מעלילות ג'יימס הנפוח וסבר-מאוס

וואו, עבר מלא זמן מאז ששמתי פרק.

בכל מקרה, אני רוצה רק להגיד לכם שזהו הפרק האחרון על השנה הראשונה של ג'יימס וסנייפ. מהפרק הבא, הסיפור יהיה לתקופה מסוימת בשנה השלישית שלהם (כן, אני מדלגת על השנה השנייה)

אשמח אם תגידו לי חוץ מזה אם אתם רוצים שאוסיף נקודות מבט (נגיד של סיריוס לדוגמא)

והכי חשוב- אני מתה על התמיכה שלכם- אז תמשיכו ככה!

פרק VII: היחיד שלא יודע לעוף.

מדאם הוץ' הסבירה לנו בדיוק מה צריך לעשות לפני  שנעלה על המטאטאים, והזהירה אותנו שלא נעלה יותר משניים-שלושה מטרים באוויר.

כל הגוף שלי רעד מרוב חשש שמה לא אצליח לעוף על המטאטא.

מדאם הוץ' שרקה במשרוקית שלה, וכמה ילדים התחילו להתעופף. כמובן שפוטר ובלק על השניה כבר היו בגובה ארבעה מטרים, ונראו מאוד יציבים על המטאטא.

ילדים כמו מאלסיבר, שהיו גדלי מימדים (לא שהיו הרבה כאלה) התקשו יותר לשמור על יציבות בגלל משקלם. לילי הצליחה להגיע בקלילות לשני מטר, אבל נראה על פניה שהיא ממש לא רוצה לעלות גבוה יותר.

ורק אני נשארתי על הקרקע, כשהמטאטא עדיין בידי.

"למה אתה מחכה סנייפ?" שאלה מדאם הוץ'.

"לכלום." אמרתי ועליתי על המטאטא. לא סיפרתי לה שראיתי את ג'יימס פוטר מוציא שרביט. זה פשוט לא ניראה לי חשוב באותו הרגע, למרות שממש רציתי להלשין עליו.

נשענתי קדימה על המטאטא והוא התחיל לעוף מעט גבוה יותר. ואז הרגשתי כאילו אני נהיה גדול יותר. או שהמטאטא היה הזה שניהיה קטן יותר ויותר.

בכל מקרה, המטאטא התחיל לרדת במהירות אדירה לכיוון הקרקע.

לא עליתי גבוה מדי, כך שתוך כמה שניות הייתי מתרסק על הדשא, אלא אם המטאטא לא היה עוצר פתאום.

ואז שמתי לב שהכל כרגיל על המטאטא, אבל שכל הילדים שראו את המעשה מתפקעים מצחוק. אולי חוץ מלילי.

הסתכלתי למעלה, וראיתי שעל פניו של פוטר מרוח חיוך של ניצחון ושל מישהו שהרגע הציל את העולם.

״מר סנייפ, תגיד תודה למר פוטר.״ אמרה מדאם הוץ׳.

״למה?״ שאלתי בחוצפה.

״כי הוא הרגע הציל אותך מהתנגשות ברצפה. בלעדיו, היית עכשיו בדרך למרפאה.״ אמרה מדאם הוץ׳.

״אבל הוא זה שגרם לכל ההתנגשות הזאת מלכתחילה!״ אמרתי בכעס.

״יש לך הוכחות, סנייפ?״ שאל סיריוס בלק שבדיוק התחיל לרדת אל הקרקע מהמטאטא שלו.

״ברור ש-״ אמרתי, ״לא.״

״אז אתה לא יכול להגיד בוודאות שג׳יימס קשור בזה.״ אמר לופין שהתחיל גם הוא לרדת אל הקרקע.

הבעיה הייתה, שכן הייתי בטוח שפוטר קשור בזה. אם לא, למה הוציא את השרביט בזמן שיעור תעופה? כי הוא חוזה עתידות וידע שאפול?

נאנחתי בכעס וחיכיתי בקוצר רוח שהשיעור ייגמר.

בחודשים שלאחר מכן ג'יימס נחשב לגיבור בבית הספר. בכל פעם שראה אותי במסדרון הוא או אחד החברים שלו היו מנופפים בשרביטם וגורמים לתאונה כלשהית שלי, בעוד פוטר פשוט היה בא ועוזר לי. היו מעט מאוד אנשים שהאמינו לי שג'יימס הוא גם זה שגורם לתאונות, ולא רק זה שמציל אותי מהן.

קיוויתי שהשנה תעבור במהירות ולו רק בשביל להיפטר ממנו לחודשיים, אבל אז נזכרתי בכל הריבים של הוריי בבית, והחלטתי שאולי עדיף לסבול את פוטר מאשר לסבול את הצרחות של אבי, את הבכי של אימי.

למרות שהייתה גריפינדורית, לילי מעולם לא הייתה בצד של ג'יימס והייתה אחת היחידות שהאמינה לי שהוא מנסה להראות גיבור גם כשהוא לא. היא עזרה לי לחפש עובדות שיוכיחו שפוטר הוא אשם, אבל הפוץ וחבריו היו ממש טובים בלנקות את עקבותיהם בכל הקטע הזה.

לכן, מצאתי את עצמי עובר שנה שלמה בלסבול את ג'יימס פוטר מציק לי ומציל אותי שוב ושוב. הייתה לי הרגשה שהוא עכשיו עושה לי טובה בזה שהוא לפחות מציל אותי על השנייה האחרונה, ושאפילו אם יפסיק להציל אותי המוניטין שלו לא יהרס. הייתה לי תחושה שהוא רק מחכה לכך שאנסה אפילו להחזיר לו, כדי שיוכל להפסיק להיות הגיבור.

השנה עברה במהירות. בחופשת חג המולד נשארתי בהוגוורטס, ובחופשת הפסחא לא הייתי היחיד שלמד למבחנים בספרייה. לילי עזרה לי מדי פעם עם המקצועות שהתקשתי בהם, אבל שנינו היינו הכי טובים בשיקויים, כך שאת המקצוע הזה היה הכי כיף ללמוד ביחד.

את רוב המבחנים הצלחתי לעבור בשלום. את המבחנים בשיקויים ובהתגוננות מפני כוחות האופל עברתי בהצלחה יתרה. ככל שהשנה התקרבה לסיומה קיוויתי שאחד המורים יעצור את הזמן כדי שלא אצטרך לחזור הביתה, כי למען האמת, הוגוורטס הפכה להיות הבית החדש שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא