הרמיוני גריינג'ר

הרמיוני הביטה בקערת הדגנים שמולה בחוסר תיאבון מוחלט. היא פשוט איבדה כל טיפת תיאבון שהייתה בה מרוב התרגשות לקראת הוגוורטס. על קערת הדגנים שלה היה שעון הספר "ההיסטוריה המודרנית של הקסם", עוד אחד מהספרים הנוספים לספרי הלימוד שלה, שאותם כבר הספיקה לשנן בעל פה, שקנתה בסימטת דיאגון. רובם דיברו על תולדות הכישוף ומונחים שונים בקסמים (כמו הגיגית, או קוודיץ', דברים שלא הופיעו בספרי הלימוד שלה), משום שהרמיוני כה השתוקקה לדעת כל פרט שתוכל לדעת על עולם הקוסמים. כעת הספר שהיה שעון על קערת הדגנים שלה נראה מעניין הרבה יותר מהדגנים עצמם. "הרמיוני חמודה, בואי תאכלי קצת, את לא תאכלי שום דבר עד שתגיעי להוגוורטס בערב" ניסתה לשדל אותה גברת גריינג'ר. הרמיוני לבסוף הצליחה לבלוס בכוח את קערת הדגנים שלה, ואז מיהרה להתלבש בבגדיה המוגלגיים, סוודר תכול וג'ינס, ולצחצח את שיניה. היא החליטה שתחליף לתלבושת בית הספר ברכבת.

היא ירדה במורד המדרגות לחדר הסלון, שם חיכו הוריה עם המזוודות של הרמיוני. "בואי חמודה, שלא נאחר" אמר אדון גריינג'ר בחיוך. הרמיוני הביטה במעט עצב על ביתה. היא ידעה שכעת לא תראה אותו עד חופשת חג המולד, אך כרגיל המחשבה על הוגוורטס דיכאה כל מחשבה אחרת מראשה והיא חשה שוב אושר. הוריה והיא הגיעו לתחנת קינג קרוס בשעה עשר וחצי. שניהם הביטו בבלבול ברציף תשע וברציף עשר. הרמיוני בדקה שוב את כרטיס הנסיעה שלה להוגוורטס, שנתן לה אדון בגמן לפני יותר מחודש. היה רשום בו בבירור שרכבת האקספרס להוגוורטס תצא בשעה אחת עשרה בדיוק מרציף תשע ושלושה רבעים. היא זכרה שאדון בגמן אמר לה ולהוריה משהו בקשר לאיך להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים, אבל היא והוריה היו מוטרדים באלף דברים אחרים כך ששכחו לחלוטין מעניין הרכבת.

"את זוכרת איך אדון בגמן אמר שמגיעים לרציף תשע ושלושה רבעים?" שאל אדון גריינג'ר המודאג. הרמיוני הנידה בראשה. היא הביטה סביבה בחוסר אונים. עשר וחצי... עשר ארבעים... עוד רבע שעה עליה להתייצב על הרכבת להוגוורטס שאינה לה מושג איפה היא בכלל. הוריה כבר שאלו את הכרטיסן בנוגע לרציף תשע ושלושה רבעים ובקשר לרכבת שיוצאת באחת עשרה, והוא השיב להם בכעס שאין כזאת. "מה נעשה?" ייבבה הרמיוני. שעון היד של אביה הראה את השעה עשר וחמישים. בדיוק כשהרמיוני איבדה כל תקווה, וכבר דמיינה בעייני רוחה את הרכבת להוגוורטס יוצאת בלעדיה, היא קלטה קולות רחוקים של שיחה מגיעים אליה. "כמו כל שנה, הכול מלא במוגלגים! נוויל, ישר את הגלימה שלך!". הרמיוני הסתובבה במהירות כששמעה את המילה מוגלגים.

היא ראתה ילד שמנמן בעל פנים עגולות נושא מזוודה כמו שלה ומחזיק בידו קרפדה. לידו הייתה אישה זקנה שדיברה ללא הרף, לבושה בשמלת קטיפה ירוקה וחובשת כובע שעליו פוחלץ מאיים של נשר. "אבא! אמא!" לחשה הרמיוני והצביעה על הילד השמנמן שנראה מוטרד ביותר והקשישה לידו. הרמיוני מיהרה לעבר הקשישה. "סליחה, גברתי" אמרה הרמיוני בנימוס. "כן?" שאלה הזקנה ובחנה את בגדיה המוגלגיים של הרמיוני. "אני צריכה להגיע להוגוורטס, כלומר לרציף תשע ושלושה רבעים, ואני לא יודעת בדיוק איך... תוכלי לומר לי?" אמרה הרמיוני בקול המתוק ביותר שהצליחה לגייס. "כן ילדה, שומו ושמיים ההורים שלך לא אמרו לך איך מגיעים לרציף תשע ושלושה רבעים לפני שהביאו אותך לקינג קרוס?" אמרה האישה בקול זועף במעט. הרמיוני חשה סומק עולה בלחייה. "הם מאחוריי, ההורים שלי, והם... מוגלגים, הם לא יודעים כלום על עולם הקוסמים" הרמיוני חשה את אוזניה מאדימות. "אם כך, אין שום סיבה שתדעי איך מגיעים לשם. היפרדי מהורייך, מוגלגים אינם יכולים לעבור דרך המחסום שבין רציף תשע לעשר. אחכה לך פה" אמרה הקשישה בקול מעט מתנשא.

הרמיוני מיהרה לעבר הוריה וסיפרה להם מה אמרה לה הזקנה. היא נפרדה מהוריה במהירות. "נתגעגע אלייך חמודה, תשלחי לנו דואר כל יום בעזרת ה..ינשופים שלך, בסדר?" אמר אדון גריינג'ר. "ברור, אבא" אמרה הרמיוני. "בהצלחה מתוקה שלי" אמרה גברת גריינג'ר ומחתה את עיניה בממחטה לבנה. "ניפגש בחג המולד!" קראה הרמיוני להוריה ומיהרה לעבר הקשישה והילד המובך שלידה. "לא הצגתי את עצמי" אמרה הקשישה וכיחכחה בגרונה. "אני אוגוסטה לונגבוטום, וזה נכדי, נוויל". הרמיוני ראתה איך פניו המיוזעות של נוויל הופכות לאדום עגבנייה. "היי" מלמל נוויל. "היי" אמרה הרמיוני. היא הציצה בשעון הגדול שהיה תלוי בתחנת הרכבת. עוד שמונה דקות תהיה השעה אחרת עשרה. גם אוגוסטה ראתה את השעון. "מהר ילדים, אנחנו לא רוצים שתפספסו את הרכבת. הנה, איך אמרת שקוראים לך?" שאלה אוגוסטה. "הרמיוני. הרמיוני גריינג'ר" אמרה הרמיוני.

"אז, הרמיוני, כדי להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים, את רואה את המחסום פה?" אמרה אוגוסטה והסבה את ראשה לקיר לבנים מוצק שעמד בין הרציפים תשע ועשר. "כן..." אמרה הרמיוני. דאגה החלה לפעפע בה. היא צריכה לבצע איזה לחש כדי להעלים את הקיר ולהגיע לרציף? היא לא יודעת לחשים ברמה כזאת... "כל מה שאת צריכה לעשות, הוא לעבור בתוך הקיר" אמרה אוגוסטה בשלווה. "סלי..סליחה?" מלמלה הרמיוני בבלבול. "לעבור בתוך הקיר, עם העגלה. אם לחוצה הכי טוב זה לרוץ. הנה, נוויל נכדי ידגים לך" אמרה אוגוסטה כאילו היה זה הדבר הכי נורמלי בעולם. נוויל, למרות שהיה מעט לחוץ, רץ לתוך הקיר בלי בעיות ומיד נבלע בתוכו. הרמיוני פערה את פיה. "קדימה ילדה, זה תורך" אמרה אוגוסטה כמעט בשיעמום. הרמיוני נשמה עמוק. את יכולה לעשות את זה, פקדה על עצמה. היא עצמה את עיניה ורצה לעבר הקיר. היא כבר ציפתה להתנגשות, לתחושה המחלחלת של העגלה שעליה היו ארוזות מזוודותיה מתהפכת עליה, אבל כשפקחה את עיניה היא כבר הייתה בצד השני של המחסום.

"וואו" פלטה. רציף תשע ושלושה רבעים עמד מולה. עשרות, אם לא מאות, מכשפות וקוסמים התרוצצו מכל עבר, בכל הגילאים. נפרדים מקרוביהם, עולים לרכבת, ומנופפים מתוכה לשלום. "רוצה לשבת יחד?" היא שמעה מאחוריה קול. נוויל הביט בה בציפייה. "אהמ..בסדר" אמרה הרמיוני. קצת הוקל לה שיהיה לה ליד מי לשבת. היא לא הכירה אף אחד. אוגוסטה הגיחה אחרי הרמיוני, ונוויל והרמיוני מיהרו לעלות לרכבת, ולנופף לאוגוסטה לשלום. "אוי סבתא! איבדתי את הקרפד שלי!" אמר לפתע נוויל המבוהל והביט סביבו בדאגה. "אוי נוויל" נאנחה אוגוסטה."חשבתי שהוא היה לידך לפני דקה!" אמרה הרמיוני. "הוא היה, אני כל הזמן מאבד אותו" נאנח נוויל. הרכבת פלטה קיטור והחלה לנוע. "להתראות סבתא!"  "להתראות גברת לונגבטום!" קראו נוויל והרמיוני מהחלון בעוד סבתו של נוויל מנופפת להם לשלום. כעת נותרו שניהם. "בוא, נלך לחפש תא ריק, נוויל" אמרה הרמיוני.

לבסוף מצאו שניהם תא ריק והתיישבו בו, ממקמים את מזוודותיהם. "אני חייב למצוא את הקרפד שלי" נאנח נוויל. "סבתא שלי תהרוג אותי". הרמיוני הירהרה. "תקשיב נוויל, בוא נחכה עוד חצי שעה ואולי הקרפד שלך ימצא דרך לחזור אליך, ואם לא נעבור בין התאים ברכבת ונשאל אם מישהו ראה את הקרפד שלך" הציעה הרמיוני פיתרון הגיוני. "בסדר" מלמל נוויל, אם כי עדיין נראה מוטרד. "אז מה ההורים שלך עושים? הם קוסמים? במה הם עובדים? אני יודעת שיש המון עבודות לקוסמים ובמשרד הקסמים והכול, אדון בגמן הסביר לי, הוא האיש שבא להסביר לי ולמשפחה שלי על הוגוורטס ועל עולם הקוסמים כשקיבלתי את המכתב. ההורים שלי ממש התעצבנו, חשבו שמדובר במתיחה.." אמרה הרמיוני במהירות. נוויל נראה מעט מופתע מקצב הדיבור המהיר והשוטף של הרמיוני.

"כן הם... עובדים במשהו במשרד הקסמים..." אמר נוויל. הוא נראה מעט מובך משום מה. "שניהם קוסמים?" שאלה הרמיוני. נוויל הינהן בראשו. "וההורים שלך מוגלגים? ויש לך קוסמים במשפחה?" אמר נוויל בניסיון לשנות את נושא השיחה. "לא, כל המשפחה שלי מוגלגים. אם כי סבתא שלי סיפרה לי שבת דודה שלה נהגה להיעלם במהלך השנים, בזמן ששתיהן למדו בתיכו, למין פנימייה מסתורית, אז אולי היא הייתה מכשפה והלכה בעצם להוגוורטס. הייתי שואלת אותה, אבל היא כבר מתה" אמרה הרמיוני בקלילות. "אהה" הייתה התשובה של נוויל. "קראתי המון על הבתים. באיזה בית אתה חושב שתהיה? אני רוצה להיות בגריפנדור, גם כשקראתי את ההיסטוריה על המייסדים של הוגוורטס, אתה יודע בספר "קורות חייהם של מייסדי הוגוורטס", מצאתי אותו בסימטת דיאגון, אז גודריק גריפנדור הכי מצא חן בעייני. אבל יש הרבה סיכויים שאני אהיה ברייבנקלו, אבל אני משערת שגם זה לא נורא כל כך" אמרה הרמיוני.

"אה..אני לא יודע באיזה בית אני אהיה, כל המשפחה שלי הייתה בגריפנדור, אבל אני ממש גרוע בקסמים... אני מתכוון חברות של סבתא שלי לפעמים שואלות אותה אם אני סקיב, ואני ממש מגושם... אולי אני אלך להפלפאף. אבל סבתא בטח ממש תכעס אם אני לא אלך לגריפנדור" נאנח נוויל. "הפלפאף נשמע גם הוא בית נחמד, אל תהיה עצוב נוויל" ניסתה לעודד אותו הרמיוני, אם כי בעצמה מאוד לא רצתה ללכת להפלפאף. אבל מצד שני, לאחר שקראה על סלאזר סלית'רין, היא העדיפה בהרבה את הפלפאף. "תגיד, נוויל. זה משנה שאני בת מוגלגים? אני מתכוונת, אנשים יתייחסו אליי אחרת?" שאלה הרמיוני. נוויל נראה מעט נבוך.

"יש קוסמים שכן... יש קוסמים שחושבים שאם אתה לא טהור דם, או לפחות חצוי דם, אתה... לא שווה כלום. אני לא מסכים איתם, וגם סבתא שלי לא, אלו קוסמים עם דעות קדומות מאוד. בעיקר תלמידי סלית'רין. את בטוח לא תתקבלי לשם, כי לסלית'רין הולכים רק טהורי דם, ולפעמים חצויי דם, אבל אין שם אפילו בן-מוגלגים אחד" אמר נוויל. הרמיוני הייתה מעט מוטרדת מהתשובה של נוויל, אך החליט לא להעסיק בכך את מוחה. היא העדיפה להסתכל בנופים שנשקפו מחלון התא שלה ושל נוויל, שהפכו לפראיים יותר ויותר. הכפרים והשדות המטופחים נעלמו ואט-אט ובמקומם הופיעו יערות פרועים, נחלים מתפתלים והרים בצבע ירוק כהה. "הרמיוני, אני חושב שאלך לחפש את הקרפד שלי" אמר נוויל. הוא נעמד במגושם והביט סביבו במעט חוסר אונים. הרמיוני ריחמה עליו. "בסדר, בוא נלך לעבור בין התאים ולשאול אם מישהו ראה את הקרפד שלך" אמרה הרמיוני והתרוממה. בדיוק כשיצאו מהתא נתקלו באישה חייכנית שאחזה בעגלה עמוסה בשפע ממתקים ומאכלים שהרמיוני לא ראתה מימיה.

"תרצו משהו מהעגלה חמודים?" אמרה בעוד הרמיוני חלפה על פניה. הרמיוני אכלה כבר את הכריך עם הגבינה שהכינה לה אמה, ולא הייתה רעבה כל כך, אך נוויל הביט בעגלה ברעב. "כן..עוגת קדרה ושתי צפרדעי שוקולד בבקשה. ואולי בקבוק של מיץ דלעת, בבקשה" אמר נוויל והושיט לאישה חופן מטבעות. נוויל והרמיוני הלכו לאורך מסדרון הרכבת הארוך, מציצים לצדדים שמא ייראו שם את הקרפד של נוויל. "אלו באמת צפרדעים?" שאלה הרמיוני בעוד נוויל פותח את העטיפה של צפרדע השוקולד שלו. "לא,לא" אמר נוויל בעודו חושף מבין העטיפה צפרדע שוקולד. "זה כישוף. אבל מה שיותר חשוב זה הקלפים. מקבלים עם כל צפרדע שוקולד קלף עם קוסם מפורסם עליו. יש לי בבית בערך מאתיים. היי, קיבלתי את גודריק גריפנדור!" אמר נוויל בשמחה.

הרמיוני הציצה בקלף של נוויל. על פניו נראה תצלום ממוזער של דיוקנו של גודריק גריפנדור, שאותו כבר ראתה אינספור פעמים בשלל ספרים שלקחה שהזכירו את המייסדים. הוא היה איש גבוה ורחב בעל שיער אדמוני פרוע ועיינים תכולות וחודרות. "הוא באמת היה המייסד המכובד ביותר, לפי דעתי" אמרה הרמיוני. "אני כל כך מקווה שאתקבל לגריפנדור". הם המשיכו ללכת בין התאים ולשאול תלמידים תוהים האם ראו את הקרפד של נוויל. נוויל הפך לנואש יותר ויותר ככל שהתקדמו בחיפושיהם אחר הקרפד ולא מצאו אותו. "הוא לא בשום מקום!" ייבב נוויל להרמיוני. "אל תדאג, אני בטוחה שנמצא אותו" אמרה הרמיוני בעידוד ונכנסה לאחד התאים. בתא ישבו שני בנים שנראו בגילה של הרמיוני, ילד ג'ינג'י מנומש וילד רזה בעל בלורית שחורה ופרועה ומשקפיים עגולים.

"מישהו כאן ראה קרפד? ילד בשם נוויל איבד אחד" אמרה הרמיוני ובחנה את התא סביבה. היא הבחינה שהילד המנומש הרים את שרביטו. "כבר אמרנו לו שלא ראינו שום קרפד" אמר הילד הג'ינג'י. "מה, אתה עושה קסם? תראה לי גם" אמרה הרמיוני בסקרנות והתיישבה במושב מול הילד הג'ינג'י שנראה מעט מופתע. "אממ, טוב" אמר וכיחכח בגרונו. "לימון וחמנית זה טוב, העכברוש הזה צהוב" אמר ותפח בשרביטו על עכברוש שמנמן שהחזיק בין ידיו. "אתה בטוח שזה הקסם?" אמרה הרמיוני והסבה את ראשה. "הוא לא במיוחד יעיל,מה? אני ניסיתי להתאמן בכמה קסמים פשוטים, והם כולם הצליחו לי. אף אחד במשפחה שלי לא קוסם, וזאת הייתה ממש הפתעה בשבילי לקבל את המכתב, אבל כל כך שמחתי, כמובן, כלומר- זה בית הספר לקוסמות הכי טוב שיש, ככה אומרים" אמרה הרמיוני במהירות. "מובן שלמדתי בעל-פה את כל ספרי הלימוד שלנו, אני רק מקווה שזה מספיק- אגב, אני הרמיוני גריינג'ר, מי אתם?" שאלה הרמיוני. היא הביטה בשני הילדים שנראו מעט המומים מקצב דיבורה השוטף והמהיר. "אני רון וויזלי" מלמל הילד המנומש.

"הארי פוטר" אמר הילד בעל המשקפיים העגולים שעד עתה הרמיוני בערך התעלמה מנוכחותו. "מה, באמת?" שאלה הרמיוני המופתעת. "אני יודעת הכול עליך, כמובן- לקחתי עוד כמה ספרים לקרוא בתור חומר רקע ואתה מופיע ב"היסטוריה המודרנית של הקסם" וב"עלייתם ונפילתם של כוחות האופל" וב"אירועים חשובים בקוסמות המאה העשרים" אמרה הרמיוני במהירות, מביטה בהארי בפליאה. "מה, באמת?" שאל הארי. הרמיוני הביטה בו מבולבלת. הוא אינו יודע עד כמה מפורסם הוא? "בחיי! מה, לא ידעת? אני במקומך הייתי מבררת הכול" אמרה הרמיוני. "אתם יודעים באיזה בית תהיו? אני ניסיתי לברר ואני מקווה שאני אהיה בגריפינדור, זה נשמע הבית הכי טוב, אבל אני מניחה שרייבנקלו זה גם לא נורא... בכל אופן, כדי שאלך להמשיך לחפש את הקרפד של נוויל. ואתם שניכם צריכים להחליף את הבגדים שלכם, אתם יודעים, כי אני חושבת שתכף נגיע לשם" אמרה הרמיוני ויצאה מהתא.

אחרי עוד חצי שעה של חיפושים ברכבת, שלא הניבו תוצאות, חזרו נוויל האומלל והרמיוני המותשת לתא שלהם ברכבת. "לא נורא, נוויל. תמיד תוכל להשיג לך קרפד אחר" אמרה הרמיוני, דבר שגרם לנוויל להוציא קול של חיה פצועה. ככל שהתקרבו להוגוורטס נראה שהתרגשותם של התלמידים גברה, במיוחד של תלמידי שנה ראשונה שהחלו להתרוצץ הלוך ושוב ברכבת, דבר שהרגיז את הרמיוני משום שגרם לה לחוש אפילו מתוחה יותר מכפי שהייתה. נשמעה לפתע צווחה, דבר שהרגיז מאוד את הרמיוני וגרם לכפות ידיה להזיע, דבר שכמעט לא קרה לפני זה מעולם.

"אני הולכת לשאול את הנהג מתי כבר מגיעים!" אמרה בכעס לעבר נוויל המסכן שמחשבותיו הטרודות עוד נדדו לקרפדו האבוד. היא יצאה למסדרון הרכבת והלכה לכיוון תא הנהג, שהיה איש חביב בעל שפם אפור וסמיך. "מתי נגיע להוגוורטס?" שאלה הרמיוני. "בקרוב מאוד, ילדה, בעוד פחות מחצי שעה" אמר הנהג. הרמיוני הלכה בחזרה לכיוון  התא שלה ושל נוויל כשהציצה בתא של רון והארי, שהיה כולו ומבולגן. הארי ורון נראו מעט נסערים והחליטה להיכנס לתא של שניהם. היא הביטה בהפתעה בממתקים שהיו פזורים בכל מקום. "מה בדיוק קרה כאן?" שאלה בעודה מרימה את העכברוש של רון מזנבו. "אני חושב שהוא איבד את ההכרה" אמר רון להארי, מתעלם מהרמיוני. אבל הרמיוני הביטה בנחירותיו הקטנות והחרישיות של העכברוש. "לא- אני לא מאמין- הוא חזר לישון" אמר רון כמעט באנחה.

רון והארי המשיכו לדבר, על ילד בשם מאלפוי שלפי דעתם היה שחצן מאוד, אבל הרמיוני לא הקשיבה בריכוז לשיחה כי מחשבותיה נדדו להוגוורטס. "אפשר לעזור לך במשהו?" קולו של רון הזניק את הרמיוני ששקעה בהרהורים. "כדאי שתמהרו ותלבשו את הגלימות שלכם, הרגע הייתי מקדימה ושאלתי את הנג, והוא אמר שתכף נגיע. מה, הלכתם מכות? אתם מסתבכים בצרות עוד לפני שהגענו לשם!" אמרה הרמיוני, שבכל זאת קלטה חלק מדברי השיחה של רון והארי. "סקאברס הלך מכות, לא אנחנו" אמר רון בפרצוף כעוס. "אכפת לך לצאת בזמן שאנחנו מחליפים בגדים?" הוסיף בהתרסה. "נו בסדר- רק נכנסתי בגלל שאנשים בחוץ מתנהגים בצורה ילדותית, רצים הלוך ושוב במעברים" אמרה הרמיוני בקול נעלב והביטה ברון. "אגב, יש לך לכלוך על האף, ידעת?" אמרה הרמיוני אף שלא היה לרון שום לכלוך על האף. הרמיוני הזעופה במעט הלכה בחזרה לכיוון התא שלה ושל נוויל, שהיה כבר לבוש בגלימה שלו.

הרמיוני החליפה לגלימה כבר לפני שעה. "גם את לחוצה?" שאל נוויל בעצבנות והביט בחלון. היה ניתן להבחין ביערות והרים מתחת לשמיים שכבר שינו את צבעם לכחול כהה. "כן" הודתה הרמיוני. לפתע קול הידהד ברחבי הרכבת והקפיץ את נוויל ואת הרמיוני. "עוד חמש דקות נגיע להוגוורטס. אנא השאירו את המזוודות שלכם על הרכבת, הן יועברו לבית הספר בנפרד".

בטנה של הרמיוני התהפכה ופניה החווירו. נוויל החל להתנשף במהירות ולנגב את כפות ידיו המיוזעות כל גלימתו. "בוא, צריך לצאת" אמרה הרמיוני שהשתדלה לשמור על קול רגוע, והיא ונוויל הצטרפו להתקהלות שהצטופפה במעבר. רכבת האטה מיד ולבסוף נעצרה. אנשים החלו נדחפים בדרך לדלת, ובסופו של דבר הצליחו גם הרמיוני ונוויל לצאת לרציף קטן וחשוך. הרמיוני ידעה שזאת תחנת הרכבת של העיירה הוגסמיד. היא ונוויל הביטו סביבם במעט חוסר אונים כשלפתע קול רועם קרא "תלמידים חדשים! תלמידים חדשים הנה לכאן!" והיא הסבה את מבטה בכדי לראות דמות ענק של איש בגובה שלושה מטרים לפחות, שחשבה ששמעה מישהו קורא לו האגריד.

הפרק הקודם		הפרק הבא