?"

"את מי?"

"בת הדוד שלי. אמרת שיש לך חברה, לא?"

הוא נראה מבולבל. "בת הדוד שלך?"

אנבת' החליטה להשליט סדר. "פרסי, זה הדודן שלי, מגנוס. הוא המשפחה שגרה בבוסטון. סיפרתי לכם עליהם. מגנוס, זה החבר שלי, פרסי. אני כנראה החברה שהוא דיבר עליה."

אה… זאת החברה של פרסי.

זה היה די הגיוני.

אבל עדיין.

נעצתי בפרסי מבט אזהרה. "אתה אולי די מגניב, אבל אני אמור לשנוא אותך עכשיו."

"אל תדאג, אני רגיל ששונאים אותי."

אנבת' גילגלה עיניים, כאילו חשבה 'אלים, אני מוקפת בדבילים.'

"פרסי, תקשיב. מגנוס ואני גילינו משהו. זה ממש חשוב."

"גם אתם קלטתם שאומרים בובספוג ולא בוגספוג? שיואו, הייתי בהלם. קוראים לו בוב!"

אנבת' שתקה לרגע ואז סטרה לעצמה במצח.

כנראה שהיא התחרטה שהיא חברה שלו.

"לא… לא. פשוט לא. תפסיק לראות בובספוג, פרסי. זה אפילו לא קרוב. תנסה להיות רציני לרגע."

"מה קרה?" החיוך שלו התפוגג.

היא הסתכלה לו לתוך העיניים. "מלחמה חדשה עומדת בפתח. והפעם…"

היא היססה, וידעתי שהיא רוצה לספר לו על העולם הנורדי. על זה שאלים מתרבויות שונות התאחדו כדי להפיל את השליטים.

התקרבתי. "הפעם אלים זוטרים מהעולם שלכם הולכים לשתף פעולה עם אלים מהעולם שלי."

סאם וכירון הזהירו אותי לא לספר לאף אחד, אבל אנבת' סומכת עלי, ואני עליה. אם היא סומכת על פרסי, גם אני סומך עליו.

"העולם שלך?" פרסי קימט את מצחו.

"זה סיפור די ארוך…" גירדתי את עורפי.

"או, התחלנו." אמר פרסי והתיישב על המיטה שלו. "דבר. יש לנו את כל הלילה בשביל זה."

אנבת' זרקה עליו חולצה. "קודם תתלבש. הבנו, התחלת לפתח שרירים. לא כל העולם צריך לדעת את זה."

איזה פרגון.

תודה לאלים שאין לי בת זוג. 

הפרק הקודם		הפרק הבא