אהבה נסתרת

היאם היא לא אחת שמשקרת. היא מעולם לא הייתה אחת שמשקרת.
אבל מה היא תענה, כשהגן פגשה אותה בחדר המועדון והתעניינה איפה היא הייתה?
היאם הייתה חייבת לשקר.
"אני..." היא אמרה. "הלכתי לשיעור עזר ההוא."
"לשיעור עזר?" הופתעה הגן.
"כן, למתקדמים. מלמדים אותנו לכתוב קורות חיים וכאלה."

"אה. טוב, הצלחת לספר על עצמך?" שאלה הגן בסקרנות.
"בטח, אבל עכשיו כואבת לי היד מהכתיבה הממושכת," היא התבדחה.
"אולי תביאי לי לקרוא את זה, יום אחד?" ביקשה הגן.
"אני צריכה לערוך את זה ולשלוח למקו שארצה לעבוד בו, אז לא נראה לי שאוכל," היאם ענתה במהירות.
"לא נורא," חייכה הגן בסוג של התנצלות. "אז פעם הבאה."
וזה לא היה כיף לשקר. לא לרחש ולא להגן.
אז היא החליטה להדחיק.
ללכת לישון, לקוות שעולם החלומות ישכיח ממנה הכל.

אבל היא חלמה חלום רע.
נראה שאין לה מזל.
הבעייה הכי גדולה, היא שהיא קמה באמצע הלילה, ורק אחרי שעה היא נרדמה.

כשסוף-סוף השאר קמו, הן הלכו לחזרות, וצפו בשלושת הפרופסורים, שמסבירים את הטקס מתקיים על הבמה.
"באיזה ריקוד את?" שאלה האיל את היאם בסקרנות.
"אני? בשני ובשלישי."
"אנחנו באתם ריקודים," חייכה האיל.
"אני בראשון ובשלישי," אמרה נאיל.
"את איתנו בשלישי," ענתה לה היאם.
"מצוין," חייכה האיל. "אני כבר מחכה למסיבת סוף השנה..."

החזרות היו מפרכות. היאם הייתה צריכה להחליף בגדים כל כך הרבה פעמים, עד שהיא בקושי הגיעה בזמן לקטעים שהיא השתתפה בהם.
הו, היא חשבה. זה לא כזה קל להשתתף בטקס סיום.
ונבו. בשונה ממנה, היה לו קטע טקסט.
היא הקשיבה לקולו, מבינה שעד אז היא בכלל לא שמעה אותו.
הוא אמר את הטקסט מצוין.
אבל הוא תמיד ישב ליד ילדים, מדבר עם בנים ובנות חופשי.
מקובל.
מקובל חלקית.
אבל זה כבר הספיק בכדי להרתיע ממנו את היאם.
איך היא משיגה מקובל, אם היא אפילו לא נחשבת לטיפת מקובלת?
היא נאנחה. היא פשוט לא תשיג אותו. היא תמצא אהבת אמת, שלא קשורה להדלקות. היא סתם נדלקה על ילד בשכבה.
לא יצא מזה משהו.
היא החלה להתארגן במרץ לקטע הבא, מנסה להכניס לראשה, בו-זמנית, את ההחלטה הזו.
ואז הם הורשו לנוח.
נבו עמד ביציאה מהבמה, מרים את ידו כדי שילדים יתנו לו 'כיף', ביציאה.
הרוב לא נתנו לו.
אבל היאם לא הייתה חלק מהרוב. היא מעולם לא הייתה חלק מהרוב.
והיא לא ממש שלטה בעצמה, כשהיא דווקא כן שיתפה פעולה, ונתנה לו 'כיף' על ידו.
הוא הופתע לרגע.
ואז דיבר. דיבר אליה.
"אה... תודה," היא אמר, מחייך אליה.
היאם הסמיקה כל כך, עד שהרגישה שהיא חייבת להתרחק.
רק רחוק משם, בקצה השני של אותו הצריח, שעליו הוקמה הבמה, היא החלה לנשום בקצב סדיר, ולהעביר את רצף האירועים בראשה, מאושרת וגאה בעצמה.
אבל היא לא פעלה על פי ההחלטה שלה.
טוב, לא נורא, זה לא שהיא עשתה משהו שקידם אותה. זה רק עשה לה הרגשה טובה.
היד שלה עקצצה, במקום שבו נגעה בידו של נבו.
היא באמת הייתה מאושרת.
זה היה יום חזרות נפלא למרות שהיאם בקושי הצליחה למצוא כוחות בתוכה, להגיע לחדר המועדון.
אך היא נרדמה, כשליבה טוב עליה.

השבוע הבא עבר במהירות, כשמסיבת הסיום מתקרבת בצעדי ענק.
הזמן התחלק בשבוע הזה. חזרות- מהבוקר על הצהריים, ולימודים- מהצהריים עד אחרי הצהריים.
ימים עמוסים.
יום ראשון... היא לא הפסיקה להסתכל על נבו, בשיעור הכפול המשותף של רייבנקלו והפאלפאף.
יום שני... הא החליטה שהיא לא עושה דבר כדי לזכות בו, ושיא דבקה החלטה שהחליטה.
יום שלישי... היא שוב הביטה בו כל הזמן, בזמן הארוחות.
יום רביעי... במקום ללמוד, בשעות שהוקצו לכך- היא הביטה בו, שוב.
יום חמישי... דיי, היא לא הביטה בו שנייה בזמן השיעור שהיה להם עם הפאלפאף.
יום שישי... היא חשבה על כך כל היום, שמחה שאין הם שיעור עם הפאלפאף.
יום שבת... היא בלתה עם חברותיה בהוגסמיד, למרות שלשנייה ראתה את נבו מחלון הראווה של הדובשנרייה.

ויום ראשון. הגיע יום ראשון. מסיבת הסיום!
החזרות נקבעו על משך כל היום, כך שנתנ להם שעתיים מנוחה לפני המסיבה האמיתית, שבשבילה הם כבר חצי שנה מתאמנים.
היאם זכרה רק אך הם רצו ממקום למקום, מנסים להגיע לכל המקומות בזמן.

ואז הטקס הגיע.
היאם החינה בבני משפחתה, שמצאו מקום לשבת ולצפות בהופעה.
היא פחדה כל כך מתקלות.
הא ידעה שהשכבה שלה מסוגלת לכך.
אבל הטקס עבר חלק.
כל ההופעה עבר חלק.
היאם התשפה בהקלה, שמחה שהיא לא הובכה במסגרת הטקס הזה.
משפחת ברכה אותה על סיום הלימודים.
היאם ידעה שהם גאים בה.
באותו היום, היא חזרה לחדר המועדון בשמחה, יחד עם חברותיה, כשהן צוחקות.
לפני שפרקו את הבמה, היאם עלתה ושיחקה כאילו היא בקטע אומנותי, למרות שהקהל כבר הלך.
זה היה מוקד בידור לשבע הבנות.
ואז קדרו פניהן לשמע דבריה של הגן:
"יום שישי הוא היום האחרון ללימודים!"
איך זה יכול להיות? השנה חלפה כל כך מהר!
הן המשיכו ללכת לחדר המועדון בשתיקה, כל אחת שקועה בהרהוריה.
האים הבינה עכשיו את הדברים: 'אתה לא מבין את משמעות הדבר עד שאתה חוטף אותו לפרצוף'.

כשהן נכנסו לחדר המועדון, הן ראו התקבצות מסביב ללוח המודעות.
ההודעה, שהן הספיקו לראות רק אחרי זמן ממושך של פילוס דרך בין הילדים, הייתה:

בעוד כחמישה ימים, ביום חמישי ה- 29.6, יחולקו ספרי המחזור. ביום שישי, ה-30.6, תתרכזו, כל ילדי השכבה, באולם הגדול, ושם תכתבו בספרי המחזור של חברכם.
בהצלחה בעתיד!
צוות הוגוורטס

פניה של היאם התכרכמו, כשהיא מבינה שבאמת לא נותר להם הרבה זמן.
היא באמת הולכת לעזוב הכל, 'לעבור דירה' למקום אחר. מקום אחר, שיהיה בשבילה בית, כמו הוגוורטס. היא צריכה משהו שימלא את מקומצו הריק ששמור בליבה, שהוגוורטס שוכן בו.
והכל נגמר בעוד שבוע. וכבר חלף יום מהשבוע הזה.
עבודה חדשה.
במה היא תעסוק? היא עוד לא החליטה.
היא התמלאה רגשות מעורבים.
הוגוורטס... הוגוורטס...
היא לא עכלה את זה עדיין.

"אתן קולטות שעוזבים בעוד שישה ימים את הוגוורטס?!" צרחה האיל באי אמון.
"לא בא לי ללכת..." התבכיינה רחש.
"ולנו בא ללכת." ענתה לה היאם בציניות.
"תגידי, מה את כל כך צינית? קרה משהו?" כעסה רחש.
"סליחה," מלמלה היאם, לא רוצה לעורר רעש סביבה, במיוחד לא שישה ימים לפני סיום הלימודים.
"סולחת," התרצתה רחש, מתיישבת על מיטתה של היאם, משחקת כאילו היא שרועה באפיסת כוחות.
"תגידו, איך נשמור על קשר, אני מתכוונת, אחרי הוגוורטס?" שאלה ינור.
"לא יודעת..." ענתה הגן. "לכן אני מפחדת."
"זה יהיה קשה," אמרה רענב. "אבל אנחנו נצליח, נכון?"
"בטח," ענתה היאם ברוך.
"תזכרו את זה!" קראה נאיל בתוכחה.
ואז היאם חייכה.
"תזרמו ותעשו כמוני," היא אמרה.
השש הביטו בה בסקרנות.
היאם סידרה את הבנות במעגל. לאחר מכן, היא הושיטה את ידיה קדימה.
הבנות עשו כמוה.
ואז היאם פקדה: "אני סופרת לאחור, ואז נצעק ביחד: 'החברות הכי טובות לנצח', ואז נרים את הידיים גבוה. מוכנות?"
השאר הנהנו.
אז היאם החלה לספור.
"שלוש..."
הבנות חייכו אחת לשנייה, ברצון אמיתי לשמור על קשר.
"שתיים..."
כל אחת נסתה לצרוב את הרגע לזכרונה.
"אחת..."
הן החליפו חיוכים נרגשים.
"אפס!"
הן הרימו את ידיהן, צועקות: "החברות הכי טובות לנצח!" בו-זמנית.
והן אכן היו החברות הכי טובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא