הכתם האנושי

7

פיטר

הוא התעורר בתחושה שהוא מתנתק מהמשטח שתחתיו. איפה הוא?...

הוא התעורר שוב, הפעם בצורה חדה וברורה יותר. הוא שכב על מצע רך וריחני, חם. זיפי שפמו דגדגו עור אנושי. אצבעות גדולות ועדינות ליטפו את פרוותו בתנועות שלוות, כשאור בהיר מעוור את עניו הקטנות.

הוא שקע בתרדמת בפעם השלישית. הוא התעורר כשהונח על משטח שטוח וקריר. שולחן. לאחר רגע של בלבול ישנוני צלחת הונחה מולו בנקישה, גורמת לו לסגת לאחור. זוג ספלים חסמו את נתיבי בריחתו מימין ומשמאל.

נשמע רעש כרסום. זנב תולע היה שקוע בחוסר ידיעה חייתי מתוק, מודע רק לאור הבהיר ולריח העדין שנישא סביבו ועטף אותו כמו שמיכה רכה וחמימה.

הוא טופף לכיוון הצלחת. זה הריח טוב, והוא היה רעב. הוא כרסם מעט בהנאה, ואז פנה לבחון את הריח שבקע מהספל הקרוב. הוא נעמד על רגליו האחוריות ונשען על השפה בעודו מלקק את הנוזל החמים והמתוק.

כשסיים היד הגדולה חזרה ללטף אותו. הוא כרסם אותה בהערכה, ואז טיפס והחל להלך עליה, מהיד אל הזרוע אל הכתף, ומשם אל שיער ריחני וצוואר. רטט של צחוק הרעיד אותו, והוא המשיך להלך בהנאה, בורח מהידיים הגדולות כשם שכל זה היה משחק.

אז חלל גדול וחשוך, מלא חפצים, שהתנדנד בלי הפסקה. אז רעשים, קולות, והאור שבחריץ שמעל ראשו משתנה ללא הרף. הטלטולים הרכים ערסלו אותו לתנומה נוספת.

הוא לא ידע כמה זמן בילה בתור זנב תולע. ייתכן שאלה היו רק מספר שעות, ייתכן שבילה כך ימים ושבועות. לפעמים, אם בילה זמן רב מידי בצורת האנימגוס שלו, התקשה לחזור למצבו המקורי. הוא היה זקוק לחבריו שיסייעו לו... הוא מעולם לא היה הקוסם המוכשר ביותר.

הוא כנראה שינה צורה בזמן שישן. לקחו לו מספר ניסיונות להגיע לערנות מוחלטת; בכל פעם תמונת התקרה האפלה שמעליו אובדת לו. לבסוף הצליח לאחוז בערות ולמשוך את עצמו אל מעל פני השטח של החלום.

הוא שכב במיטה גדולה שהכילות הופשטו מעליה, בחדר חשוך ומעוצב בפשטות. האור היחיד בקע מכדור קריסטל בתוכו ריחפו זוג גחליליות שלוות, אורן החלוש מטיל צללים משונים על הרהיטים הזרים.

כל איבריו היו רדומים. לפעמים הוא שכח כיצד להפעיל אותם לאחר שבילה זמן ממושך מידי כזנב תולע; פשוט לקח לו זמן להפנים שהוא כבר לא עכבר, אלא אדם. לנוכח חוסר הנוחות שבמצבו זה, תהה, לא בפעם הראשונה, מה היא צורתו הטבעית – עכבר או אדם.

ברגע שנזכר כיצד להפעיל את איבריו, הוא התגלגל על צידו. אז התגלגל לצד השני. הוא לא היה לבדו.

נערה ישנה בשלווה לצידו, מכוסה עד מותניה בשמיכה עליה שכב. זרוע שמנמנה, לבנה, נחה כחוצץ ביניהם, ושיערה הכהה, המתולתל, היה מפוזר על הכרית. ריסים שחורים נחו על לחיים עגולות בשלווה, ושפתיה היו רפויות בשנתה.

פיטר בהה בה במשך זמן מה, מוחו, שהיה ריק מכדי להיות מבולבל, מחפש אחר הסבר למצב... ואז הוא נזכר.

הזיכרונות מהמסיבה בפונדק 'שלושת המטאטאים' היו כמו זיכרונות מחיים קודמים. ג'יימס, סיריוס, רמוס, לילי, הנעליים הכבדות תחת חריץ הדלת, האור הירוק, הצרחות... הכל נדמה כמו חלום בלהות נשכח.

הוא לא קם ממקום משכבו. אפרוריות ראשונה של שחר החלה להצטייר במסגרות החלון הבודד, ולאורה פניה של הנערה הלכו והתבהרו לפניו, לבנות ויפות באופן לא יאמן. זה היה מוזר, שהמחשבה היחידה שעברה בראשו בכל הזמן שהוא שכב שם לא הייתה קשורה לחבריו או לאורות ירוקים, אלא רק לשאלה מדוע הוא, פיטר פיטגרו העלוב וחסר היכולת, זכה בחסד לשכב לצד הנערה הזו.

היא התעוררה אחרי שזרחה השמש. עניים כהות נפקחו והביטו בפיטר, ולהפתעתו, הוא לא נרתע מהן. הוא היה שקוע בשלווה של צופה מהצד, כאילו כל המצב בכלל לא נוגע לו.

היא קמה, מתנהגת כאילו נוכחותו של פיטר שם היא דבר שיגרתי. בהינף שרביט האש באח נדלקה וקומקום מלא מים ריחף אל מקומו המיועד מעל הלהבות. פיטר, שישב על המיטה, צפה בה עורכת שני ספלי תה, ריבה ולחם על השולחן הקטן שתחת החלון, כל זה באפלוליות. אז היא נעלמה בתוך חדר הרחצה.

פיטר קם, לוקח רגע לנסות להתנער מתחושה של סיכות שדוקרות בכפות רגליו כשעמד, ואז הלך – צלע אל השולחן. בסקרנות פתאומית, הוא החליט לפתוח את התריסים של החלון.

בחוץ, שמים כחולים עזים השתרעו כמו יריעה של משי. רחובותיה מרוצפי האבנים של הוגסמיד התפתלו לפניו בין גגות הבתים הססגוניים, ומעל כל זה, ניצבה הגבעה הירוקה של הוגוורטס ועליה הטירה, לבנה ומתנשאת במלוא הדרה. המראה היה כל כך יפה שלרגע פיטר חש כאדם הרואה את הטירה לראשונה בחייו. 

מוניקה הגיחה מתוך חדר הרחצה כשמשקפיה על אפה. היא מזגה מים רותחים לשני ספלים, פיטר צופה אחרי כל תנועה שלה, ואז התיישבה והחלה לאכול. פיטר חיקה אותה, מגלה שהוא רעב למדי.

הם חיסלו את כל הלחם והריבה, וכוסות התה התרוקנו והתמלאו והתרוקנו שוב. הם עשו את כל זה בשתיקה. פיטר נהנה מהשתיקה, חש שהיא מלאה הבנה אילמת.

"אתה רוצה להישאר?" השאלה נשאלה אחרי ישיבה ממושכת משני צידיו של השולחן, בעוד הבוקר מבשיל מחוץ לחלון.

פיטר הצטער על אובדנה של השתיקה. היה לו נעים כל כך לשבת איתה בחוסר מעש, לא לחשוב, פשוט לחיות את הרגע הזה, שהיה חסר ייחוד ומדהים. הוא רצה להגיד לה שכן, הוא רוצה להישאר, אבל מצד שני, קול קטן בתוכו הציק לו לגלות מה קרה באותו הלילה.

"כן," הוא אמר, מופתע מהכנות של עצמו. קולו יצא משונה עקב חוסר שימוש. "כן, אני רוצה... אבל אני לא חושב שאני יכול."

"זה בסדר," היא אמרה, והוא חש שהיא באמת מבינה אותו. "תחזור לבקר אותי."

היא ליוותה אותו אל הדלת ופתחה אותה בשבילו. "להתראות, פיטר," היא אמרה לפני שהדלת נסגרה אחריו.

"ביי," הוא הפנה אל הדלת הסגורה.

הוא יצא מפונדק 'ראש החזיר' אל הרחוב השומם שמחוץ לו והחל ללכת, לא בטוח לאן. שלוליות חלקות של מי גשם שנקווה על אבני הריצוץ הציגו לו את השתקפותו, והוא דרך בתוכן בחוסר תשומת לב; מוחו ועניו היו ברחוב הוגסמיד, אך ליבו עוד היה בחדר שבפונדק.

הוא לא ידע להסביר את פשר התחושה; המשיכה הזו אל הנערה לצידה התעורר בבוקר לא עבדה לפי החוקים המוכרים והברורים של יחסי בנים – בנות. הצורך שלו רק לראות אותה שוב, פשוט לשבת איתה בשתיקה הנעימה הזו, היה חזק מהרצון לחוש שהיא שלו, שהיא רוצה אותו, או אפילו מהרצון לגעת בה. הוא תהה האם זה נורמאלי.

הוא טייל ברחובות הוגסמיד זמן מה. אנשים סביבו חיו את חיי היום – יום, לא נותנים את דעתם לזר שהתהלך ביניהם, ראשו כבד ממחשבות. הוא חש דקירה לא נעימה כשחלף על פני פונדק 'שלושת המטאטאים', שהיה סגור, באופן מאד לא אופייני. הוא מיהר להתרחק מהדלת הנעולה והחלונות המוגפים, והשלט המפורסם שנתלה על שרשרת אחת בלבד.

הוא מצא שרגליו נושאות אותו לכיוון הטירה. הוא חש צורך בוער להיכנס לתוכה שוב, לדעת שהיא עדיין שם – אולי עדיין לא הפנים את המחשבה שהוא לא יחזור אליה בסוף הקיץ.

השמש קפחה על ראשו כשטיפס על הגבעה הירוקה, מזיע בחום היום. הוא ספג הנאה ילדותית מהמחשבה שכל השטח שלו, עומד לרשותו, עכשיו כשהטירה ריקה מתלמידים.

דלתות הטירה היו פתוחות לרווחה. פיטר השתעשע במחשבה שמישהו ציפה לבואו.

"זנב תולע! פיטר!"

הקריאה הפתאומית הבהילה אותו. הוא הביט סביבו ולא ראה אף אחד. בדיוק כשחש שדמיין את הקול, סיריוס הופיע משום מקום ואחז בזרועו.

"בשם מרלין! אתה בסדר?" הוא אמר, בוחן את פניו המבוהלות של פיטר.

"אני... כן...." פיטר חש שאיבד את היכולת להשתמש בפיו.

"איפה היית? היינו בטוחים ש..." סיריוס לא סיים את המשפט. הוא הביט בפיטר במבט מוזר מאד, שהיה רציני וכאוב מכדי להיות שייך לסיריוס בלק. "אחרי התקיפה בפונדק... לא מצאנו אותך..."

"אני... בסדר..." היה כל מה שפיטר הצליח להגיד.

סיריוס הוביל אותו פנימה, עדיין אוחז בזרועו. היה משהו מגונן בתנועה הזו, משהו שגרם לפיטר לחוש עירוב של חוסר נוחות וסיפוק.

הם הלכו אל משרד המנהל. פיטר חשב על כל הפעמים בהם נגרר אחרי סיריוס או ג'יימס אל המשרד הזה במהלך לימודיהם, אבל הפעם זה היה שונה; סיריוס צעד לשם בצעד תקף, ואמר את הסיסמא לגורגוייל שבכניסה בביטחון.

כל המבטים הופנו אליהם כשנכנסו; היו שם רמוס, לילי וג'יימס ודמבלדור בעצמו, וכולם קמו על רגליהם כשהבחינו בפיטר.

"פיטר! תודה לאל," פלט רמוס לפני שמשך את פיטר לחיבוק.

"כבר כמעט איבדנו תקווה," אמר לו ג'יימס בחיוך שהיה כמו סדק של הקלה בפניו, שדאגה לא אופיינית הכתימה אותן. הוא טפח על שכמו, לא בכוח. "היינו צריכים לדעת שאתה תסתדר. אתה אחד הקונדסאים, אחרי הכל."

בכל יום אחר פיטר היה מתמוגג לנוכח המילים האלה. היום הוא חש שהן כאילו ניתזות מעורו.

חבריו מיהרו להושיב אותו, והוא מצא את עצמו מול דמבלדור. המנהל הזקן היה בעיצומו של יצירת הד כסוף מקצה שרביטו. ההד זרם והצטבר באוויר עד שהפך לעוף חול כסוף בעל עיני יהלום, שעמד שם במלוא הדרו וחיכה לפקודת יוצרו.

"קרא למדאם פומפרי באופן מיידי," אמר הקוסם, והפרוטנוס התעופף משם.

"מה קרה לך?" שאל סיריוס.

פיטר הביט סביבו. נראה שחבריו נסערים מכדי לשבת, אך הוא חש חוסר נחת כשהם עמדו כך מסביבו. ג'יימס עמד מאחורי כיסאה של לילי, שהייתה היחידה שישבה ולא דרשה ממנו לדבר, אך המבט העדין שלה הלחיץ אותו יותר מכל תחקור. ברגע שמבטיהם נפגשו הוא השפיל את עניו, ומצא את עצמו מסתכל על טבעת הזהב שעל אצבעה.

"הוא בהלם," אמר רמוס, ופיטר הבין ששכח לענות לשאלה.

דמבלדור שב למקומו. הוא לא מיהר לחקור את פיטר; הוא לקח את הזמן לבחון אותו בעניו הנבונות והמרתיעות, אצבעותיו הדקיקות משולבות מול פניו.

אחד מחבריו הגיש לו ספל מים.

"האם תוכל לספר לנו מה התרחש לפני שלושה לילות?" שאל דמבלדור לבסוף.

פיטר מצא שהוא לא רוצה לדבר. הוא הנד בראשו.

"מדוע לא?"

