גורל משותף

היי!

סוף סוף הצלחתי להעלות את הפרק!

מקווה שתיהנו...

פרק 7: איחוד מחודש

הרמיוני הביטה באור הדמדומים של אחר הצהריים. "סיריוס, אני חושבת שהארי צריך לדעת עליך." היא אמרה לפתע. "את בטוחה?" שאל סיריוס. "כן, הוא באפלה כבר יותר מדי זמן, הוא צריך לצאת אל האור. חוץ מזה, הוא ישמח לגלות שיש לו מישהו נוסף פרט לדודים המוגלגים הנוראיים שלו." אמרה הרמיוני. "הוא סבל הרבה נכון?" שאל סיריוס. הרמיוני הנהנה.

"אז מה את מתכננת?" שאל סיריוס. "יש לנו את היום ומחר. אז ארוחת ערב או צהריים?" שאלה הרמיוני. "ערב." אמר סיריוס. "אז ערב יהיה." אמרה הרמיוני בחיוך. "תרד למטבח, אני אזמין את הארי ואצטרף אליך." אמרה הרמיוני. סיריוס הנהן ויצא מהטרקלין. הרמיוני המתינה עד ששמעה אותו יורד במדרגות.

כשנותרה לבדה, פיזרה הרמיוני אבקת פלו באח, הכניסה את ראשה ללהבות הירוקות וקראה בקול ברור, "למחילה!". ראשה הסתחרר מעט עד שהביטה אל הסלון של בית משפחת וויזלי. מהגובה הזה יכלה הרמיוני לראות רגליים של מישהו היושב על הספה.

"הארי?" שאלה הרמיוני. הארי זינק מהספה מרוב בהלה. ניחושה התברר כנכון. "הרמיוני?" שאל הארי והביט סביב. "כאן למטה, באח." אמרה הרמיוני כשהבינה שהוא לא הבחין בה עדיין. הארי התיישב על השטיח. "הו, היי. הכול בסדר?" הוא שאל בדאגה. "הכול מצוין. אתה לבד שם?" שאלה הרמיוני. "פה בסלון? כן. כולם למעלה או במטבח או משהו כזה." אמר הארי. "יופי. הארי אני רוצה שתבוא אליי היום לארוחת ערב, לבד. יש לי כמה דברים לדבר אתך עליהם." אמרה הרמיוני. "בסדר, אני אבוא." הסכים הארי מיד. "מתי בדיוק?" הוא שאל. "בתשע. תביא אתך את האלבום שקיבלת מהאגריד בסדר?" שאלה הרמיוני. "בסדר." הסכים הארי. אם הבקשה נראתה לו מוזרה, הוא לא אמר על כך דבר. "נתראה." אמרה הרמיוני ויצאה מהאח.

הרמיוני ירדה אל המטבח. היא גילתה שסיריוס כבר החל במלאכת הבישול. היא ראתה שהוא לש בצק. "מה זה הולך להיות?" שאלה הרמיוני. הוא קפץ בבהלה. "אוי, הבהלתי אותך? מצטערת." אמרה הרמיוני ונשקה על לחיו. הוא חייך, "זה בסדר. אני מכין בצק ללחמניות, ובצק לפאי בשר." אמר סיריוס. "נשמע טוב. מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלה הרמיוני. "את יכולה להתחיל להכין את המילוי לפאי." הציע סיריוס. הרמיוני הנהנה והחלה לקצוץ חתיכת בשר.

הם עבדו בשקט זמן מה. "מה שלומו?" שאל סיריוס. "הוא בסדר. הוא תמיד בסדר אצל הוויזלים." אמרה הרמיוני. "זה טוב." אמר סיריוס. "כן." היא הסכימה והביטה בו בחשדנות. "מה מתבשל בראש שלך?" שאלה הרמיוני. הוא הביט בה. "שום דבר." אמר סיריוס. "כבר למדתי להכיר אותך, וברור לי שמשהו מכביד עליך. ספר לי." ביקשה הרמיוני. סיריוס יצר לחמניות מהבצק, מרח אותן בביצה, הכניס אותן לתנור ורק אז פנה להביט בהרמיוני.

הרמיוני החלה לתבל את הבשר הקצוץ ביחד עם בצל קצוץ דק בתוך המחבת. "קשה לי להימנע מהמחשבה שאולי אנחנו עושים טעות ואולי עדיף לו בלעדיי." אמר סיריוס. "אתה צוחק? הוא יהיה מאושר לדעת שיש לו אותך. הדודים שלו מרעיבים אותו, לא חוגגים לו ימי הולדת, משפילים אותו ושונאים אותו כי הוא קוסם. מה יותר גרוע מזה?" אמרה הרמיוני. סיריוס הזעיף את פניו לרגע, אך לא אמר דבר. הוא שיטח בצק בתבנית פאי.

הרמיוני יצקה את תערובת הבשר אל תוך תבנית הפאי שסיריוס שיטח בה בצק. בינתיים סיריוס רידד בצק למלבן גדול וחתך ממנו רצועות בסכין. את הרצועות סידר בשתי וערב מעל הבשר שבתבנית וזהו. כשסיים, הכניסה הרמיוני את הפאי למקרר עד שהלחמניות יצאו מהתנור. "מה עוד?" שאלה הרמיוני. "נקניקיות ברוטב עגבניות." אמר סיריוס. הרמיוני הנהנה והחלה לחתוך בצל ועגבניות לקוביות קטנות.

כשהשעה הייתה שמונה ארבעים וחמש הכול היה מוכן. על השולחן היו סלסלה עם לחמניות טריות, פאי בשר, נקניקיות ברוטב עגבניות, תפוחי אדמה מתובלים וצלויים, קציצות דג ברוטב, סלט ירקות וקנקן מיץ דלעת. בתנור נאפתה עוגת שוקולד ופירות יער.

כשהשולחן מוכן והנברשת דולקת הלכו הרמיוני וסיריוס להתקלח ולהחליף בגדים.

השעה הייתה תשע בדיוק כשהרמיוני יצאה מחדרה לבושה בשמלה כתפיות שחורה ופשוטה בעלת מחשוף עדין. רגליה היו יחפות כתמיד ועל צווארה נחה שרשרת עם תליון בצורת לב, מתנה שקיבלה מהוריה ליום הולדתה השלושה עשר. סיריוס בדיוק יצא מהחדר השני, לבוש במכנסי ג'ינס כהים חולצה חלקה בצבע כחול, לרגליו נעל את נעליו השחורות.

הוא הביט בהרמיוני בפה פעור. "מה? משהו לא בסדר?" שאלה הרמיוני והביטה סביבה על עצמה. "את יפיפייה." אמר סיריוס. "הו," אמרה הרמיוני בהבנה. הוא צחקק. "הרמיוני?" נשמע קולו של הארי מהטרקלין. הרמיוני נשקה על לחיו של סיריוס. "תחכה לנו למטה?" היא לחשה לו. הוא הנהן וירד אל המטבח.

הרמיוני פתחה את הדלת של הטרקלין. הארי עמד שם לבוש בגלימה שחורה. "גלימה?" היא אמרה בשאלה. הוא משך בכתפיו. "התחשק לי," אמר הארי. הוא אחז בידו את האלבום שקיבל מהאגריד. "בוא נרד למטה." אמרה הרמיוני.

סיריוס המתין להם בסוף המדרגות. הוא הרים את מבטו כששמע את קול צעדיהם. הארי נעצר באמצע גרם המדרגות. "זה סיריוס בלק." הוא אמר מופתע. "נכון. אתה יודע מי זה?" שאלה הרמיוני. "אדון וויזלי אמר שהוא ברח מאזקבן ושהוא אוכל מוות. אדון וגברת וויזלי כמעט לא נתנו לבוא הנה, הם אמרו שיכול להיות שהוא מחפש אחרי, כדי להביא אותי לוולדמורט." אמר הארי. הרמיוני המתינה. "ולמרות זאת?" היא שאלה. היא הבחינה שהארי לא שלף את שרביטו כדי להתגונן. "למרות זאת, הוא עומד באמצע הבית שלך ואני יודע שאף אחד לא יכול לשטות בך, עם השרביט שלך ובלעדיו. אני סומך עלייך." אמר הארי. הרמיוני חייכה.

"בוא נלך לאכול. יש לנו הרבה על מה לדבר." אמרה הרמיוני. הם התיישבו ליד השולחן במטבח וסיריוס סיפר להארי הכול. על התקופה בהוגוורטס, על החברות בין ארבעת הקונדסאים, על החתונה של הוריו, על הלידה שלו, על כול מה שקרה במלחמה עד לאותו לילה גורלי. על שומר הסוד וההחלפה. על המאבק עם זנב-תולע וההיעלמות שלו, על העובדה שהוא סקאברס.

אחר כך סיפרה הרמיוני על השתלשלות האירועים בו מתו הוריה, על הפטרונוס המדבר ששלחה דווקא לסיריוס, על זה שביקרה במשרד הקסמים ורצתה להיפגש איתו ולדעת יותר, על המפגש ביניהם בתא שלו ועל המכתבים.

לבסוף סיפר סיריוס על הבריחה שלו מאזקבן.

"אז אתה לא אוכל מוות, ואתה הסנדק שלי." אמר הארי ולגם מכוס מיץ הדלעת שלו. "לא. מעולם לא הייתי אוכל מוות, אני גריפינדורי וכן אני הסנדק שלך." אמר סיריוס. הארי הביט בו עדיין במעט ספק. "הארי, אתה בעצמך ראית את זנב-תולע בבית הקברות," אמרה הרמיוני. הארי פלט אנחה. "הארי." אמר סיריוס. הארי הרים את מבטו. סיריוס הושיט את זרועו השמאלית לפנים והפך אותה. "אתה יודע מספיק על וולדמורט ואוכלי המוות שלו, לכן אתה יודע שאם הייתי אוכל מוות האות האפל היה מקועקע על זרועי." אמר סיריוס. הארי הנהן.

"אז אתה גר פה?" שאל הארי. "כרגע. אני לא יודע כמה זמן הרמיוני עוד מסוגלת לסבול אותי." אמר סיריוס בחיוך. "רשע! אתה יודע שטוב לי כשאתה פה." אמרה הרמיוני בזעף. "את באמת נראית טוב יותר." הסכים הארי. הרמיוני חייכה וסיריוס צחקק. "תפסיק לצחוק עליי!" מחתה הרמיוני. הארי חייך. "יום ראשון חוזרים להוגוורטס. אתה תישאר כאן?" שאל הארי. "כן, כרגע אני נשאר פה." אמר סיריוס.

הם המשיכו לדבר על דברים שביום יום בזמן שהרמיוני הביאה את הקינוח לשולחן, עוגת שוקולד ופירות יער חמה עם גלידת וניל לצידה.

"מה הבאת הארי?" שאל לפתע סיריוס. "אה, זה אלבום שהאגריד עשה בשבילי. הרמיוני ביקשה שאביא את זה איתי." אמר הארי. "חשבתי שתרצה לראות." אמרה הרמיוני וליטפה את לחיו בדרכה אל מקומה בשולחן. סיריוס הביט בה בעיניים נוצצות. "אפשר?" שאל סיריוס והושיט את ידו אל הארי. הארי הנהן, והגיש לו את האלבום.

סיריוס החל לדפדף באלבום. חבריו המחייכים הביטו בו, נעים ומנופפים מהתמונות הקסומות. "חבל שאין להם דיוקן." אמר סיריוס. "דיוקן?" שאל הארי. "כמו של המנהלים של הוגוורטס. אנשים מסוימים בעבר הנציחו את עצמם בדיוקן קסום ואז כשהם מתו, הם עברו לתוך הדיוקן ואפשר לדבר איתם. אני בטוח שפגשת את המנהלים של הוגוורטס בדיוקנים האלה." אמר סיריוס בחצי חיוך. הארי צחק. "יותר מפעם אחת." אמר הארי. שלושתם החלו לצחוק.

בסיום הערב סיפר הארי את כול קורותיו בארבע עשרה השנים האחרונות.

השעה הייתה שעה אחת לפני חצות כשנפרדו ממנו לפני האח והארי חזר אל המחילה בהבטחה שיכתוב לסיריוס מהוגוורטס. סיריוס הבטיח להשיב לכול מכתב ולהיות שם בשבילו ככול שיוכל.

הרמיוני התיישבה על הספה בטרקלין, כפות ידיה מכסות את פניה. "היי, מה לא בסדר?" שאל סיריוס ברוך והתיישב לצידה. הרמיוני הניחה את ראשה על חזהו והוא חיבק אותה. "הרמיוני," הוא אמר ברוך. היא הביטה בו בעיניים מלאות בדמעות. "הארי היה לבד מרבית חייו עם משפחה שלא ממש רוצה אותו, ולי הייתה משפחה שאהבה אותי ועכשיו אני לבד לגמרי והוא זוכה לסנדק. אני לא שונאת אותו על זה, הוא בכול מקרה החבר הכי טוב שלי. אבל קשה לי. אני לא רגילה להיות לבד." היא אמרה בקול חנוק. סיריוס מחה את דמעותיה ונשק על ראשה. "את לא לבד, יש לך אותי ותמיד יהיה לך אותי לא משנה מה יקרה." הבטיח סיריוס בקול רך.

הרמיוני צחקה. "אני מרגישה מטופשת." היא אמרה במבוכה. "זה לא מטופש להרגיש לבד או עצוב, אחרי מה שעברת." אמר סיריוס ומולל באצבעותיו אחד מתלתליה. הרמיוני הביטה בעיניו והתקרבה אליו.

סיריוס זינק מהספה כאילו חטף מכת חשמל. הרמיוני הביטה בו בבלבול. "כבר מאוחר, כדאי שנלך לישון." אמר סיריוס. הרמיוני הנהנה. "לילה טוב." היא אמרה במבוכה. "כן. לילה טוב." אמר סיריוס ונותר במקומו עד ששמע את דלת חדרה נסגרת.

לעזאזל! חשב לעצמו סיריוס. עוד רגע והיינו מתנשקים. אוף! היא בטח נעלבה ממני. לבסוף הלך סיריוס לחדרו וטרק את הדלת אחריו, כועס על עצמו.

הרמיוני שמעה את דלת חדרו נטרקת. היא לא התכוונה להכעיס אותו. היא קיוותה שלא הבריחה אותו ממנה, היא רצתה שהוא יישאר. כמעט נישקתי אותו, היא חשבה לעצמה ובמחשבה הזאת שקעה בשינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא