ג'יני וויזלי בהוגוורטס

עבר חודש. רון יצא מהמרפאה ובכל פעם שהוא ניסה לדבר עם ג'יני, היא התחמקה. עבר חודש מאז קיבלה את הצעיף המסתורי וכבר שכחה הסקרנות שלה. עכשיו היא עסוקה בללמוד למבחנים שיתקיימו בסוף השנה.

אבל בוקר אחד, ג'יני מתעוררת, ומוצאת על מיטתה מתנה.עטופה בעטיפה שחורה, מבריקה, שהזכירה לה את הצעיף שקיבלה מאדם עלום שם, בעל כתב קטן, יפה ומאוד מבולגן. הוא היה עטוף בעטיפה שחורה מבריקה, בדיוק כמו זו. את הפתק שצורף אל המתנה ההיא היא שמרה. נראה שמי שזה לא יהיה, הוא לא מתכוון להניח לה, עד שתגלה מי הוא.ג'יני אזרה אומץ, ובידיים רועדות (היא אפילו לא ידעה למה היא מפחדת כל כך ממתנה שעטופה בעטיפה שחורה), היא פתחה את המתנה.

 קופסא. קופסא ירוקה וכסופה. ג'יני פתחה אותה בעדינות. בתוכה, משובצת בים של קטיפה ומשי, ניצבה סיכת יהלומים קטנה. הצורה היתה בצורת האות ס', ועליה היה שזור נחש ירוק.

"די, זה כבר יותר מדי!" למזלה של ג'יני, לא היתה אף אחת בחדר מלבדה. היא יצאה אל חדר המועדון אוחזת בכוח בסיכה.

"איירון!" ג'יני צרחה בכל גרונה, ולא איכפת לה שהיא מפחידה למוות כמה תלמידי שנה ראשונה שישבו ודיברו בצד.

נער גבוה ורזה בעל שיער בלונדיני ארוך קפץ מהספה עליה ישב בבהלה. "ג'יני? מה קורה? למה את נראית כל כך מעוצבנת?" הוא ניסה להתבדח. "מה שזה לא יהיה, אני לא עשיתי את זה!" הוא חייך אליה, אבל המבט הקר שלה הוריד את החיוך מפניו. 

"ג'יני, עכשיו אני רציני. מה קורה? קרה משהו? אני יודע שקרה משהו. את באה אלי רק כשאת ממש צריכה עזרה," הוא סימן לה לשבת על הרצפה וכשהתיישבה הוא התיישב מולה. ג'יני הסמיקה. בעניין הזה הוא צודק. היא ואיירון אף פעם לא היו חברים כל כך טובים, היא היתה באה אליו רק כשהיתה צריכה עזרה מהסוג הקצת יותר מסובך. ועכשיו, זה בדיוק סוג העזרה שהיא צריכה.

"אה, כן. תקשיב, איירון. אני יודעת שאתה טוב בלזהות למי שייך כל חפץ בהוגוורטס, או משהו כזה... אני צריכה עזרה." איירון נהיה סקרן, היא ראתה את זה בעיניו הרעבות למידע. "נו, ו...?" הוא עודד אותה למשיך.

"מישהו שלח לי סיכה, והיא נראית לי די יקרה. הבעיה היא, שאני לא יודעת מי זה. אני גם לא חושבת שהוא מגריפינדור." היא הושיטה לו את הסיכה והוא בדק אותה מכל צד. "ג'יני, אני מצטער, אבל בזה אני לא יכול לעזור לך. אני לא מצליח לזהות שום סימנים מזהים. בדרך כלל יש, אבל נראה שזו סיכה ממש חדשה. מישהו משקיע בך." הוא צמצם את עיניו והתקרב אליה, כדי ללחוש לה משהו, שאף אחד לא ישמע. "אני חושב שאת צריכה להמשיך לקבל את המתנות האלה, אם, כמובן, הן ימשיכו לבוא, ואחרי שיהיו לך כמה, תבואי אלי וננסה שוב, בסדר? אבל בינתיים תתנהגי כרגיל." הוא טפח על כתפה, קם והסתלק משם, כל כך מהר, כאילו בכלל לא היה שם. 

ג'יני נותרה לשבת. התכנית של איירון לא מצאה חן בעיניה, אבל היא היתה טובה.

היא הבחינה ברון מתקרב וניסתה להתחמק, אבל הוא השיג אותה לפני שהספיקה לצעוד צעד אחד. "ג'יני, תקשיבי, אני לא אוהב את זה." הוא הביט בה במבט בוגר שאף פעם לא ראתה בעיניו, אבל מאז מה שקרה לו עם הרמיוני, ג'יני הרגישה שהוא סוף-סוף מתבגר בהתאם לגילו, ואפילו יותר.

"לא אוהב את מה?" היא שלחה אליו מבט נוקשה וקר והתחילה ללכת. היא יצאה מהחור שמאחורי התמונה והוא עוד אחריה. הוא ניסה למצוא מילים, אבל רק ליד דלתות האולם הגדול הוא מצא.

"את פשוט- אה-- איך אני אגיד את זה? פשוט מסתודדת עם כל בן בשכבה שלך לפני כולם, ו- אני לא יודע.."

חבורה של תלמידי סלית'רין ובהם פנסי פרקינסון, מאלפוי, קראב וגויל נעצרו כדי להקשיב לשיחתם של רון וג'יני.

"רון, אני לא מאמינה! זכותי לעשות מה שאני רוצה ועם מי שאני רוצה!" שערה התנופף כשהיא הסתובבה אליו, ועל פניה זעם קר. רון התגונן. "לא אם את עושה את זה מול כל בית ספר! את לא יכולה ללכת ולהתנשק עם כל אחד מול כל אחד! זה מביך אותי!" רון נעצר וגם ג'יני.היא חיפשה מקום אליו תוכל לברוח, אבל מכל כיוון חסמו אותה. דראקו מאלפוי עמד בכניסה לאולם, רון ביציאה ממנו, ומשני צידיה נכנסים תלמידים. היא ניסתה גישה אחרת.

"אתה אומר שלא? אז בסדר! אתה ביקשת את זה!" תוך כדי שהיא מתגברת על תחושת הגועל והדחיה שבערה בה, רצה ג'יני אל מאלפוי, אחזה בידיו ונישקה את שפתיו. הוא לא עשה כלום בהתחלה, רק עמד שם זקוף, בעוד ג'יני מתרוממת על קצות אצבעותיה כדי לנשק אותו. רגע אחרי, כשכבר התאושש מההלם שבו היה שרוי, הוא עשה דבר שג'יני לא האמינה שיעשה. הוא נישק אותה בחזרה, אך לזמן קצר כל כך, שאף אחד לא שם לב. כל תלמידי סלית'רין היו המומים מחוצפתה של ג'יני, וכך גם רון. מאלפוי לחץ את ידיה של ג'יני, שעדיין החזיקו בידיו, ואחרי שנישק אותה עוד פעם אחת, נשיקה קטנה כל כך, שגם הפעם אף אחד לא שם לב, הוא הדף אותה ממנו ועטה על פניו הבעה של גועל. אבל, בין כל הגועל והכעס, היא הבחינה בניצוץ של שמחה. ו-אולי היא רק דימיינה, אבל היא יכלה להישבע שראתה אותו קורץ לה!

אבל עכשיו אין לא זמן למאלפוי. היא חייבת להתנצל בפני רון. וכמה שיותר מהר, יותר טוב. היא חיפשה את רון. ובסוף היא מצאה אותו, עומד בפינה ועל פניו הבעה עמומה של כל כך הרבה רגשות מעורבבים. כעס, הלם, מבוכה, צער, ומה שהלם בג'יני הכי חזק, גם שנאה. רון שנא אותה, כי נישקה את האויב המושבע שלו. כי בגדה בו, בדיוק כמו הארי והרמיוני לפניה. הוא ראה שהיא מסתכלת עליו. הוא צמצם את עיניו במבט רווי שינאה וסובב ממנה את ראשו אך נשאר לעמוד שם. היא השפילה את מבטה בצער ונסחפה עם יתר התלמידים לתוך האולם. היא התיישבה בעיוורון ליד שולחן גריפינדור וכשהופיע האוכל על הצלחות, היא לא היתה מוכנה לנגוס ממנו, למרות הפצרותיהן החוזרות ונשנות של חברותיה.

"נו קדימה, ג'יני. ספרי לנו מה קרה! אנחנו יודעות שרבת עם אחיך, אבל את תמיד רבה איתו, וזה אף פעם לא משפיע עליך ככה!" הן המשיכו להציק לה גם כשיצאו מהאולם.

גם תלמידי סלית'רין יצאו, וג'יני, בזווית עינה, הבחינה בדראקו מאלפוי, ובחיוך הגדול שהיה מרוח על פניו. היא הפנתה אליו את ראשה ובחנה אותו. הוא כנראה הבחין במבטה, כי הוא שלף משהו מבין קפלי גלימתו והראה לה אותו. חפץ קטן ונוצץ. היא לא הבחינה בצורה, אבל היא יכלה להישבע שהוא מוכר לה. הוא חייך אליה חיוך שחשף שתי שורות של שיניים לבנות, והמשיך בדרכו. מבטה עקב אחריו כשהלך. היה בו משהו אחר. הוא לא הלך כמו כל הפעמים ההן, אחרי שהשיג את מבוקשו ועיצבן את הארי ורון. נראה שאיליין ומוניקה הבחינו במבטים ששלחו שניהם האחד בשניה, כי על פניהן הופיעה הבעה סקרנית. אבל ג'יני לא יכולה לספר להם דבר מכל מה שהתרחש. אלף, כי בעצמה עוד לא הבינה כלום ממה שהולך סביבה,ובית, בגלל שלמרות היותן חברותיה הטובות, כשתגיע אליהן רכילות חמה, כמו זו, הן לא יהססו לשניה, וילכו לספר לכל הבנות בבית הספר. וג'יני לא תוכל להראות את פניה יותר.

 לאחר נסיונות רבים היא הצליחה להתנער מאיליין ומוניקה, שעוד ניסו להוציא ממנה פיסת מידע כלשהי. היא עזבה אותן בחדר המועדון, מאוכזבות, ועלתה לחדרי הבנות שם נשכבה על מיטתה. אבל משהו דקר אותה. היא מיששה בין קפלי גלימתה והוציאה משם את הסיכה הכסופה. ואז היא נזכרה. מאלפוי הופיעה לנגד עיניה וחיוך על פניו, אבל ג'יני לא התרכזה בחיוך, עכשיו מה שחשוב לה הוא חפץ קטן שמאלפוי מחזיק בידו, ומראה לה. סיכה קטנה, האות מ'. הסיכה הזו דומה מאוד לשלה, רק ששלה בצורת ס'.

ג'יני התנערה במהירות. 'אולי זה רק במקרה,' חשבה. הרי לא יכול להיות שדראקו מאלפוי, שונא המוגלגים ובוגדי דם-כמו המשפחה שלה- ישלח לה מתנות! אבל... אם לא, אז מי שלח לה את המתנות? ולמה מאלפוי הראה לה את הסיכה?

 ג'יני הביטה בסיכה בתיעוב. היהלומים המשובצים בה ניצנצו, מושלמים. כמה שהסיכה היתה יפה, היא שנאה אותה. לא בגלל מי ששלח לה את הסיכה, אלא בגלל חוסר הידיעה. היא שנאה מצבים כאלה, היא אהבה לדעת מה הולך לקרות, ובכלל, מה קורה לה בהווה, וזה דבר שלא היה לה עכשיו. עכשיו היא היתה חסרת אונים. היא לא ידעה מה הולך להתרחש ואם היא בסכנה, למרות שלא היתה לה סיבה לפחד. וגם אם היא כן בסכנה, היא לא יודעת איך להגן על עצמה. בעבר,הארי היה זה שחילק את הפקודות, זה שלימד אותם, חברי צ"ד, איך להתגונן מפני כוחות האופל, כשלא ניתנה להם ההכשרה המתאימה. אבל עכשיו הארי עסוק רק בהרמיוני שלו, לא בהצלת העולם.

ואז, כמו הוזמנה, הגיעה ההפרעה שלה ייחלה ג'יני. תנשמת שחורה, גדולה וכחולת עיניים נקשה על החלון שלצד מיטתה של ג'יני, וג'יני, בתנועות כמעט אוטומטיות, החליקה מהמיטה ופתחה את החלון. התנשמת נכנסה פנימה והושיטה לג'יני את רגלה. מכתב. על המעטפה הירוקה היה כתוב בדיו כסופה "ג'יני וויזלי, אחת שלא סגורה על עצמה". ג'יני צמצמה את עיניה. נראה שהוא מנסה להתבדח, אבל לג'יני אין כח לבדיחות שאין בהן טיפה של הומור. במיוחד לא לבדיחות על חשבונה. ג'יני לקחה את המכתב מרגלה המושטת של התנשמת והתיישבה בזמן שזו עפה דרך החלון. ג'יני התיישבה על המיטה ופתחה את המכתב.

"היי ג'יני. אני רואה שאת לא מבזבזת זמן. דראקו מאלפוי? אני לא אומר שום דבר עליו, כי אני יודע שלפי הדעות שלי, תוכלי לזהות מי אני. את מכירה אותי הרי, ויודעת מה אני חושב עליו. רק דבר אחד אני אומר. בבקשה אל תנסי לזהות אותי לפני מחר, אני מבטיח לך שמחר, כשתתעוררי, תחכה לך הפתעה. לא יכול לומר אם תאהבי אותה, אבל זו עדיין הפתעה.

