את מ-כ-ש-פ-ה!

"מתוקה! את בבית!" קראה אמי כשסוף סוף הייתי בבית. " כן אמא, אני בבית!" הזדקפתי "אני רצה רגע לחדר לשים שם משהו" אמרתי לאימי ודילגתי בזריזות לחדרי. הנחתי על השולחן בחדרי את הספר, וחזרתי למטבח.

על השולחן במטבח נחה ארוחה מפוארת, עם ניחוחות... אחח... נהדרים! שאפתי לקירבי אית הריחות ושאלתי את אימי "אמא, מתי אוכלים?" "טוב שהזכרת לי!" היא אמרה "לכי תקראי לפטוניה, אבא יגיע עוד מעט, וניגש לאכול" הנהנתי והלכתי לחדרה של פטוניה.

בסוף, אחרי דקות ארוכות של המתנה לאבא, הוא הגיע. "הגעתי" קרא בקול רועם את מה שכולנו כבר ידענו "והבאתי דואר!" ראשו התגלה בפתח המטבח, סקר את כולנו, ונכנס כשבידיו ערימת מכתבים. 

"אוקיי, אז ככה," התחיל אבי למיין את המכתבים כשכולנו היינו בעיצומה של ארוחת הערב "חשבון, חשבון, עוד חשבון, גלויה בשבילך, יוליה" הוא הרים את עיניו והסתכל על אימי, והמשיך כששב מבטו לערימת המכתבים שבידיו "מכתב נזיפה מהספרייה, פטוניה" הוא סקר בעניים חדות את אחותי, והמשיך "עוד חשבון, כמה חשבונות..." המהם בעצבנות מתחת לשפמו "מכתב התרמה ו... מכתב בשבילך ליל! הרמתי בהפתעה את עיניי מהשקשוקה, הושטתי יד ולקחתי מאבי את המכתב. הבטתי במכתב המוזר והמפואר שבידי, עדיין מופתעת. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שבחיים לא ראיתי מכתב, פשוט זאת רק הפעם שנייה בחיים שלי שקיבלתי מכתב. (הראשון הייה מכתב שקיבלתי מהמורה בתחילת השנה). אז... הבטתי מופתעת במכתב. אבי המשיך למיין את המכתבים, ואני פתחתי את המכתב שלי. שברתי בעדינות את חותם השעווה הסגול והמפואר, ושלפתי שני קלפים צהובים ועבים. על הקלף הראשון היה כתוב:

 בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהל:אלבוס דמבלדור

(מסדר מרלין,דרגה ראשונה,מכשף גדול, קסם ראשי,מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי)

העלמה אוואנס היקרה,

אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלחי ינשופך לא מאוחר מה-31 ביוני.

בכבוד רב,

מינרווה מקגונגל,

סגנית המנהל.

בהיטי בקלף כאילו שהוא הצמיח כנפיים, וניסיתי לעכל מה זה אומר.

אני, ליליאן אוואנס, מכשפה. אמיתית. אז... ג'יימס לא שיקר. מבוכה חילחלה לתודעתי. התביישתי בעצמי. איך יכולתי לדבר אליו ככה?! כ"כ רציתי לרוץ אליו ולהצטער בפניו! אני קראתי לו שקרן, אני.. אני ביקשתי לא לראות אותו שוב לעולם. התביישתי בעצמי. אוף, למה הוא עבר דירה?! איך אוכל עכשיו לדבר איתו?! דמעות הופיעו בעיניי.

לרגע הבזיקה מחשבה במוחי. אולי יש תקווה. אם אני מכשפה, וג'יימס קוסם, אז אולי, אולי אפגוש אותו בהוגוורטס?

פתאום תפסתי את עצמי 'לילי!' נזפתי בעצמי בלי קול 'את בוכה בגלל ג'יימס? איפה הכבוד שלך בכלל? תתפסי את עצמך בידיים!' ניגבתי את דמעותי, ופניתי בהיסוס להורי, לספר על הבשורה המיוחדת.

