חלום ומציאות. מה ההבדל?

מה הוא מסתיר?...

הישיבה הסתיימה בשעה מאוחרת, לכן פקדו עלי לחזור למיטה מיד. ניסיתי לעקוב אחרי הפרופסור בינס, אבל הוא נעלם דרך הקיר אחרי שתי שניות בערך (כלומר, אחרי שספראוט העירה אותו שוב).

בלית ברירה חזרתי למגדל גריפינדור, עליתי לחדרי ונשכבתי על המיטה.

כשבאתי להסיט את הכילות האדומות (זה משי?) עיני תפסו בחלון משהו פניני המרחף בחוץ. בצעדים שקטים צעדתי אל האדן, פתחתי את האשנב, והצצתי החוצה. זה היה בינס.

"מה אתה עושה כאן, פרופסור?" לחשתי. משהו דמוי חיוך ריצד על שפתיו השקופות.

"מעוניין לצאת לטיול לילי קצר?" שאל אותי.

הרמתי גבה. הטיול הזה בהחלט יכול לענות לי על כמה שאלות.

"איך אני יוצא מפה?" שאלתי.

בינס נכנס לחדר בתעופה מהירה, ואני מיהרתי לזוז מדרכו. קצה ידו נגעה בכתפי, וההרגשה הייתה של מי קרח שחודרים לי למערכת ההובלה. בררר...

"רואה את המטאטא הזה?" שאל והצביע על מטאטא בפינת החדר, ליד המיטה של אלבוס. לא הבנתי מה הוא רוצה, שאני אטאטא את עצמי החוצה?

"קח אותו. תעלה עליו" ציווה עליי.

מה?

לעלות הוא אמר?

משכתי בכתפי, לקחתי את המטאטא (פתאום שמתי לב שהוא דיי יפה, ויש עליו כיתוב למטה.. מה זה?.. "אש המחץ 3".. מוזר..) והעמדתי אותו מולי.

"תגיד 'עלה' ואז תעלה עליו" אמר בינס בחוסר סבלנות.

הנחתי את "אש המחץ 3" על הרצפה ואמרתי, בלחישה, "עלה". לא קרה כלום.

"יותר חזק!" לחש בינס.

"אני אעיר אותם!" לחשתי בחזרה.

"הם ישנים כמו בולי עץ! יותר חזק!".

הזעפתי אליו פנים. למזלו הוא רוח. ופרופסור.

"עלה!" אמרתי בקול רם יותר. המטאטא רעד מעט, ואז התרומם לגובה של מטר.

"עלה עליו" ציווה בינס.

עליתי.

זה לחץ בלמטה שלי, אבל היה בסדר, יחסית... פתאום הרגשתי שרגלי ניתקות מהקרקע. הבטתי למטה בהלם, וגיליתי שהמטאטא עף! ממש סרט של דיסני!

טוב, אני לא אכחיש שפחדתי, אבל זה היה מגניב.

בעזרת בינס, ריחפתי החוצה מהחלון (נחבטתי בו פעמיים עם הידית, אבל אחר כך זה הצליח) וגיליתי את שמי הלילה הפתוחים.

הדבר הראשון שקלטתי היה הגובה. כמעט שבעים מטר. בלעתי את רוקי. טוב, אני פשוט אעמיד פנים שזה לא קיים, ושאני בגובה הקרקע... או על מטוס.. או נופל ומת.. לא!! אני בסדר, אני חיי וקיים!

"תטה את עצמך קדימה" המליץ לי הפרופסור.

עשיתי כדבריו והמטאטא האיץ באוויר.

וואו. שיווי משקל מושלם. מהירות טובה, ואין לי בכלל בחילה. זה גם היה דיי קל.

לא שמתי לב שיש לי פרצוף של ג'ריקן עד שבינס הביט בי בשעשוע.

"אני שמח שאתה נהנה, אבל יש לנו דברים יותר חשובים לעשות".

אה, נכון. סיבת קיומי. "סליחה" אמרתי. "אז לאן?"

"אחרי" מלמל בינס, וריחף לעבר היער. באותו זמן לא ידעתי שהיער הזה הוא מקום לצרות.

