קללה אל העבר, סיפור אהבה אל העתיד.

היי,

הנה פרק נוסף, הוא יצא נחמד לפי דעתי.

מה דעתכם?

קריאה מהנה!

פרק 7: אויב, מכר או חבר?

ברגע בו דרכו על דרך העפר הכפרית נעלמה הכרכרה במהירות הבזק. ג'יני שפשפה את עיניה בעייפות. "בואי, נשאל בפונדק המקומי." אמר הארי ואחז בידה. הם הלכו על דרך העפר עד שהגיעו לפונדק צרפתי שאת שמו לא ידעו לקרוא.

בפנים ישבו מספר לקוחות, מדברים ביניהם בצרפתית מהירה, ושותים ברצפת. החדר הואר באור נברשת נרות, בעוד בחוץ, שוררת אפלה חלקית בגלל מזג האוויר המעונן. הארי ניגש אל הדלפק, שבקצהו ניקתה מטלית כוסות זכוכית באופן עצמאי.

"אפשר לעזור?" שאלה בעלת הפונדק בצרפתית. הארי הביט באישה בשנות הארבעים לחייה, לבושה בגלימה סגולה, שיערה הזהוב אסוף בפקעת על בסיס עורפה. "אנגלית?" שאל הארי בייאוש. היא הנידה ראשה בשלילה. הארי נאנח.

"פוטר?" הוא שמע קול מוכר והפנה את ראשו אל המדרגות המובילות לקומה העליונה. "מאלפוי," אמר הארי כמעט בהקלה. דרקו הביט בו בגבה מורמת בשעשוע ופנה אל בעלת הפונדק. הוא דיבר איתה בצרפתית מהירה והוביל את הארי וג'יני אל מחוץ לפונדק.

"אתה עובד פה?" שאל הארי. "עובד? לא. הדוד שלי הוא בעל הפונדק הזה, היא עובדת פה." אמר מאלפוי והיטה את ראשו אל האישה שמאחורי הדלפק. הוא עמד מולם לבוש בגלימה בצבע ירוק בקבוק, כשזרועותיו משולבות על חזהו.

"מה אתם עושים פה?" שאל מאלפוי לבסוף. "מחפשים אותך ואת אמא שלך." אמר הארי. כול שמץ להתנשאות נעלם מפניו בבת אחת. "משרד הקסמים החליט שלא לדון אותנו," אמר מאלפוי. "אני יודע, אני דרשתי את זה." אמר הארי. "אתה דרשת-? מה?" שאל מאלפוי בבלבול. "אפשר לשוחח במקום כלשהו?" שאל הארי. מאלפוי כחכח בגרונו לרגע. "כן, האחוזה נמצאת במרחק הליכה קטן מאתנו." אמר מאלפוי והוביל את הדרך.

ג'יני פיהקה. הארי נשק למצחה בהבנה. הם כבר עברו את שעת הצהריים, פרט לכך המעבר בין המוניות והנסיעה בכרכרה המוזרה היו מתישים מאוד. כמו גם הקושי בהתמצאות בשטח ללא ידיעת השפה הצרפתית.

הם פנו ימינה עם דרך העפר ולפתע נגלתה מולם גדר ברזל שחורה, ושער גדול ומרשים. דרקו נגע בקצה שרביטו בשער, נשמע צליל תנועה של מנעולים נפתחים וצירים הנעים למקומם.

השער נפתח וחשף בפניהם גן מרהיב ביופיו, עם שיחי ורדים, עצי תפוחים ואפרסקים, מזרקות יפיפיות ופסלים בצורות שונות. שביל מרוצף הוביל אל הדלת הראשית, והקיף את האחוזה, ממשיך אל שטחים ירוקים ומכלאות של היפוגריפים.

הם שמעו קול קריאה צווחני. "מה זה היה?" שאלה ג'יני בסקרנות. "היפוגריפים, הדוד שלי מחבב אותם. יש פה שלושה, זכר אחד ושתי נקבות." השיב מאלפוי. ג'יני הביטה בהארי בהתרגשות. הוא צחק ונשק לה. "היפוגריף אני לא קונה לך," הוא קבע. "אממ... אתה בטוח?" שאלה ג'יני. "דיי בטוח, כן." אמר הארי וחייך. מאלפוי נראה כמי שמבליע חיוך בכוח.

מאלפוי פתח את דלת העץ הגדולה, והוביל אותם פנימה. בפנים, גרם מדרגות ישר התפצל לשניים נוספים, ולעוד גרמי מדרגות שהובילו מעלה אל הקומות העליונות. ציורי שמן כיסו את קירות האבן השחורים, בנופים מרהיבים, יצורים קסומים ומפעם לפעם גם נחשים ירקרקים. נראה היה שגם דודו של דרקו השתייך לבית סלית'רין.

"דרקו חזרת-" גבר צעיר למדי, בעל שיער זהוב נעצר באמצע גרם המדרגות הישר. הוא לבש גלימה שחורה, ושיערו הזהוב-כסוף, הזהה לשיער של שאר בני משפחת מאלפוי, היה מסודר להפליא. "אני רואה שהבאת חברים," אמר דודו של מאלפוי. הוא נראה צעיר מלוציוס וחביב הרבה יותר.

"דריוס מאלפוי," הוא הציג את עצמו בעודו יורד במדרגות ולוחץ את ידו של הארי, ונושק לגב כף ידה המושטת של ג'יני. ג'יני הביטה בהארי בגבה מורמת. הארי נראה משועשע ממראה פניה. "אין צורך לנחש כמובן, אתה הארי פוטר. ואת אחת מבני וויזלי?" הוא הציע. "האמת היא שאני כבר פוטר, ג'יני." תיקנה ג'יני. "הו! ברכותיי!" קרא דריוס בחדווה.

"מעולם לא ידעתי שלאדון מאלפוי יש אח," העיר הארי. "כן, זה לא מפתיע כמובן, אך בואו לא נעמוד בפתח, בואו ניגש לטרקלין שבקומה הזו." הוא הציע. הארי הנהן והם הלכו בעקבות המאלפויים אל הטרקלין.

בטרקלין, הם התיישבו על ספות עור רכות, מול אח מבוערת. דריוס ניגש לארון משקאות והניח על מגש כוסות, בקבוק וויסקי-אש משובח, ובירצפת צרפתית. ג'יני בחרה בבירצפת בעוד הגברים בחרו בוויסקי-אש.

"עכשיו אפשר לדבר." אמר דריוס באנחת נינוחות.

"כפי שהערתי, לא ידעתי שיש לאדון מאלפוי אח," אמר הארי. "כן, לוציוס הוא אחי הגדול. אחרי שהוא סיים את לימודיו והצטרף לארגון הידוע לשמצה של אדון האופל, הוריי בחרו לשלוח אותי הנה ברגע בו סיימתי את לימודי בהוגוורטס. הם הניחו שעדיף שלפחות בן אחד שלהם יהיה רחוק מהסכנה." הסביר דריוס.

"איך הכרת אותי? ואת ג'יני?" שאל הארי. "הדמיון לאביך מדהים כמובן. אני בן גילו, זאת אומרת... אה, הייתי איתו בשכבה." אמר דריוס במבוכה כשנזכר שאביו של הארי בעצם מת. "אה. וג'יני?" שאל הארי. "ג'ינג'ים כמוה יוצאים רק ממשפחה אחת," אמר דריוס והארי חייך.

ג'יני הניחה את ראשה על כתפו של הארי ואט אט נעצמו עיניה. הארי הניח את ראשה בעדינות על ירכו וג'יני הצטנפה לכדור על הספה תוך כדי שינה. הארי שלף גלימה מתוך תיקו וכיסה בה את ג'יני. ידו ליטפה את ראשה בעדינות בעת שדיבר, "עבר עלינו יום ארוך."

"אבא?" נשמע קול קטנטן בצרפתית. "מרי-רוז, כמה זמן את פה?" שאל דריוס את בתו בת השלוש שהציצה ממחבואה מתחת השולחן. "ישנתי," היא אמרה ושפשפה את עיניה. דריוס חייך ומשך את בתו אל חיקו. היא לבשה שמלה ורודה קטנטנה. הוא אסף את שיערה, הבלונדיני-כסוף כיאה לבת מאלפוי, בגומייה שהוציא מכיס בגלימתו. הארי הביט בו משועשע.

