מהלכים באפלה

פרק 7: תגלית  

"חכי רגע, התרופה בטרנסילבניה?" סוורוס שאל בפליאה.

"כן! טוב, לא בדיוק תרופה, פתרון. זה יהיה מסוכן וקשה, מאוד קשה. זאת אומרת, מעולם לא ממש ראיתי... זה הופך את זה ליותר קשה, כמובן."

"הרמיוני!"

קולו של סוורוס קטע את הברבור המתמשך שלה.

"אולי תואילי בטובך להסביר לי את התגלית שלך באופן ברור ושקול?" הוא נהם ברוגז.

הרמיוני לקחה נשימה עמוקה, מורידה את התרגשותה לרמה נורמלית. ואז, היא הפנתה את מבטה אל סוורוס וחייכה אליו את החיוך הכי קורן שהוא ראה אי פעם. נראה שהיא באמת מצאה מרפא לבעיה שלה.

הרמיוני התיישבה על הספה, מסמנת לסוורוס להצטרך אליה. סוורוס התיישב לצד המכשפה הצעירה, כשהוא מפנה אליה את כל תשומת ליבו.

"הנה, הכול נמצא כאן. הספר הזה מאוד ישן. הסופר  שכתב אותו ממש החליט לחפש ולחקור את היצורים שעולם הקסמים קבע כרשעים ומסוכנים." היא הצביעה על הספר באצבעותיה. "לרוע המזל, קמה זעקה עצומה של הציבור. הסופר גורש מאנגליה ומרבית ספריו נשרפו. בגלל זה כל כך קשה למצוא עותק."

היא הביטה בסוורוס בעיניים נוצצות, והוא ידע שהיא מודה לו בשקט. כשהוא מרוצה מעצמו בליבו, סוורוס הניד בראשו וסימן לה להמשיך.

"יש מדור שלם על ערפדים. הוא מסביר למה הם... אנחנו צדים, הוא מסביר ממש הכול!"

גבתו של סוורוס התכווצה בבלבול. "האם נאמר בספר הזה שאת חייבת ללכת לטרנסילבניה?"

"טוב, לא בדיוק, לא. זאת אומרת, יש שם מושבה של ערפדים. כולם יודעים את זה. אני עדיין צריכה להבין מי זה היה לפני שאני אוכל..."

אנחתו של סוורוס קטעה את הברבור שלה, שוב.

"בבקשה הרמיוני. לא עוד לקפוץ ממחשבה למחשבה. תתחילי בהתחלה וסיימי אתנו בטרנסילבניה!"

הרמיוני בלעה את צחוקה, אבל נמנעה מלהזכיר שהוא זה שהעלה את זה הפעם. (הערת המתרגמת: אני מניחה שהכוונה היא שהוא הזכיר הפעם את טרנסילבניה למרות שלא ברור לו בכלל למה הם צריכים להגיע לשם.)

"בסדר, כמו שהסברתי קודם, הספר הזה מכסה את כל נושא הערפדים. אנחנו צדים כדי להזין את עצמנו. דם של כל חיה יספיק, אבל דם אנושי נחוץ לערפדים כדי לשרוד לאורך זמן."

סוורוס הביט באימה בראשה הרכון אל הספר. כמה זמן ייקח למוח הגאוני להחריד הזה להבין שהיא שתתה דם אנושי? הדם שלו. הוא החליט לשחק טיפש עד שהוא יגלה עוד.

"כמובן," הרמיוני המשיכה, "יש ערפדים שנהנים מהצייד בשביל הדם האנושי יותר מאחרים." הרמיוני השתתקה כשרעד של זיכרון עבר בגופה.

"בלעי! בוצדמית מופקרת. חיים נצחיים, אפלה נצחית, קללה נצחית מובטחים לך!"

היא קפצה בבהלה כשזרועו של סוורוס נכרכה סביב מותניה במחווה מנחמת, מושכת אותה מעט קרוב יותר אליו.

כשהיא זוקפת את כתפיה, המשיכה הרמיוני "טוב, אז ערפדים צדים למטרות הזנה, אבל אנחנו צריכים לצוד גם בשביל להשיג חיי נצח. נראה שכאשר ערפד שותה את הדם של הקורבן שלו, הוא גם שואב את תמצית חייו. התמצית הזו, זה מה שנותן לנו את חיי הנצח. ככל שהערפד המסוים מקבל יותר תמצית חיים, תוחלת חייו תהיה ארוכה יותר. כדי להיות ערפד, על הקורבן לשתות מהדם של הערפד התוקף כמה שיותר קרוב לתקיפה."

הרמיוני הרימה את עיניה מלאות הדמעות אל עיניו השחורות העמוקות מאוד של חברה. "סוורוס, זה אומר שהערפד שתקף אותי, באופן בסיסי פשוט גנב את הנשמה שלי. הדרך היחידה שלי להיות חופשיה שוב, זה לאתר אותו ולהרוג אותו כדי לשחרר את הנשמה שלי."

"אז, זאת הסיבה שאת צריכה ללכת לטרנסילבניה," הרהר סוורוס בקול, "זה המקום בו הותקפת."

הוא קימט את מצחו למראה ההנהון הקטן והעצוב שלה.

"מה הופך אותך מתוחה כל כך? זו פריצת דרך גדולה."

"זאת הבעיה, סוורוס. אני מצאתי את פריצת הדרך הגדולה הזו בדרך לתרופה שלי, אבל נלוות לזה שתי בעיות גדולות שצריך להתגבר עליהן."

כשהיא השתתקה נתן לה סוורוס לחיצה של עידוד במותנה.

הרמיוני נאנחה. "לא ראיתי מי תקף אותי. היה כל כך חשוך, והייתי עסוקה במחשבות על טירות ועל דרקולה  כך שלא שמעתי את המפלצת מאחורי עד שזה תפס אותי. אין לי שום דרך לדעת איזה ערפד זה היה. אני לא יכולה ללכת לטרנסילבניה ולהרוג את כל הערפדים עד שאמצא את הערפד הנכון. זה בלתי אפשרי, ומגוחך בשביל לנסות, ו... ומטופש!"

קולה של הרמיוני נהיה גבוה יותר ויותר מרוב חרדה עד שהוא חרק במילה האחרונה.

סוורוס כרך את זרועו הימנית חזק יותר סביב מותנה של המכשפה הצעירה, בעוד ידו השמאלית אוחזת בעדינות בפניה, משעינה אותם על כתפו ומהדקת יותר את חיבוקו.

"תחשבי הרמיוני. האם הערפד אמר לך משהו, כל דבר שיכול לרמוז לך את זהותו?"

"לא, לא, שום דבר. אבל... כן הרגשתי שהערפד היה נקבה, ושהיא מכירה אותי איכשהו."

"הנה, זה רמז. למה את חושבת ככה?"

"טוב, היא קראה לי מופקרת. באופן כללי, רק אישה תקרא ככה לאישה אחרת. ואז היא הזכירה משהו על זה שאני חברה של הארי."

"עכשיו יש לך את זה. את רק צריכה לחפש בכל טרנסילבניה ערפד, שהיא נקבה ושכנראה מכירה אותך."

ראשה של הרמיוני עלה בבת אחת וסוורוס נאלץ להחניק צחוק למראה הבעת הזעזוע על פניה.

"אני רק מקניט אותך. זה הגיוני שהערפד הזו הגיעה אלייך במקרה נכון?"

למראה הנהונה המהוסס סוורוס המשיך, "זה גם הגיוני שהערפד צדה קרוב למאורה שלה. היא גם חייבת שיהיה לה ידע יותר אינטימי לגבי מי את ואיך את נראית כדי שתוכל לזהות אותך בחושך."

סוורוס יכול היה לראות את הרגע בו הרמיוני הבינה לאן הוא הולך עם ההיגיון שלו. תקווה נצנצה בעיניה כשהיא סיימה את קו המחשבה שלו.

"אז אם הערפד צדה בהרים, המאורה שלה בטח בקרבת מקום. אז כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו, זה לחזור אל ההרים ולחפש ערפד שאני אוכל לזהות!"

האור בעיניה כבה כמו באותה המהירות שבה הוא הופיע.

"אני מניחה שזה בכל מקרה לא משנה. עדיין יש את הבעיה השנייה שצריך להתמודד אתה. ולבעיה הזאת אני לא חושבת שיש פתרון."

סוורוס הסתובב כדי להביט בה באופן מלא, כשהוא מרים את סנטרה כך שאין לה ברירה חוץ מלהביט בעיניו.

"ספרי לי מה הבעיה," הוא דרש בעדינות. "האם לא עזרתי לך בקושי 'הבלתי אפשרי' שהיה לך לפני רגע?"

"כן, אבל הבעיה הזו הרבה יותר קשה." הרמיוני נאנחה בכבדות. "כדי לשחרר את הנשמה שלי, אני חייבת להשמיד לחלוטין את הערפד שתקפה אותי. זה חייב להיעשות בעזרת יתד עשויה מעץ אלון צעיר ספוג בדם שלי, שתיכנס דרך הלב של הערפד. זה כנראה החלק הקל. הבעיה היא, שאם אני רוצה לקשור את הנשמה שלי חזרה אל הגוף שלי, אני צריכה למצוא מישהו שאכפת לו ממני. הדם שלו צריך להיות ספוג ביתד ביחד עם הדם שלי."

"אני לא רואה מה הבעיה פה. יש לך המון אנשים שאכפת להם ממך."

"כן, יש לי. הארי ורון היו כמו אחים בשבילי. הם היו יכולים להספיק, אבל אני לא יצרתי איתם קשר במשך חודשים. נתתי להם להאמין שאני מתה. כמה אתה חושב יהיה להם אכפת ממני כשהם יגלו שהתחבאתי כל הזמן הזה? חוץ מזה, אני לא אסכן את החיים שלהם כדי לנסות לחלץ את עצמי מטעות מטופשת. יש גם את מינרווה, אבל היא מבוגרת מדי ועסוקה מדי בשביל לשוטט איתי בהרים. אני פשוט אמשיך לחיות את החצי חיים האלה שחייתי עד עכשיו."

לאחר נאום התבוסה הקטן הזה סוורוס התמלא בכעס. הוא נעמד למלוא גובהו והתנשא מעליה.

"איפה היודעת-כול הקטנה והלוהטת שאוהבת לקרוא עליי תיגר?" הוא זעם. "איפה המכשפה הצעירה והנרגשת שממש הפילה אותי מהכיסא בגלל ההתרגשות מהגילוי שלה? זאת המכשפה שנהיה לי אכפת ממנה, לא היצור המובס, הדרוס ומעורר הרחמים הזה שיושב מולי."

סוורוס כרע על ברכיו אל מוול הספה. מה שהוא מתכוון לומר יכאב, אך הוא לא מסוגל לראות אותה מובסת ככה.

"הרמיוני, את לא רואה מה נמצא מולך?" סוורוס אחז בכתפיה וניער אותה בעדינות. "אני. אני כאן מולך. אני לא גבר נחמד או קל, אבל אני שלך, אם תרצי אותי. אני לא אתן לשום דבר לקרות לך. אני בא אתך לטרנסילבניה ואנחנו נציל את הנשמה שלך."

הרמיוני פערה את פיה כשהביטה בגבר שנהיה לה אכפת ממנו באופן כה עמוק. היא לא האמינה שהוא אי פעם ירגיש אותו דבר כלפיה.

תוך שהיא זוקפת את כתפיה ומקבעת את לסתה, היא יכלה לחוש את ההתרגשות נבנית בה מחדש.

"תודה לך סוורוס," היא אמרה בשקט ונחת, לפני שזינקה עליו, גורמת לו לאבד את איזונו ולהתמוטט לאחור על השטיח.

סוורוס צחקק כשהיא השתרעה מעליו וכיסתה את פניו בנשיקות קטנות בפעם השנייה באותו הערב. הוא נתן לה להמשיך בזה במשך כדקה לפני שאחז בראשה, מפסיק את תנועותיה הנרגשות.

ואז הוא ניגש לעסקים היותר רציניים ונישק אותה כראוי.

 למישהו יש מושג מי הערפד המדובר?

תגיבו למטה, אני אשמח לתגובות ולניחושים שלכם :)

הפרק הקודם		הפרק הבא