מבט חטוף

לא משנה כמה דראקו ניסה, הוא פשוט לא הצליח להסיט את עיניו משולחן גריפינדור.

הדיבורים של חבריו לא עניינו אותו בכלל, כל מה שהוא רצה היה להמשיך לבהות בנער שחור השיער.

"דראקו, אתה בא?" הוא הרגיש יד מונחת על כתפו.

"לאן?" הוא שאל בבלבול, לרגע שוכח איפה הוא נמצא.

"לשיעור שיקויים, טיפשון." פנסי ציחקקה ואחזה בידו. 

בדרכם למרתף הארי שם לב לתמידי גריפינדור העולים במדרגות לעבר כיתתה של הפרופסור מקונגל. הוא חיפש בעיניו את הארי, אך לפני שהצליח לבחון בעין חדה את המון התלמידים, פנסי כבר גררה אותו למטה אל המרתפים.

דראקו הרגיש הקלה שיש לו שיעור שיקויים.

משום מה, שיעורי שיקויים היו הדבר היחיד שהצליח לגרום לו לשכוח הכל, ולהתרכז בעבודה ובכיף עם החברים שלו, בעיקר בגלל שהוא התלמיד האהוב על סנייפ.

כשדראקו נכנס למרתף, הוא מיד הבחין שמשהו שונה.

"מה כל תלמידי הפלפאף עושים פה?" הוא שאל.

"ומה דמבלדור עושה פה?!" פסי שאלה והרימה גבה.

"אוה, מר מאלפוי, העלמה פרקינסון. טוב שהגעתם! בדיוק אמרתי לפרופסור סנייפ שתלמידי הפלפאף התלוננו שהוא לא מתייחס עליהם באותה דרך שהוא מתייחס עליכם, אם אתם מבינים את כוונתי," הוא קרץ. "אמרתי לו שאיני מוכן לסבול הפליה בין בלמידי הוגורטס, לכן אצפה בשיעורכם למשך כל השעתיים."

"אתה מתכוון, כאילו, לשבת פה כל הזמן הזה ולהסתכל עלינו לומדים?" פנסי שאלה אותו בבלבול.

"הו, לא, העלמה פרקינסון, אינך חושבת שיש לי זמן לשבת כאן בחוסר מעש. יש לי כמה עניינים במשרד, לכן אפתח שם חלון קסם שדרכו אוכל לראות כיצד שיעורכם מתנהל כהלכה." הוא חייך ופסע באיטיות מבעד לדלת.

סנייפ עמד בקצה שולחנו והחמיץ פנים.

"למה אתם עומדים שם סתם?" הוא נבח עליהם בפתאומיות. "שבו במקומותיכם." 

דראקו וחבריו מיהרו לעבר שולחנותיהם.

במשך השיעור דראקו עבד קשות על שיקוי הצבע שהיה צריך לבשל- שיקוי אשר הופך כל דבר שנוגע בו לצבע עליו המבשל מחליט. זה היה שיקוי קשה, אשר דרש ריכוז רב. לרוע מזל של דראקו, הריכוז שלו היה במקום אחר.

"מר מאלפוי היקר, מה לדעתך אתה חושב שאתה עושה?" סנייפ גהר מעליו.

לדראקו היה קשה עם העובדה שסנייפ גוער בו, הוא היה בטוח לסנייפ זה קשה באותה מידה, אבל הוא החליט לנצל את זה להנאתו האישית, הוא רצה לראות אם סנייפ יגיב להוראותיו של דמלדור ויתיחס אליו כתלמיד מהשורה, או שיבליג וישאר אדיש כרגיל.

"מכין את השיקוי, פרופסור." דראקו אמר בקול תמים.

"זה נראה לך שיקוי?!" סנייפ נשמע קצר רוח. דראקו נעשה מעט לחוץ, אבל המשיך.

"זה נראה לי שיקוי מהמם פרופסור." דראקו אמר, למרות שהשיקוי היה בצבע ירוק נזלת. "בטח יותר טוב ממה שאי פעם הכנת."

"דראקו..." זאביני ניסה להרגיע אותו, אך דראקו לא התייחס.

"10 נקודות מסלת'רין." סנייפ אמר.

דראקו קלט שהפרופסור היה רציני בעניין היחס, אבל עדיין, אסור היה לו להפסיק את ההצגה שלו.

"לא, אני רציני! אתה אף פעם לא מכין שיקויים מול התלמידים! מאיפה אנחנו יודעים שאתה לא מבקש ממישהו אחר שיכין לך אותם ומעמיד פנים שאתה גאון לשיקויים?!".

נחיריו של סנייפ התרחבו, ודראקו ידע שהרחיק לכת.

"דראקו," הוא אמר בקול שקט. "שב שם. עכשיו." סנייפ הצביע על כיסא בפינת הכיתה.

דראקו לא האמין שהוא עושה את זה, אבל הוא קם, בראש מושפל, והתיישב בכיסא הקטן והישן שהיה מונח בקצה הכיתה.

לפתע, הארי פוטר נכנס לכיתה.

* * *

בזמן ששניהם הלכו במסדרון לעבר כיתתה של הפרופסור מקונגל, דראקו לא הפסיק לחשוב כמה מזל יש לו. הוא עדיין לא האמין שזה באמת קרה, אבל לאט לאט הוא עיכל את זה שהוא צועד לבדו, עם הילד שנשאר בחיים, כששניהם היחידים במסדרון!! 

הוא הגניב מבט קל אל הארי בזווית עיניו. הנער נראה שקוע במחשבות. 

'מעניין אם הוא חושב על אותו רגע...' דראקו הרהר לעצמו, אך מיהר לסלק את המחשבה מראשו. זה הארי פוטר. הם שונאים זה את זה. חוץ מזה, הוא בן, הוא לא אמור לחבב בנים אחרים, במיוחד לא את הארי פוטר. הוא ידע שמשפחתו וחבריו לא יקבלו את זה טוב.

"אתה יודע, זה לא חייב להיות ככה." המשפט יצא לדראקו מהפה לפני שהספיק אפילו לחשוב עליו.

"ככה מה?" הארי שאל.

"ככה... כמו שאחנו, אוייבים וזה. זה יכול להיות אחרת." דראקו עדיין לא האמין שקרה הרגע המדהים שבו הם דיברו ביניהם בלי לריב!!

הוא המשיך ללכת בדממה. 

באמצע הדרך הוא הרגיש במשהו חמים מתחכך בידו. לפתע, אותו חיכוך הפך לאחיזה.

ליבו של דראקו הפסיק לפעום. 

הם המשיכו ללכת כך, ודראקו רצה שהם ילכו כך לנצח.

כשהגיעו לכיתה של מקונגל, הארי נעצר. שנייה לפני שפתחו את הדלת עיניהם נפגשו. ידיהם לאט לאט ניתקו. 

לא היה דבר שדראקו רצה יותר מלנשק את השפתיים המושלמות האלה. 

אבל לא.

אסור לו.

משפחתו לא תקבל את זה.

אף אחד לא יקבל את זה.

הוא חייב לשכוח.

הוא הפנה את ראשו ונכנס לכיתה, כשהוא בולע את הדמעות לעומק גרונו.

הפרק הקודם		הפרק הבא