"אתה תגלה, אדון פוטר המשועשע, שברגע שתהיה לך בת, גם אתה תתחיל להסתובב עם גומיות וסיכות לשיער בכיסי הגלימה שלך," אמר דריוס כשהבחין בבת הצחוק על פניו של הארי. דרקו חייך, והגיש סוכריה לבת דודו הקטנה. היא צחקה ולקחה את הסוכרייה מידו. "אתה עושה לה חורים בשיניים," אמר דריוס. דרקו משך בכתפיו.

אישה בעלת שיער בלונדיני-כהה נכנסה אל הטרקלין. "מרי-רוז! חיפשתי אותך!" היא אמרה בצרפתית ולקחה את בתה בזרועותיה. היא נראתה צעירה מדריוס, אולי בשנות העשרים המאוחרות לחייה. היא נשקה לשפתיו וקשקשה איתו לרגע בצרפתית. הארי שמע את שמו ואת שמה של ג'יני עולים בשיחה.

"נעים להכיר, הארי פוטר. אני מארי מאלפוי." אמרה מארי באנגלית מושלמת בניחוח מבטא צרפתי. "נעים גם לי, סלחי לאשתי, היא פשוט עייפה מהיום שעבר עלינו." אמר הארי. "כמובן. אתם מוזמנים להישאר פה בעת שהותכם בצרפת, יש המון חדרים פנויים באחוזה," היא אמרה בחיוך, ובנשיקה נוספת לדריוס, לקחה משם את בתה המצחקקת.

"כמובן, שהצעתה של אשתי תקפה. חברים של דרקו הם חברים שלנו." אמר דריוס. הארי הביט בדרקו בגבה מורמת. "ומה עם אויבים של דרקו?" שאל הארי. "סליחה?" שאל דריוס בבלבול. "הנחת שאנחנו חברים של האחיין שלך, אך האמת היא, שאת שנות לימודינו העברנו בשנאה עזה, כאויבים בלב ובנפש." אמר הארי.

"הו. מה בגלל השטויות של גריפינדור-סלית'רין וכול זה?" שאל דריוס. "בין היתר, אתה יודע, וולדמורט, אוכלי-מוות, טוהר דם, הדברים הרגילים שגורמים ליריבות בין נערים." אמר הארי משועשע מהבעת פניו של דריוס.

"או.קיי, נהנית מספיק פוטר. באת לעצור אותנו או לו?" שאל דרקו. "לעצור-? מה?" שאל דריוס מבוהל במקצת. "הוא הילאי במשרד הקסמים." הסביר דרקו. "בשביל זה באת? לעצור את האחיין שלי ואת גיסתי?" שאל דריוס כועס במקצת. "לא. אני זה שדרש שהם לא יעצרו מלכתחילה, אז למה שאני אטרח להוציא צו מעצר נגדם?" שאל הארי.

"דרשת? הרגע אמרת שאתה ודרקו אויבים, למה שתדרוש משהו כזה?" שאל דריוס. "כי חוש הצדק שלי מעולם לא נפגע. האחיין שלך הוכרח להחליף את אביו בשירותו של וולדמורט, וגיסתך הצילה את חיי תוך סיכון חיי כול משפחתה כששיקרה לוולדמורט, ברור שאדרוש שלא יענשו." אמר הארי. "אה." פלט דריוס.

"אז מה לעזאזל אתה עושה פה?" שאל דרקו. הארי הגיש לו מסמכים, ותצלומים נעים. "על מה אני מסתכל?" שאל דרקו בבלבול. דריוס הביט בהארי. "אפשר?" הוא שאל. "בבקשה." אמר הארי ודריוס הביט גם הוא במסמכים ובתצלומים שבידיו של דרקו.

"זירת פשע, סימנים לקסם אפל ולא מוכר." אמר הארי. דריוס הביט בתצלומים מקרוב יותר. "הוא מומחה לקסם אפל, חוקר עצמאי." הסביר דרקו. "אני עובד במחלקה לקללות אפלות במטה ההילאים, ומעולם לא נתקלתי בעקבות כאלה של קסם אפל." אמר הארי.

דרקו המשיך לבחון את המסמכים. "גריינג'ר נעלמה?!" הוא קרא לפתע. "כן, בגלל זה זו זירת פשע. אין איסור מפורש לשימוש בקסם אפל, אבל יש איסור לשימוש בקסם אפל לתקיפה." אמר הארי. "מי זאת גריינג'ר?" שאל דריוס. "הרמיוני גריינג'ר, חברת ילדות שלי, ילידת מוגלגים, הילאית ושותפה עיקרית כמוני בסיום המלחמה השנייה." השיב הארי.

דרקו כיווץ את מצחו. "מי כתב את הדו"ח הזה? הוא מוזר. סימני ריח, סימני תנועה על המדרכה?" שאל דרקו. הארי חייך. "זה מעשה ידיו של בעלה של בת הדודה שלך, או יותר נכון מעשה אפו ועיניו." אמר הארי. "הזאב?" ניחש דרקו. "רמוס לופין, כן. הוא וטונקס הילאים בכירים, ראשי המחלקה שלי." אמר הארי. "אדם-זאב הילאי?" שאל דריוס. "כן." אמר הארי. "ממתי משרד הקסמים מעסיק אנשי זאב?" שאל דריוס. "מאז שהכרחתי אותם לעשות זאת. סבלתי הרבה ממשרד הקסמים בשנות לימודיי, השמצות, הסתות ואיומים. אז כשנדרשתי לנאום בבוקר שלאחר הקרב, נאמתי." אמר הארי.

"אני זוכר את הנאום הזה. אנשי משרד הקסמים נראו כאילו הם מתחרטים על שדרשו ממנו לנאום. הוא נזף בהם על כול העוולות שעשו במשך שנים, כלפיו וכלפי דמבלדור, וכלפי לופין בגלל שהוא אדם זאב, וכלפי סיריוס בלק שהיה חף מפשע. הוא דרש מהם מול כול אנשי עולם הקסמים של אנגליה להתנצל, ולהעניק משרות לאנשי זאב שעברם נקי. הוא דרש מהם להודות, שאילולא דמבלדור ומסדר עוף החול, משרד הקסמים היה נופל בידי וולדמורט ולא נחלץ ממנו לעולם." אמר דרקו.

"הכתבות והשמועות הגיעו אפילו לכאן. ידענו על המהפכה בעולם הקסמים האנגלי, אם כי רק בדיעבד. אדון האופל ידע להסתיר את מעשיו היטב, ומשרד הקסמים האנגלי עזר לו בכך שלא רצה להודות שהוא קורס. היינו יכולים לשלוח הילאים משלנו לעזור." אמר דריוס. "לא, אני שמח שלא ידעתם. הרבה אנשים נרצחו במלחמה הזו, וזה היה גם הגורל שלכם אם הייתם מתערבים. דמבלדור השאיר מספיק אנשים ומידע כדי להפיל את וולדמורט, וכך אכן היה." אמר הארי.

"אני לא זוכר שהזכרת אותנו בנאום שלך, אז איך דרשת שישחררו אותנו?" שאל דרקו. הארי חייך. "בחדרי חדרים דרשתי הרבה דברים, וקיבלתי את כולם." אמר הארי. "אני בטוח שמשרד הקסמים הצטער על היום שבו נולדת," אמר דרקו וחזר לעיין במסמכים. "זה בדיוק מה שרציתי להשיג," אמר הארי ועורר את צחוק הנוכחים.

מבטו נפל על ג'יני. הוא כמעט איבד אותה במלחמה כשנאלץ להיפרד ממנה ולצאת למסע השמדת ההורוקרוקסים. היא יכלה בקלות להמשיך הלאה ולבחור במישהו אחר, אך היא חיכתה לו, בנאמנות ואהבה. הארי נשק ברוך על ראשה.