פיטר חשב על מוניקה. איך יסביר להם מה עבר? איך יביט בפניהם ויספר להם מה ראה באותו הלילה? הם יהיו מאוכזבים, לעולם לא יסלחו לו על פחדנותו, על חולשתו... הם ילעגו לדרך בה נתקע בצורת האנימגוס שלו, יזלזלו ביופיין של השעות הבודדות שבילה בחברתה של מוניקה...

אז הוא שיקר. "אני לא זוכר."

הוא היה שקרן גרוע, מלכך את שפתיו ומשפיל את מבטו בהפגנתיות בולטת. אך במצבו, נראה שאיש לא מטיל בספק את דבריו.

"מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" שאל דמבלדור בעדינות.

פיטר העמיד פני מתרכז. "את המסיבה..."

"מה במסיבה?"

"דיברתי עם מישהו, או... אני לא זוכר..."

"ואיך הגעת לפה?"

אחת הסיבות להיותו של פיטר שקרן גרוע כל כך הייתה חוסר היכולת שלו להמציא סיפור בין רגע. בעוד סיריוס, רמוס וג'יימס היו אשפי התירוצים והשקרים, במיוחד כשזה נגע להרפתקאות הירח המלא שלהם, פיטר גילה שהאמת מכשילה אותו פעם אחר פעם.

הוא סיפר שהתעורר בחדר בפונדק ראש החזיר. מייד כשסיפר את השקר, הצטער; מה אם דמבלדור יחליט לחקור את דיירי הפונדק? מה אם שיקרו יתגלה? האם מוניקה תחשוף אותו? הוא רצה להאמין שלא...

"היית לבד?"

פיטר הנהן, מבטו עדיין מושפל.

"ייתכן שהוא תחת קסם שכחה," אמר רמוס.

"ייתכן," הסכים דמבלדור, עדיין בוחן את פיטר. "מדאם פומפרי תוכל להגיד לנו אחרי שתבדוק אותו."  

פיטר בילה את שארית אותו היום במרפאה, עובר בדיקה אחר בדיקה. הוא היה מתוח. לאיזה מסקנה יגיע דמבלדור כשהמרפאה תספר לו שלא הוטל עליו שום לחש? האם יבין שהוא משקר?

חבריו בילו שעות במשרדו של דמבלדור. כשיצאו באו למרפאה לבקר אותו, ובעוד הם מתאספים סביב מיטתו, חש שאלמלא הענן האפל של הרצינות שריחף מעליהם, זה היה יכול להיות כמו בימי הוגוורטס הטובים, שפתאום נראו רחוקים.

"יש לך השערה מה קרה לך?" שאל אותו ג'יימס.

פיטר הנד בראשו. הוא היה מוכרח לשנות נושא, אחרת היה נשבר וחושף את האמת.

"תספרו לי מה קרה."

חבריו החליפו ביניהם מבטים אפלים.

"אוכלי מוות," אמר סיריוס בקצרה, צל מכסה את פניו. "שישה אנשים נהרגו לפני שההילאים הגיעו."

"גם מרי – אן," אמרה לילי פתאום, כבדרך אגב, מבטה ריק. ארוסה ליטף את כתפה בנחמה.

"ניסיתי להגן עליה," אמר סיריוס בקול קשה שהיה גם שביר ביותר.

"אני יודעת," השיבה לילי בעדינות, ושלחה אליו חיוך רווי עצב.

"היינו משוכנעים שנחטפת, או גרוע מכך," אמר רמוס לפיטר.

"מדאם פומפרי אומרת שאין סימנים לקסם זיכרון," אמר ג'יימס. "אתה בטוח שאתה לא זוכר כלום?"

"ג'יימס," התריע רמוס ברכות.

"פיטר צריך לנוח," אמרה לילי. "הוא יוכל לענות על שאלות אחרי זה." הוא שלחה אל פיטר חיוך עדין. פיטר השפיל את מבטו.

"אנחנו גם צריכים לעדכן אותו בהתפתחויות."

"זה יוכל לחכות ליום אחר," קבעה לילי, והמילים הנבונות שלה היו כמו פסק דין בשביל השלושה האחרים. "אימך מאד דואגת, פיטר. תרצה שנמסור לה משהו בשמך?"

"תגידו לה שאני בסדר," אמר פיטר, שראשו היה במקום אחר. "ושאני אחזור בקרוב..."

הוא השתחרר מהמרפאה בבוקר שלמחרת, כשמדאם פומפרי מיצתה את הבדיקות והפיקוח. הוא עזב את הטירה ללא פיקוח, ועשה את דרכו ברחובות הוגסמיד. הוא כבר היה מול פונדק 'ראש החזיר' כשנתקף תחושה לא נעימה שמישהו מביט בו ברחוב הריק, ועזב מבלי להיכנס, נודר לחזור בקרוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא