que sera sera

טוב, קודם כל, סליחה על הנטישה. תיאלצו לבדוק את הפרקים הקודמים כדי להיזכר מה הולך כאן, בדיוק כמו שאני עשיתי :\ תהנו D:

אדון סמית' וגברת פופס התפצלו, כל אחד המשיך בדרכו לבית אחר. אדון סמית' עלה לאוטובוס, בדרכו לאוקספורד. שם נמצא נער בשם אנג'לו סרוויני.
אנג'לו הינו תלמיד מצטיין. הוא יודע את רוב המושגים המתמטים, המדעיים וההיסטורים. הוא עובר על כל פסקה פעמיים, עד שזו נחרטת בזכרונו. אנג'לו חי באחוזה מפוארת, עם משפחה עשירה. יש לו חברה. והוא מאורס.

גברת פופס הייתה בדרכה למנצ'סטר. שם היא אמורה למצוא את סטיבן הול, נער עני, שחי בסמטאות הצרות של מנצ'סטר. יש לו בית, כמובן. אבל בבית הזה אין מקום אפילו לגזר. הוא נמצא במצב הזה מאז היע לבית משפחת הול. הוא לא למד לדבר. הוא בקושי יודע ללכת. והדבר הגרוע, הוא שסטיבן חירש לגמרי.

                                                                                                                     ~*~

מבטה של טסה לא נותק מכפילהּ. היא תהתה איך מישהו יכול להיות כל כך... דומה לה.
"אליסיה, המבט הזה לא מחמיא לך." אמרה מרי-לין. "אם לא אכפת לכם, אני תריכה לטפוס עוד מחוננים לפני שהמורה הצולע והאימא הירוקה שלך יטפסו אותם במקומי." אמרה. היא יצאה משם במהירות. הנער נראה די מופתע, אבל לא יותר מטסה. אולי לא היה מופתע בכלל מפני שיש לו אחות, אלא מפני שכרגע הגיע לעולם אחר לגמרי בדרך לא הגיונית. לגמרי.
ברגע אחד, מבטו התרכך. נראה כאילו הוא שקוע במחשבות. הוא הפנה את מבטו למקומות אחרים בחדר הענק, ושוב התרכז בטסה, שעמדה באותו מקום, ונראתה כאילו לא מצמצה אפילו פעם אחת.
"תגידי משהו," ביקש הנער. נראה כאילו פיה מתעקל לחיוך. "זה לא עוזר," אמר הנער בקול מעט חושש. "קוראים לי הרולד, הרולד מיילס." אמר. "אני כנראה אח שלך," הוא ניסה לפתוח בשיחה.
"לא, אתה לא." אמרה טסה בכעס. "אתה ממש לא אח שלי, כי לי אין אחים. טוב, אמור היה להיות לי אח, אבל הוא מת בלידה. וזה קרה כי אני הרסתי את הרחם של אימא שלי, שלא גרה כאן, והיא לא מכירה אותך." הוסיפה בכעס. "והנה עוד סיבה לכך שאתה לא אחי, אתה ממש לא דומה לי." אמרה ופנתה לכיוון היציאה. הרולד פלט גיחוך, והיא הראתה לו שיש לה סכין ביד. הוא שתק, והיא יצאה.

                                                                                                                        ~*~

מרי-לין הביטה באדון סמית' האומלל שדפק על דלת הבית. היא הלכה לכיוונו, ונעצרה בדממה מאחוריו. אפה נגע בשערה קטנה משערותיו.
"הוא שלי," אמר אדון סמית' בקול חושש. הדלת נפתחה. אישה מבוגרת פתחה את הדלת. מרי-לין דחפה את אדון סמית' שנפל ארצה, נגעה קלות בצווארה של האישה שנפלה גם כןן, והביטה בנרתיק של אדון סמית'. היא שלפה משם את המסמכים. אז הילד הזה, שמו... אנגג'לו. שם מוזר, לדעתה של מרי-לין.
"אנג'לו!" קראה מרי-לין.
"מה?" קרא קול רחוק, שנשמע מהקומה השלישית. רק מרי-לין מסוגולת לשמוע ככה.
"יש לך שלוש דקות לארוז כמה בגדים." אמרה בקול תקף. אדון סמית' תפס ברגלה וניסה להיעמד, והיא בעטה בו. "אחרת, שני התמימים כאן כבר לו יהיו בין החיים." איימה. היא שמעה כמה דברים נופלים, ואז קלטה שזה אנג'לו מתגלגל במדרגות.
"אל תהיה אידיוט! יש לך שתי דקות!" צעקה. אנג'לו נעמד, הביט בה מהקומה השנייה, כשאפו מדמם ומצחו האדים, וירד במהירות במדרגות. מרי-לין רצה אליו, והוא חזר על עקבותיו. היא תפסה בצווארון חולצתו והחלה ללכת לכיוון היציאה. אבל אדון סמית' חסם אותה.
"זוז מכאאן, איש מסכן." נאנחה מרי-לין, אבל זה לא היה משנה, כי הם כבר נעלמו.

                                                                                                                         ~*~

מרי-לין שוב נעלמה, ברגע שהראתה לאנג'לו איפה מיטתו. היא הגיעה ישר למנצ'סטר, לאחת הסימטאות. גברת פופס לא הייתה שם. אבל סטיבן כן. הוא שכב על הרצפה, רזה כמו גפרור, והביט בכוכבים כאילו הם הדבר הכי מדהים בעולם. ככה זה בשבילו, לפחות. מרי-לין יכלה להרגיש שסטיבן הוא לא  מחונן רגיל, לפי האנרגיה שלו.
"סטיבן, כאן אתה גר?" שאלה. היא לא זכתה למענה, ולכן ניערה את כתפו. הוא קפץ במקומו וצרח. צרחתו הייתה צרודה ושבורה, ויכלה לגרום לתינוק לבכות.  "סטיבן, אל תבהל. אתה צריך לבוא איתי, טוב?" אמרה. הוא עקב אחר שפתיה, אך לא קלט מילה. היא נאנחה. היא עזרה לו להיעמד, דבר כמעט בלתי אפשרי. הוא נשען עליה.
"סטיבן, מה קורה לך?" שאלה אותו, אך שוב לא זכתה לתשובה. היא שמעה דיבורים, וזיהתה את קולה של גברת פופס. ואז שמעה צעדים. ונעלמה.

                                                                                                                         ~*~

טוב, תנסו להיסתגל. אני הצלחתי (:

הפרק הקודם		הפרק הבא