אהבת אמת

"מה היה שם, צ'ו?" שאל הארי, עצבני.

צ'ו הביטה בו בכעס. "לא קרה שם כלום, שום דבר!" היא קראה בכעס ואגרופיה הקטנים נקפצו.

הארי גלגל עיניים. "כן, שום דבר. רק התחבקת עם דראקו מאלפוי!" הוא העלה את טון קולו ואז סינן: "תגידי את האמת, צ'ו." ביקש.

צ'ו נראתה כאילו היא עומדת להתפוצץ. "אתה לא מבין! דראקו בשבילך הוא אויב, אבל בשבילי הוא-"

"מה?!" קטע אותה הארי בכעס: "ידיד, חבר, אהוב, מאהב? אני די מעוניין לדעת מה עשיתם במיטה... מהו בשבילך?!"

צ'ו עיקמה את אפה. "הארי, אתה החבר שלי, ואתה האהוב שלי! דראקו הוא ידיד טוב לב ונאמן!" הגנה על הצד שלה.

הארי קפא במקומו. "דראקו מאלפוי, אם יורשה לי להגיד, ממש לא עונה לתיאור "ידיד", לא ל-"טוב לב", ובמיוחד לא ל-"נאמן". תסלחי לי מאוד, גברת צ'אנג, אבל בזמן האחרון את מתקרבת הרבה יותר לידיד הקטן שלך מאשר אליי!" אמר בשקט.

"מה?" התפלצה צ'ו, המומה.

"אם את כל כך בטוחה שדראקו מאלפוי הוא לא יותר מאשר ידיד, למה יש לך את התליון הכסוף על הצוואר במקום התליון שאני נתתי לך?" שאל הארי, וקולו נשבר.

צ'ו החווירה והסמיקה לחלופין, ואז גמגמה משהו ברעד ורצה למסדרון. היא מלמלה קסם ונופפה בשרביטה. דמותה הבהבה ונעלמה.

הארי עצר להרהר.

בחודשיים האחרונים, הארי ראה את צ'ו הולכת ומתרחקת ממנו לידיו של דראקו.

בהתחלה רק נופפה לו מדי פעם.

לאחר מכן הם שיחקו בהפסקות שבין שיעור לשיעור, והיו אפילו פעמים שבהן צ'ו העדיפה להנות עם דראקו במקום עם הארי.

ואז הם נפגשו במגדל רייבנקלו ובמרתף סלית'רין.

אפילו בשיעורים הם החליפו חיוכים וקריצות.

מכל אלה העלים הארי עין, אך כשצ'ו חיבקה את דראקו לנגד עיניו של הארי, הוא התפרץ בכעס והפריד ביניהם.

עוד רגע - כך ידע - ודראקו היה לוקח את העניינים לידיים שלו - או יותר נכון - לשפתיים שלו.

הארי נתקף חרדה.

למה צ'ו הייתה חייבת להיעלם בקסם, שנראה גם כך די אפל?

הארי שלף את מפת הקונסאים ולחש את המילים הפותחות אותה. וכן - כפי שחרד ופחד - צ'ו ודראקו היו יחדיו במגדל רייבנקלו, במיטתה של צ'ו.

הארי עטה את גלימת ההיעלמות וטס אל הכניסה למגדל.

למזלו הרב, לונה בדיוק נכנסה, והוא חמק פנימה. בלי לומר מילה עלה הארי בדממה למגורי הבנות.

המחזה שנגלה לפניו הותיר אותו המום. דראקו וצ'ו התנשקו בלהט, נשיקה צרפתית, והיו - ערומים.

הארי הוריד את גלימתו בשקט. זוג המאהבים אפילו לא שמו לב.

"נו נו נו... זה היה שום דבר, חמודה שלי? הוא עדיין הידיד שלך?" שאל הארי בכעס עצור.

צ'ו ודראקו קפאו באמצע נשיקתם, וצ'ו הביטה בהארי בכעס, להפתעתו.

"אתה עקבת אחריי, אדון פוטר?" שאלה בקור. הארי צעד אליה בדממה, וחפן את שדה בידה רועדת.

"את מסמיקה, צ'אנג. יש לך סיבה טובה. ניצלת אותי, את הכסף שלי, את הפרסום שלי, את הלב שלי - ואת אהבתי. זה נגמר, גברת צ'אנג. את לא תנצלי אותי יותר, ולסדריק דיגורי הנחמד היה מזל רע, בדיוק כמוני, שהוא התאהב בך." אמר.

ובפתאומיות הוא פנה אל דראקו הדומם והערום גם הוא ולחש: "ואתה, נחש ערמומי במיוחד, בדיוק כמו וולדמורט. אני תוהה אם אתה בעצם מאומץ - בנו של וולדמורט. אה, בעצם זה לא הגיוני, כי לוולדמורט אין לב לאהוב אישה. ותאמין או לא, אני מרחם עליך, דראקו מאלפוי, כי גם אתה נפלת ברשת של הרמאית הזאת. זוג יונים. לא, זוג עורבים - סליחה. להתראות צ'ו, לתמיד." סיים הארי.

הוא עטה על עצמו באחת את גלימת ההיעלמות ורץ בכל כוחו למגדל גריפינדור.

אוף, למה בטירה הזאת אין מקום אחד שקט? שאל את עצמו.

הוא עצם את עיניו ונשם עמוק.

משהו בו נשבר - נסדק, לתמיד. הוא לעולם לא יהיה הארי פוטר הילד. הוא התבגר, עכשיו הוא מבין שאהבה היא טרגדייה, שלעולם לא נגמרת בטוב, במיוחד בעולם הקסם.

אתה יכול לאהוב, אבל תמיד, איכשהו, תזכה במלחמה תמורת האהבה, ותאבד הכל - אלא אם כן תרסן את עצמך ותתנגד לאהבה. זהו, עכשיו הוא מבוגר - אדיש לכל דבר, אפילו לדוד ורנון.

הארי פוטר כבר לא ילד.

הפרק הקודם		הפרק הבא