                                                             אוהב הרבה,".

'טוב,' ג'יני רתחה, 'זה כבר ממש מוגזם. אני חייבת לגלות מי זה, ומהר!' היא לבשה את הפיג'מה שלה, שבמקרה היתה שחורה כמו עטיפות המתנות שההוא-כך החליטה לקרוא לו- שלח לה. ואז, כשנכנסה למיטה וכיסתה את סנטרה, צצה בראשה מחשבה, ספק ממורמרת, ספק משמחת. לפחות עכשיו היא יודעת שזה לא דראקו מאלפוי, כי לפי מה שכתב לה ההוא, יש לו דעות עליו, אבל זה לא הוא. אבל דבר אחר הטריד את ג'יני. הוא טוען שהיא מכירה אותו. אם כן, למה הוא לא בא לדבר איתה, במקום לשלוח לה

מכתבים? ג'יני רצתה לזרוק את המכתב, אבל משהו בראשה מנע זאת ממנה. היתה לה הרגשה שמשהו לא טוב יקרה אם תזרוק את המכתב. היא ניסתה לחשוב על מי יכול להיות שולח המכתבים המסתורי, אבל אף מחשבה הגיונית לא עלתה בראשה. היא חשבה על רון, אחיה. הוא לא יכול להיות זה ששולח את המכתבים. זה לא הסגנון שלו. והארי... אבל להארי יש את הרמיוני, והוא נראה מרוצה משק התלתלים שלו. ואז היא חשבה על פליים. אבל מהר מאוד היא סילקה אותו ממחשבותיה. התקרית עם פליים עוד נותרה בראשה, מכאיבה כמו פצע פתוח. העובדה שפעם אהבה כל כך את האחד שתקף את  אחיה, הגעילה אותה. היא ניסתה להישאר ערה. עוד, ועוד אבל לא הצליחה. לבסוף העייפות השטלתה עליה. היא הוציאה יד אחת ממתחת לשמיכה והניחה את המכתב מתחת לכרית. היא נרדמה. השעה היתה רק חמש, וכולם היו בחוץ למרות מזג האוויר הקריר, כך שאף אחד לא יפריע לג'יני. היא חופשיה להמשיך לישון עד מחר בבוקר, עד לרגע שבו תמצא את ההפתעה שהבטיח לה כותב המכתבים האלמוני. שנתה היתה רדופה בחלומות על דראקו מאלפוי, שזורק אליה חיוכים, ועל נער בעל עיניים אפורות, שכותב מכתבים בדיו כסופה ושולח אותם עם תנשמת שחורה, בעלת עיניים תכולות, חודרות. ואז, ברגע שהתקרבה ג'יני אל התנשמת, הפכו עיניה לעיניו החודרות של אלבוס דמבלדור, שעמד מולה, ודיבר על דברים כמו מצב בית הספר, דראקו מאלפוי ותנשמות שחורות. ג'יני ניסתה להסביר למנהל שהיא צריכה עזרה, אבל הוא לא הסכים לשמוע. ג'יני זעה במיטתה. ובחלום, פרופסור דמלדור הפך לרון, שצעק עליה. הוא קרא לה "בוגדת, נערה שנועצת סכין בגב של זה שניסה להגן עליה". ג'יני בכתה. היא ניסתה לומר לו שהיא לא התכוונה לפגוע בו, היא התחננה שיקשיב לה, אבל הוא לא הקשיב. באישהו שלב  היא כבר לא שמעה כלום. היא חשבה שרון החליט להקשיב לה, אבל ראתה ששפתיו עדיין זזות, בצעקות אילמות. היא ניסתה להדבר, להשמיע קול כלשהו אבל לא הצליחה. ואז הגיע חושך. חושך קר, מפחיד. היא הפסיקה לנשום, ג'יני הרגישה שהיא נחנקת, ואז היא ראתה נער בעל שיער בהיר. הוא דיבר איתה, הרגיע אותה במילים רכות וקול מנחם. הוא ליטף את ראשה ותמך בה. הוא הוביל אותה לדלת, והוציא אותה מהמקום בו עמדה. הוא הוציא אותה אל האור. היא לא הצליחה לראות את פניו, אבל אז הוא נישק אותה. היא חיבקה אותו, ביקשה ממנו שלא יעזוב אותה, אבל הוא שיחרר את אחיזתה והתרחק, מותיר את ג'יני לבדה באור הלבן.

הפרק הקודם		הפרק הבא