"לילי! מה זה השטויות האלה? מי שלח לך את הבדיחה הזאת?!" בהיתי באימי. היא חשבה שזאת בדיחה! ובעצם, אולי היא לא טועה? אולי היא בעצם צודקת?... אני חייבת להודות, מאוד התאכזבתי. הדמעות ביצבצו שוב בעיניי, ומחיתי אותן בזריזות בשרוול החולצה. בנתיים אימי הראתה לאבי את המכתב, ושניהם המהמו בעצבנות על הבדיחה שנשלחה לביתם. לי. 

בסוף הערב המתיש, כשכבר הייתי לבושב בפיג'מה אחרי מקלחת, נכנסתי למיטתי ושקעתי במחשבות.

'אולי ג'יימס וסוורוס צדקו והוריי טועים? ואולי ההפך, והוריי הם הצודקים?' הייתי מבולבלת מאוד. אז אני מכשפה או לא?! שקעתי בייאוש, ופתאום תקף אותי כאב חד וחזק בראש. כתמים שחורים ריצדו מול עיניי, לא היה לי כוח אפילו לצרוח. הרגשתי איך הכרתי נלקחת ממני בהדרגה. 

מצאתי את עצמי בבית נחמד ויפה, בכפר מכוסה שמיכה עבה של שלג. פתאום הרגשתי איך הטמפרטורות בחדר צנחו, ושמעתי בכי חלש של תינוק. ראיתי תינוק קטן עם עיניי שקד ירוקות יפהייפיות, שיער שחור פרוע בצורה חמודה ואף קטן. התינוק הפסיק לבכות והביט בבלבול על הוריו. הוריו היו זוג צעיר, הבחורה נראתה בדיוק כמו הנערה בחלום-חיזיון הקודם שלי, רק קצת בוגרת יותר- עיני שקד ירוקות, שיער ג'ינג'י ארוך, עור בהיר, אף קטן ונמשים בודדים. היא נראתה אני- רק בוגרת יותר.

הבחור גם נראה כמו הנער מהחלום-חיזיון הקודם שלי, רק בוגר יותר- בעיניו החומות והחמות היה עדיין זיק שובבות, אך עכשיו הוא הסתתר מאחורי מבט החרדה. שערו השחור ועמוק כלילה היה מבולגן, ועורו כהה קצת יותר מעורה של הבחורה. זה היה ג'יימס, למרות בגרותו ניתן היה לזהותו בבירור.

עכשיו על פניהם הנאים כיסה מבט החרדה העמוקה, ופשרו התברר לי מיד אחר כך.

הדלת נפרצה, ולחדר צעד אדם גבוהה ומבעית. מבעית מאוד. עורו היה לבן-שקוף, ועיניו היו אדומות ומלאות שנאה ואכזריות. במקום אף היו לו שני חריצים. ג'יימס הסיט מבט באימה לעברי המבוגרת, וכאילו שסיכמו מראש היא חטפה את התינוק וברחה במהירות מהחדר. רציתי לרוץ אחריה, אבל החלום מנע זאת ממני. הייתי חייבת לצפות בג'יימס ובאדם הנורא עם עיני הדם.

הוא צחק צחוק מטורף ואכזרי, וכיוון שרביט ביד גרומה ולבנה לעברו של ג'יימס. ג'יימס לא הספיק להגיב- ואור ירוק ומסמא עיניים זינק מהשרביט לעברו של ג'יימס. צרחתי בבהלה, אבל צרחתי לא נשמעה. הספקתי לראות את ג'יימס צונח על הרצפה בעיניים ריקות מהבעה- מת.

מצאתי את עצמי שוב במיטה, רועדת ומכוסה בעגלי זיעה. דמעות בצבצו בעיני, והפעם לא טרחתי לעצור אותן. בכיתי ובכיתי ובכיתי, כל הזמן המחשבות התרוצצו במוחי, אבל לא הקדשתי להן מחשבה. הוא מת. הוא מת. לא האמנתי. איך, איך?! למה? 'ג'יימס!' רציתי לצרוח, אבל במקום זה המשכתי לבכות, עד שנרדמתי.

מקווה שהצלחתי לרגש אתכם:)

חברים, זאת רק ההתחלה, לא להיבהל, ההמשך הרבה יותר.... (אין מצב שאני יגיד לכם מה)

אז מקווה שאהבתם! ו... תגובות? :) 

הפרק הקודם		הפרק הבא