עיניים

ניסתם פעם להתלבש ב10 שניות כש3 נזירים עצבניים עומדים לכם על הראש?

מניסיון,זה לא כיף.

בכלל לא כיף.

הבוקר הראשון שלי במנזר חסרי הנשמה התחיל עוד לפני זריחת השמש כשדייגו פשוט גרם למיטה לנער אותי.

"אבל רק עכשיו הלכתי לשון!" מחיתי בעייפות.

"ישנת שעה וחצי.זה אמור להספיק."

הוא כיוון אותי לכן רחיצה בקצה החדר שממנו שטפתי פנים.

"התלבשי.האח סימון מחכה לך בהיכל הגשמיות."

"איפה?!"

"במטבח.ככה אנו קוראים למקום שמספק את צרכינו הגשמיים,הארציים.אנו סולדים מהדחפים האנושיים-גם מאלה שדרושים לקיומנו."

"לא יהיר בכלל מצידכם." רטנתי והחלפתי לשמלתי הקרועה והמלוכלכת מהמסע.בשערי הפרוע משינה לא שקטה נוצרו קשרים רבים שפשוט לא היה לי כוח להתמודד איתם.

יצאתי מהחדר,שוכחת מהעובדה שאין לי מושג איפה נמצא "היכל הגשמיות."

"סליחה?" פניתי אל הנזיר הראשון שראיתי "אתה יכול להגיד לי בבקשה איפה המטבח?"

"לא." פלט בחוסר סבלנות ועבר על פניי כאילו הייתי חרק דוחה במיוחד.

"טרה!" קרא דייגו שיצא בעקבותיי מפתח החדר "אסור לך להטריד את הנזירים.שירות המשעבד דורש את כל ישותם."

הבטתי בו בבלבול.הוא נאנח.

"בואי אחרי."

ירדנו בגרם המדרגות המתפתל במשך זמן ארוך עד שלא הצלחתי להתאפק משאול שאלה שניקרה במוחי:

"אם הנזירים כל כך עסוקים איך זה שלך ולאח סימון יש זמן ל...אלי?"

"אני עדיין מתלמד ולכן איני זוכה לשרת את המשעבד בדרככם הנעלה של האחים.האח סימון...." היסוס קל הופיע בקולו ואז המשיך "נענה לבקשה מיוחדת של אב המנזר."

"אוה.אז אני מיוחדת." גיחכתי

"אל תחמיאי לעצמך.להיות בקשה מיוחדת זה לא דבר טוב."

פחד רגעי שטף אותי.להיות משהו לא טוב במנזר של חסרי נשמה זה...ובכן,נשמע רע מאוד.

"בואי כבר." קרא דייגו שהבחין בההיעצרות הפתאומית שלי "אני אולי לא נזיר מלא עדין אבל גם לי יש דברים לעשות."

הגענו למטבח,שהיה כנראה בקומת הקרקע של המנזר.בהיעדר מוחלט של חלונות לא יכולתי לדעת בוודאות.

"מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" שאל האח סימון בעצבנות כשנעמדתי מולו,דייגו מאחורי.

"היא סירבה לקום."

"לא נכון!אני..." מרפק חד בצלעות השתיק אותי.גנחתי בשקט.

"דייגו דלה טורה,הנך רשאי ללכת."

דייגו קד עמוקות והלך.

האח סימון הורה לי להתיישב והושיט לי פרוסת לחם עם חמאה וגביע עם משקה כהה שהדיף ריח חזק מאוד.

מלמלתי "תודה" ובלעתי במהירות את הלחם.היססתי בנוגע לממשקה הלא מוכר והחלטתי לא לשתות ממנו.

"זה לא רעיל,רק מעורר." אמר האח סימון כשהבחין בגביע המלא.

"אפשר מים במקום?"

"לא.שתי את זה."

למשקה היה טעם מוזר ומעט חריף.בלעתי בקושי.

"ועכשיו," האח סימון נראה כמעט מאושר להתחיל סוף סוף בהסבר "את כבר יודעת שיש בידינו קסם חזק ורב עוצמה.הוא מאפשר לנו לתקשר זה עם זה באמצעות קריאת מחשבות בעת הצורך,להזיז חפצים בכוח המחשבה ועוד הרבה דברים.הנקודה היא,שיש דברים מסוימים שדורשים מגע יד אדם-קסם לא יעיל לגביהם.הכנת מרכיבי שיקויים וצמחי מאגיה למשל,היא כזאת.מהיום והלאה את תעשי את זה."

"בשביל זה הבאתם אותי לכאן?!בשביל לכתוש כמה עלים כדי שתוכלו להעמיד פנים שאתם משרתים איזה אדון?" קראתי בזעם,לא מאמינה.

טאח!האח סימון סטר לי,מזועזע מהחוצפה שהפגנתי.

"זהו שירות נעלה ביותר." אמר בקור "עלייך להיות אסירת תודה."

"אני שבויה שלכם!למה אני אמורה להיות אסירת תודה אם חטפתם אותי?"

"אני הצלתי את חייך.אל תשכחי את זה."

לצערי,הוא צדק.הוא באמת הציל את חיי.לא היתה לי ברירה אלא לשלם להם את החוב.

"בסדר.איך אדע מה לעשות?"

"באמצעות ספרים כמובן.את יודעת לקרוא,נכון?"

"כן."

"יפה.הנה בגדי העבודה שלך.החליפי אליהם."

הוא כיוון אותי למזווה קטן והניח בידי מכנסיים רפויות וחולצה.

נכנסתי ופשטתי את השמלה,מתאמצת לראות בחושך.

שני קולות זרים נשמעו פתאום.הצמדתי את אוזני לדלת והצלחתי לשמוע חלקי משפטים:

"מצאו את המשפחה שלה...זה מכתב מאחיה...כן,האב הרשה זאת..."

"אלסנדרו!" פלטתי בקול,בלי לחשוב.

"טרה!יש לך 10 שניות לסיים.האחים אמריגו ומריוס צריכים שמן ברוש."

זה היה מצב ביש:בחוץ חיכה לי (אולי) מכתב מאלסנדרו שהשתוקקתי לקבל אבל להתלבש ב10 שניות נראה כמו משימה בלתי אפשרית.

יצאתי מתנשפת והתנגשתי חזיתית בנזיר עב כרס שהחזיק בידו איגרת חתומה.

"טרה,זהו האח אמריגו."  הציג האח סימון ביני לבין הנזיר הכועס "יש בידו מכתב מאחיך שאב המנזר הרשה לו לשלוח."

"איזה עודף טוב לב" חשבתי ולקחתי את המכתב מהאח אמריגו,כולי מרוגשת.

בבקשה תגיבו-זה ממש ממש חשוב לי....

הפרק הקודם		הפרק הבא