על החיים ועל המוות

הייתי מוכנה למוות, אך הוא לא בא.

המוות התנפץ מול עיניי!

הייתי בהלם מוחלט.

לא יכולתי לזוז.

ראיתי אותה,את אחותי.

הייתי בטוחה שדמיינתי, הרי היא מתה ביום בו הוריי מתו.

אבל זה היה יותר מדי מוחשי.

ניזכרתי באחת שאני לא לבד במקום הזוועתי ההוא והיתעתקתי משם ליעד לא ברור.

אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל נחתתי על הריסות ביתי.

"קיווי?" שמעתי כל חלש, ילדותי עם מבטא מוכר...

"לונה?"התפלאתי והסתובבתי.

צדקתי,זאת הייתה רוני.אבל לא רק רוני.

מאחוריה הייתה דמות נמוכה ומוצללת,סמדר.

"סמדרי?" שאלתי בשקט.

היא יצאה לאור,נותנת לאור הירח להפוך את שיערה החום לשטני.

דמעות עמדו בעיני,לא ראיתי את אחותי הקטנה מאז שהייתה בת שבוע,מאז שברחתי.

"הייתי בטוחה שהיא..."התחלתי לומר לרוני,אך היא קטעה אותי.

"אבל היא לא.היא שרדה,מן הסתם כמכשפה,לאחר שהוריה מתו.

אוכלי המוות פיספסו אותה, והיו בטוחים שהרגו כל זכר למשפחתך,אך טעו.

הגיע הזמן שתקחי את אחותך,היא סבלה יותר מדי."

הושטתי את זרועותי אל אחותי,סמדר שלהבת שוויץ.

היא רצה עלי וחיבקה אותי בזרועותייה הקטנות.החזרתי לה חיבוק.

הרמתי אותה,הודתי לרוני והיתעתקתי משם,כשסמרוש הקטנה בידיי.

סוף-סוף הייתי מאושרת.

טוב, לפחות כמעט.

הפרק הקודם		הפרק הבא