הדלתות נפתחו. החדר היה ריק מאדם. "פרופסור דמבלדור?" מלמלה ליז. הדלתות נסגרו אחריה. היא הסתכלה לאחור, ופתאום שמעה כלי זכוכית שנשבר מהחדר שליד. ליז התקרבה בשקט, והציצה חדר. פרופסור דמבלדור אכן היה שם, ומולו, עם שרביט מונף, הלורד וולדמורט. ליז ניסתה להקשיב. "אני רוצה את הליבה. איפה הילדה?? הוא כמעט צעק. "הילד לידיעתך נעלמה אתמול. ולדעתי אתה יודע על זה." "חשבתי שהיא חזרה. אני אמצא אותה, אלבוס, ואהרוג. אני אקח את הליבה, ואתה תהיה הבא אחריה." "אתה מתנהג בטיפשוט. הליבה תושמד אם תיקח אותה." "אני אקח אותה, ואתה תראה שאהיה הכי חזק בעולם." "תזהר ממני-" "או שמה?" צחק. פרופסור דמבלדור הניף את שרביטו, וקללה אדומה נישלחה לעבר וולדמורט. הוא נסוג, ושלח גם הוא קללה. ליז שוב קיללה את עצמה על כך שאין בידה שרביט. היה לה רעיון שהיה עלול למשוך את תשומת ליבו של וולדמורט. היא הלכה חזרה לכיוון החדר. "פרופסור דמבלדור!" צעקה. ושמעה את הקרב נפסק. היא שמעה ציחקוק קל, ואז פרופסור דמבלדור ניגש אליה. "אליזבת. חזרת." אמר. הוא התקרב אליה. "אליזבת, איפה היית?" "בהוגסמיד. סופיה עזרה לי-" "זה לא משנה שמישהו עזר לך. אליזבת, הלורד וולדמורט רוצה אותך. ואני הבנתי שעיצבנת אותו." "כן... אפשר לומר. מה עושים?" "אני רוצה שתחזרי אל אבא שלך, ותתחילי את שנת הלימודים הראשונה שלך שנה הבאה." "מה? למה? מה זאת אומרת? אני-" "שנה הבאה אמורה להתגשם הנבואה של הלורד וולדמורט. יהיה יריב חדש ללורד וולדמורט-" "מה? אני- אני... אני אושמד! אלבוס, זה יהרוג אותי!" היא צעקה את זה, וזו הייתה הפעם הראשונה שקראה לו בשמו הפרטי. "אני יודע. אין משהו לעשות נגד זה., "איך אתה יודע שזה יקרה בשנה הבאה?" "לא בדיוק בשנה הבאה. אולי עוד שלוש שנים. משהו כזה." אמר. ליז נשמה עמוק. "מה צריך לעשות?" "בעיקרון, צריך להרוג את וולדמורט. אבל זה... לא ממש אפשרי." "אני רוצה להמשיך ללמוד כאן. אני מרגישה יותר מוגנת מאי פעם..." "אבא שלך שמע מה קרה. הוא רוצה שתחזרי." "אה." מלמלה. "אני הולך להתעתק עכשיו, ואת תחזיקי לי חזק ביד." אמר לה. "אני אביא את הדברים שלך אחר כך. בסדר?" אמר. הוא אחז בידה. ליז הנהנה. והם התעתקו. תחושת בחירה תקפה את לי. אבל הם הגיעו ישר לביתה. דמבלדור דפק על דלת הבית; אך אין מענה. הוא פתח אותה. הבית היה חשוך. ליז הדליקה את האור. וכמעט שהתעלפה למראה אביה המת מולה.
|