ריחפתי אחריו. לאורם הכחלחל של השמיים והכוכבים, עורו של בינס ממש זהר, והקרין הילה פנינית. אם הוא לא היה כזה זקן מכוער יכולתי אפילו להגיד שזה היה יפה. בואו נסתפק ב-'תופס את העין'.

כשהגענו, נחתי ברכות על הדשא והבטתי בו בציפייה.

"אז, מי אתה מכיר כמוני?" ניגשתי ישר לעניין.

"אני רואה שאי אפשר לעבוד עליך, מר אנדרסון" הוא אמר בחיוך מאופק של מורת רוח. הוא ציפה שאתייחס אליו בכבוד כמו שאר התלמידים. אבל אנחנו לא בכיתה עכשיו.

"בהחלט לא". זה אמור להסביר לו שאני לא תלמיד שלו, אלא בעל ברית. בינתיים.

הוא סרק אותי מלמעלה למטה. "אתם דומים כמו שתי טיפות מים" הוא מלמל.

"מי?" שאלתי מיד.

"אתה, והנגיד הקודם" אמר.

"נגיד?" שאלתי בבלבול. עוד מושג מעולם הקוסמים?

"אם תתן לי לדבר, אולי תבין" הביט בי בכעס, אבל ידעתי, בדיוק כמוהו, שהוא להוט לספר לי ולראות את התגובה שלי. 
"בבקשה". 
"כך יותר טוב" אמר. הוא כחכח בגרונו. זה סימן להרצאה בנושא הסטוריה. שתי אופציות : אני ארדם, או אהיה מרותק. תלוי אם יהיו מלחמות או משהו כזה.

"כפי שאתה בטח יודע, אני קיים כבר הרבה שנים. חיי האנושיים היו במאה השש-עשרה, בתקופת המכונה בפי המוגלגים "ימי הביניים". נולדתי למשפחת קוסמים חצוית-דם. שני הורי היו קוסמים, אך סבי היה מוגל. בגיל אחת עשרה קיבלתי את המכתב המזמין אותי ללמוד בהוגוורטס. כיוון ששני הורי למדו בהוגוורטס, הם לא היססו לשלוח אותי לשם. בשנת הלימודים חמישית שלי, בשעה מאוחרת בלילה, הגיע אלינו זר לבית הספר. המנהל באותם הימים, מר טיבריוס, קיבל אותו בברכה והזמין אותו לשהות בטירה. אני הייתי מדריך, ובאותו זמן סיירתי בטירה כדי לבדוק שאין תלמידים שמסתובבים במסדרונות. אתה בטח לא תאמין לי, אך החלטתי לעקוב אחריהם" הוא אמר בגאווה. הוא צדק כשהניח שתיארתי אותו לעצמי כתלמיד למופת, שקדן ומשעמם. בימינו קוראים לזה "חנון". "המנהל הוביל אותו למשכנו, היכן שעכשיו ממוקם חדרה של הפרופסור מקגונגל. הוא אמר את הסיסמא בקול, ושניהם נכנסו פנימה. באתי אל הגרגויל. 'מה אתה רוצה?' הוא שאל אותי, 'המנהל עסוק'. עניתי לו שאני מדריך, ושאני צריך להגיד למנהל משהו חשוב. 'סיסמא?' הוא שאל אותי בכעס. 'שרביט ערבה' עניתי, והוא זז הצידה. נכנסתי לגרם המסתובב והגעתי לדלת. עלו משם קולות שיחה. הצמדתי את אזני לדלת, ושמעתי אותם מדברים על התפקיד החשוב שיש לאיש הזה. קראו לו אומברטו פרימו. הוא היה נגיד. והוא נראה כמו הגרסה המבוגרת שלך".

הוא סקר אותי שוב, מכף רגל ועד ראש. "אתה מסוגל לבצע כל לחש עד שלמות, נכון? בלי שאפילו הכרת אותו קודם" ספק אמר ספק שאל.

"כן" עניתי. איך הוא יודע?

"יש לך שרביט?" שאל.

"עוד לא".

הוא שוב הביט בי. "מחר אני אבקש יום חופש. נלך לסימטת דיאגון ונקנה לך את כל מה שאתה צריך".

"צריך למה?" שאלתי.

"ללימודי הנגידות שלך, כמובן".

..............................................................................................................................................................................................................................................

המשך בפרק הבא!!

אוהבת, RoseBat

הפרק הקודם		הפרק הבא