"למה הגעת הנה?" שאל דרקו. "כדי לברר אם נתקלת בקללה שמשאירה סימנים כאלה, וכי דמבלדור אמר לי לפנות אליך." אמר הארי. "דמבלדור מת," אמר דרקו. "אוח, נו. התכוונתי לדיוקן שלו," אמר הארי וגלגל את עיניו בקוצר רוח. "אה," אמר דרקו שלא חשב על זה.

"למה אליי?" שאל דרקו לאחר זמן מה. "אני לא יודע, אני מניח בגלל הקרבה לצד האפל, או לוולדמורט. אנחנו חושדים שזו קללה שהוא המציא. היות ואף אחד לא ראה מעולם סימנים של שאיבת חיים בגלל קללה שפגעה במקום, כמו שקרה הפעם לדשא הזה שם," הסביר הארי והצביע על אחת התמונות, שבה נראה דשא מתנועע קלות ברוח, אבל צבעו חום נטול חיים.

"הוא התעסק עם הרבה קסמים, לא הייתי מספיק קרוב כדי לדעת עליהם," אמר דרקו והחזיר להארי את המסמכים והתמונות, הארי הכניס את המסמכים והתמונות בחזרה לתיק. "גריינג'ר פשוט התפוגגה?" שאל דריוס. "לא, או לפחות אין סימנים לכך. אנחנו חושבים שהקסם העביר אותה למקום אחר, בגלל שנאמר לא טוב או שזה בדיוק מה שהוא אמור היה לעשות. אנחנו לא יודעים אם זה לזמן אחר, מקום אחר, כוכב אחר. שום דבר." אמר הארי.

דריוס נראה מהורהר. "איך זה שגריינג'ר לא נלחמה? כתוב בדו"ח שאין סימנים ללחשי תגובה כלשהם מצידה." העיר דרקו. "היא לא הייתה במצב נפשי טוב במיוחד," אמר הארי. "משוגעת?" הציע דרקו בגבה מורמת. "ברור שלא משוגעת, הרמיוני הגיונית מדי בשביל להשתגע. נבגדת." אמר הארי. "לא הבנתי." אמר דרקו. "מה יש להבין דרקו? היא תפסה את החבר שלה או את בעלה עם מישהי אחרת." אמר דריוס בקוצר רוח וחזר להרהוריו.

"הו. מישהו שאני מכיר?" שאל דרקו בעניין. "רון וויזלי ולבנדר בראון." אמר הארי וחזר להביט בג'יני. הוא ידע שאפילו אם היחסים ביניהם יהפכו לגיהינום, הוא לעולם לא יבגוד בה.

"הג'ינג'ית לא תבגוד בך, אם זה מה שמטריד אותך. היא מאוהבת בך מאז שהייתה בת עשר." אמר דרקו. הארי הביט בו בבלבול. הוא הופתע שדרקו שם לב לכך בכלל, אך יותר מזה, הפתיע אותו הגיל עשר. "אני יודע שהיא לא תבגוד בי, וילדים בשנה הראשונה הם בני אחת עשרה, לא עשר." אמר הארי. "אני יודע את זה, אבל היא ראתה אותך ביום שההורים שלה ליוו את החבר הכי טוב שלך לשנה הראשונה בהוגוורטס, היא לא הסירה ממך את העיניים גם אז, ראיתי." אמר דרקו. "הו. לא ידעתי את זה." אמר הארי והביט בג'יני שוב. "לא ציפיתי שתדע, אחרי הכול לקח לך שש שנים להבחין בה כשאתה מבלה בחופשות עם אחיה, וששניכם בני גריפינדור. אפילו כשהיא נפנפה לך בפנים עם חצי מהבנים בהוגוורטס לא הבחנת בה," אמר דרקו. "טוב, הבנתי את הרמז." אמר הארי בזעף.

"במקום זה ניסית לצאת עם צ'אנג." אמר דרקו מעלה זיכרונות. "מה דעתך דוד דריוס, אסייתית שחרחורת מול ג'ינג'ית מהממת שכבר מאוהבת בך מהשנייה שראתה אותך, במי היית בוחר?" שאל דרקו. "אל תגיד למארי שאמרתי את זה, אבל ג'ינג'יות הם משהו מיוחד." אמר דריוס בקול שקט. "בסדר, הבנתי. עשיתי טעויות. אתה יצאת עם פרקינסון, שהיא גם מכוערת וגם סתומה כמו נעל. צ'ו לא הייתה מכוערת, וגם לא סתומה." אמר הארי. "בסדר, ניצחת. אני אשתוק." רטן דרקו. דריוס צחקק.

"על מה אתה חושב?" שאל הארי והביט בדריוס. הוא לא הגיב בתחילה. "דוד דריוס," עורר דרקו את תשומת ליבו. "אה? סליחה, מה אמרת הארי?" שאל דריוס כמקיץ מתוך חלום. "שאלתי על מה אתה חושב," חזר הארי. "על הקללה הזו, אני לא בטוח שהיא אפלה, לפחות לא לגמרי. אני חושב שהיא פשוט חזקה מאוד, ולכן השפיעה ככה על סביבתה." אמר דריוס. "אני לא מסכים לגמרי." העיר הארי ודריוס הביט בו.

"תאר לעצמך שהייתי עומד לצד הרמיוני באותו הלילה, הקללה הייתה פוגעת בה, ואני הייתי מת, או פצוע קשה רק בגלל השפעת הקללה על סביבת הפגיעה שלה. במקרה כזה, היא בהחלט שייכת להגדרת קללה אפלה, גם אם תוצאותיה הישירות אינן אפלות." הסביר הארי. "אז אתה לא מסכים בכלל עם מה שאמרתי." אמר דריוס.

הארי חייך. "אני בהחלט מסכים שקללה צריכה להיות מאוד חזקה כדי להעלים אדם בוגר מבלי להשאיר כול סימן לנוכחותו במקום." אמר הארי. דריוס הביט בו בגבה מורמת. "הוא תמיד היה מתחכם כזה, כדאי שתתרגל לזה." העיר מאלפוי. הארי פרץ בצחוק שקט.

"בואו נהיה רציניים לרגע. בקללה שמעלימה אנשים ולא משאירה כול סימן לנוכחותם כן נתקלת?" שאל הארי. "כן, אבל היא לא אפלה, היא סוג של קללה שיוצרת מסע בזמן. כמו מחולל- זמן חוץ מהעובדה שהיא לא מוגבלת, אתה יכול לשלוח את עצמך אפילו לתקופה שלפני לידתך." השיב דריוס. "או.קיי, והיא משאירה נזק כזה?" שאל הארי. "לא. הקללה הזו עברה שיפוץ, אולי הייתה לה מטרה לשלוח מישהו לזמן אחר, אולי השיפוץ אפילו לא הושלם. אולי האפלה שבה קשורה ליוצר הקללה, או יותר נכון לומר, למשפץ הקללה. כי בסיסה בהחלט מתאים לקללה שהזכרתי קודם." השיב דריוס.

"אז זו חייבת להיות קללה של וולדמורט. העניין הוא, שפשטנו על אחוזת מאלפוי ועל אחוזת רידל, שני המקומות בהם התגורר וולדמורט בשנים האחרונות למלחמה, והוצאנו כול ספר ומגילת קלף שהוא קרא, נגע או כתב ולאור המקרה הזה, בחנו שוב את כול החומר שאספנו. לא מצאנו שום סימן לקללה." אמר הארי. "ואתם עדיין צדים אוכלי מוות שנמלטו מהחוק, כך שכול אחד מהם יכול להחזיק בקללה הזו," העיר דרקו.

"איך אתה יודע את זה אם אתה גר פה?" שאל הארי בפליאה. "מאז שאזקבן כבר לא מחזיק סוהרסנים והאסירים מקבלים עיתונים ויכולים לשלוח מכתבים, אני מקבל עדכונים מאבי." אמר דרקו. "אה נכון, זו הייתה אחת הדרישות שלי, השמדה של הסוהרסנים, ותנאי מעצר ראויים לבני אדם, כמו עיתונים ומכתבים." אמר הארי.

"איך השמדתם את הסוהרסנים?" שאל דריוס בעניין. "בהתחלה באמת לא ידענו איך לעשות את זה, אבל הרמיוני הביעה בקול את מה שאמור היה להיות ברור לכולנו. מה שחסר לסוהרסנים זה נשמה, לכן כול שנותר זה לפגוע בגוף. הטלנו קללות 'אבדה קדברה' על כול אחד ואחד מהם. הגוף המוזר והאפל שלהם חדל מלנוע. הם פשוט מתו, ואת שנותר מהם, קברנו בקבר עצום ועמוק בלב יער בדרום אנגליה." סיפר הארי. "מתאים לגריינג'ר למצוא פתרונות." העיר דרקו. "כן." הסכים הארי בעצב. הוא התגעגע לחברתו הטובה.

"זכור לך אוכל מוות שהיה שתיין?" שאל הארי. "רובם היו כאלה, שתיינים, חזירים, אפלים." אמר דרקו בתיעוב. הארי התכוון להגיב כשמארי נכנסה אל הטרקלין.

"לא אכלתם ארוחת צהריים, וכבר מאוחר. אתם בטח רעבים." היא אמרה בחיוך. דריוס דיבר איתה לרגע בצרפתית. הארי שמע את השם נרקיסה. דרקו הצטרף לשיחתם וכעבור רגע יצאה מארי מהחדר.

"תעיר את ג'יני ונלך לאכול," אמר דריוס. הארי הנהן. "ג'ין, ג'יני..." ניער הארי בעדינות את כתפה. ג'יני פקחה את עיניה והביטה בו. "רעבה?" הוא שאל בחיוך. היא הנהנה והתמתחה. לרגע הביטה ג'יני סביבה בבלבול, ואז נזכרה היכן הם. הארי קיפל את הגלימה שכיסתה את ג'יני והניח אותה בתוך אחד התיקים. "תשאיר את התיקים, טונקי, גמדון הבית שלי, ייקח אותם לאחד החדרים למעלה," אמר דריוס וכמו בהזמנה, הופיע גמדון בית צעיר יחסית עם סינר לבן קשור מעל מכנסיים קטנטנים וכחולים. על חזהו לבש חולצה נקייה התואמת למכנסיו. הארי מעולם לא ראה גמדון בית לבוש בצורה מסודרת כול כך, הדבר גרם לו לחייך, אך מראה היצור הקטן גם העלה זיכרונות כואבים מחברו של הארי, דובי גמדון הבית שנהרג על ידי בלטריקס בעת שחילץ את הארי וחבריו מאחוזת מאלפוי.

"אתה בסדר הארי?" שאל דריוס. "כן, פשוט היה לי חבר טוב, גמדון בית, שנהרג במלחמה כשניסה להציל אותי ואת החברים שלי," אמר הארי. "דובי." פלט דרקו. "כן," השיב הארי. "טונקי הוא גמדון בית העובד בשכר, הוא חופשי וקיבל את בגדיו מאשתי, הוא יכול לעזוב מתי שירצה בכך." אמר דריוס.

"כמובן שלא אדונילי. טונקי לא רצו-ירצה לעזוב אף פעם, לטונקי טוב עם אדונילי דריוס ודרקו, וגבירתילי מארי ונרקיסה, וגם עם עלמתילי הקטנטנ-טנה מרי-רוז." אמר הגמדון בקול צייצני נלהב. דריוס צחקק. "בסדר טונקי. עכשיו קח בבקשה את התיקים של הארי וג'יני פוטר אל חדר האורחים שבקומה השנייה," אמר דריוס בנועם. "הפנו-פונה למכלאת ציפורי הסוסים או לגן?" שאל הגמדון. "ציפורי הסוסים- זאת אומרת, החדר הפונה למכלאת ההיפוגריפים אם לא אכפת לך," קפצה ג'יני וגרמה להם לצחוק. לחייה נצבעו בצבע כמעט זהה לצבע שיערה.

טונקי לקח את התיקים ונעלם.

הארבעה הלכו לאכול ארוחת צהריים מאוחרת בחדר האוכל בעוד הארי ממשיך לתהות בנוגע לדרקו מאלפוי, האם הוא אויב, מכר או חבר?

הפרק הקודם		הפרק הבא