אפילוג

"אני צריך לספר לך משהו," אמר הארי.

"אני כבר יודע, אבא," אמר אלבוס.

הארי הביט בו בתמיהה.

"התגנבתי למשרד המנהל," הסביר אלבוס, "הייתי בתוך ההגיגית. אני יודע שטום לסטריינג` הוא טום רידל, שהוא הבן של וולדמורט, ושהוא מנסה להרוג אותי."

אלבוס הביט במימי האגם הנוצצים. הדיונון הענק השתכשך בהם בהנאה.

"אני יודע גם על החיזיון. סאם סיפר לי עליו."

הארי עצם את עיניו. "אַל – "

"אני לא מפחד," אמר אלבוס, כאילו ידע מה הארי הולך להגיד. "באמת... אני... כבר די עיכלתי את זה. אבל יש משהו שאני לא מבין... למה? למה רידל מנסה להרוג אותי? אתה זה שהבסת את אביו."

הארי התיישב על סלע שפנה אל האגם. הארי נזכר בדמבלדור, והוא זה שנתן לו כוח.

"יש נבואה," אמר הארי. "ואני שמעתי אותה. הנבואה אומרת שכל עוד השני בחיים, אף אחד מכם לא יוכל להתקיים. רידל יודע את הנבואה, לכן הוא מנסה להרוג אותך. בסופו של דבר, אחד מכם יצטרך להרוג את השני."

מי האגם התערבלו בעיניו של אלבוס. משהו גדול וקר נפל אל לבו, כבד כמו משקולת...

שתיקה כבדה נפלה עליהם, וכל מה שנשמע היה פכפוך מי האגם.

"אני לא רוצה להפוך לרוצח, אבא," לחש אלבוס.

הארי הופתע, זה לא מה שהוא ציפה לשמוע. הוא ציפה לשמוע – `אני לא רוצה להפוך לנרצח`.

"אני יכול להוציא אותך מהוגוורטס," אמר הארי, "נשמור אותך בבית, נפעיל קסם פידליוס – "

" – אבל זה לא יעזור. אני לא יכול לשבת בבית למשך כל חיי. רידל יודע על הנבואה, הוא לעולם לא יפסיק לרדוף אותי."

"נכון," אמר הארי והנהן בראשו.

"אבא," אמר אלבוס, "יש גם משהו שאני צריך לספר לך. טום רידל ביקש מסלגהורן מידע על הורקרוקסים."

הארי פתח פיו, ואז סגר אותו.

"אתה חושב שהוא הולך לעשות הורקרוקס?" שאל אלבוס, "כמו אביו לפניו?"

"אני לא יודע, אל," אמר הארי, והבעתו הייתה בלתי ניתנת לפענוח.

"אמרת לי שאני ארגיש בדיוק במקום שבו אני אמור להיות," אמר אלבוס לפתע, "אמרת שהדבר היחיד המצופה ממני הוא להיות אני, להיות אלבוס. אבל זה היה שקר. עכשיו מצופה ממני להיות רוצח או נרצח."

הארי אימץ אותו אל לבו, מלטף את השיער השחור. "לא," אמר הארי, "עדיין מצופה ממך להיות אלבוס. רק אלבוס, לא יותר מזה."

ימים עברו. יוני התקרב. מזג האוויר החורפי פינה את מקומו לאביב רענן ולקיץ מהביל. אף שידע שזו מחשבה ילדותית, לפעמים קיווה אלבוס שטום רידל וויתר על תוכניתו.

תלמידי השנה הראשונה עבדו קשה לקראת מבחני סוף השנה, ואלבוס תיאר לעצמו שרוז משננת לחשים בספריה, אבל לא נכנס לבדוק. הוא לא ידע מה לומר לה. הוא אמנם הצטער על שדחף אותה, אבל לא חשב שזה הצריך תגובה מוגזמת כזו. הוא חשב שרוז הייתה צריכה להיות לצדו עכשיו.

סאם היה מקבל מכתבים רבים מהוריו, מכתבים שלא אהב לקרוא. בכל פעם שהינשוף עם זוג העיניים השונות נקש בחלון, סאם נראה מעוצבן וכעוס. באחת הפעמים אלבוס ראה אותו מוציא מהמעטפה כדור קטן ומוזר. אלבוס רצה לשאול לתוכן המכתבים, אבל מחשש שסאם יחשוב שהוא דוחף את האף, וויתר.

ביום קיץ שמשי אחד אלבוס ישב יחד עם סאם בצלו של עץ אשור ליד האגם. סאם קרא ספר בתולדות הקסם לקראת הבחינה, ואלבוס התבונן במפת הקונדסאים, חוקר את נקודתו של טום רידל.

"היי, בנים," אאורה התיישבה לידם.

"היי, אאורה." אמר אלבוס.

"אתם יודעים מה," היא אמרה, מנענעת את פרק כף ידה, "אני חושבת שהשעונים של צ"ד מקולקלים!"

"מה גורם לך לחשוב ככה?" שאל אלבוס.

"טוב," אמרה אאורה, "לפני כמה שבועות שכבתי ערה במיטה שלי, קוראת את ספר ההמשך ל"חיות הפלא והיכן למצוא אותן", "שנורקקים פחוסי-קרן והיכן למצוא מי שמאמין בהם" – כשפתאום החץ של רוז זרח, מראה שרוז בסכנת חיים חמורה! רוז לא הייתה במיטה שלה, אז התחלתי לדאוג ויצאתי לחפש אותה, אבל היא לא הייתה בשום מקום. בדיוק התכוונתי לעלות למגורי הבנים ולהעיר אתכם, כשרוז נכנסה! היא הייתה קצת מצוברחת, אבל בסדר גמור! לפני כמה דקות שאלתי את ג`ייסון וקונור, אבל הם אמרו שהם ישנו באותו זמן, אז אני לא יודעת אם השעונים שלהם הגיבו באותה צורה. בכל מקרה, שלי בטוח מקולקל. שאסיר אותו?"

"לא," אמר אלבוס, "אני לא – אמא של רוז כישפה את השעונים, אני חושב שהם בסדר..."

"תראו, הנה רוז!" קרא סאם. אלבוס הרים מבטו. סאם צדק, רוז התקרבה אליהם. אלבוס כל כך הופתע, שהוא קם על רגליו.

"רוז?"

אבל רוז נראתה מוזרה. הפנים שלה היו לבנות לגמרי, והיה משהו לא יציב בהליכה שלה. היא נעצרה מולו. "אלבוס, אתה חייב לבוא איתי. יש משהו שכדאי שתראה."

"ב - בסדר – " אמר אלבוס, "סאם, אאורה, אנחנו כבר חוזרים."

אלבוס נכנס, ורוז בעקבותיו.

"קולופורטוס."

הדלת ננעלה.

אלבוס מצא את עצמו בכיתה ריקה, ששולחנותיה הוזזו. תריסר תלמידי סלית`רין עמדו מקיפים את הקירות, ושרביטיהם היו מכוונים אליו. טום רידל עמד במרכז הכיתה.

אלבוס עשה צעד הצידה. "רוז, תעמדי מאחוריי."

"רוז, תעמדי מאחוריי," חיקה אותו טום רידל בחיוך זדוני, והסלית`רינים הרשו לעצמם לגחך. רוז עקפה אותו והחלה ללכת לעבר רידל.

"רוז!" הוא קרא.

"חשבתי שאתה יודע לשמור יותר טוב על החברים שלך, פוטר," אמר טום רידל, משחק בשרביטו.

"על מה אתה מדבר?" קרא אלבוס. "רוז? תחזרי לפה!"

ניצוץ קטן עלה בעיניו של רידל. "זה רעיון טוב, רוז. תעשי היכרות עם פוטר."

רוז הסתובבה וחזרה על עקבותיה. היא הושיטה את ידה בחיוך. "אנמיה בלסטרוד. נעים מאוד, פוטר."

אלבוס עשה צעד אחורה, ונתקל בדלת. "איפה רוז?" הוא הסתכל לתוך עיניו של רידל. הן היו שחורות וקרות. עיניו של אלבוס השתקפו בהן.

"איפה רוז? מה עשית לה?"

"זה שלושה שבועות שהעלמה בלסטרוד מחליפה את רוז וויזלי במגורי הבנות; שלושה שבועות שהיא מגיעה לשיעורים לסירוגין, פעם כאנמיה בלסטרוד ופעם כרוז וויזלי; שלושה שבועות שחברתך היקרה נעדרת, ולא התעורר שום חשד בלבבך! אני שואל את עצמי, האם החברה הקטנה שלך באמת יקרה לך?"

"איפה היא? מה עשית לה?!" צעק אלבוס. הכעס בער בו כמו אש, כעס על רידל, כעס על עצמו.

"הסר דאגה מלבך, פוטר," אמר טום רידל, "אינני מעוניין בהרג חצויי-דם. היא נמצאת בחדר ייחודי של הוגוורטס שנקרא `חדר הנחיצות`. השתמשנו בווריטסרום כדי לקבל את הסיסמה לחדר המועדון של גריפינדור, ולקחנו ממנה שיערות עבור השיקוי הפולימיצי. רק שיתקנו אותה. גם אם לא תאמין לי, איני נהנה להרוג. איני הורג אם אין צורך בכך, פוטר. עולם הקוסמים זקוק לכל טיפת דם שלו. כל מה שאני רוצה, ואני בטוח שתבין, הוא עולם שבו קוסמים לא יצטרכו להתחבא כאילו שיש להם משהו להתבייש בו... עולם טוב יותר לחבריי."

"חבריך?" נדהם אלבוס, "אתה קורא לאנשים שנמצאים איתך כי הם מפחדים ממך `חברים`?"

"חבריי," אמר טום רידל, "איתי כי הם יודעים שכוחי יביא להם את מה שהם רוצים, ואני שמח להביא להם את זה. האם אתה, אלבוס סוורוס פוטר, בן לקוסמים, מעוניין להתחבא כל החיים, לבייש את התואר קוסם?"

"אני לא אצטרך לבייש כלום, אתה מתכוון להרוג אותי!" קרא אלבוס.

צחוקו של רידל מילא את החדר, והדהד בין הקירות. "אתה ואני דומים מאוד, פוטר. שנינו רוצים להגן על חברינו... שנינו רוצים להיות טובים יותר מהאבות שלנו. שנינו גדלנו בצל – אני, כצל ולא יותר בביתם של דודיי; אתה, בצל אחיך הגדול, החכם יותר..."

"מה שאני מתכוון לומר, הוא שאתה לא חייב למות. כפי שכבר אמרתי, איני הורג אם אין צורך בכך. אני מאמין שיש בכוחך לעשות דברים גדולים, פוטר. אני רואה אצלך אומץ, דביקות במטרה שאני אוהב ומעריך, תושייה. הצטרף אליי לדרכי, ונשנה את העולם ביחד... תראה את זה במחשבתך – אתה ואני, רידל ופוטר, הרבה, הרבה מעל האבות שלנו..."

"אתה ואני לא דומים בכלל! ואני לעולם, לעולם לא אצטרף אליך!" שאג אלבוס, "אתה יכול להרוג אותי, אבל אתה לא תשיג את מה שאתה רוצה – תמיד יהיו פה אנשים שיילחמו בך!"

"הו, אבל אף אחד מהם אין בכוחו להביס אותי," חייך רידל, בוחן אותו בעיניו. "לפי הנבואה, רק אתה יכול לעשות את זה."

הסלית`רינים עמדו דרוכים, שרביטיהם מכוּונים אל לבו של אלבוס, ואלבוס ידע שכל תנועה קלה מצדו תעורר אותם. הוא רצה לשלוח ידו אל שבריר הראי שאביו נתן לו, ששכב קרוב כל כך בכיסו, אבל לא ידע איך לעשות את זה מבלי שיישלחו אליו תריסר קללות משתקות.

"התקרב אליי, פוטר," ציווה רידל.

מתוך ידיעה שאין לו ברירה, אלבוס התקדם לעברו.

"רק ניסיון קטן," אמר רידל ברכות. "קרושיו!"

גופו של אלבוס הושלך כמה מטרים באוויר, ואז נפל אל הקרקע.

"הו..." אמר רידל, "אז ככה..."

מלמולים נשמעו מצדם של הסלית`רינים.
"אז ככה... דראקו האידיוט טעה. אין דבר, אין דבר..." טום רידל נראה מופתע, אך לא אובד-עצות. הוא השליך את השרביט הבכיר, והוציא את שרביטו.

אלבוס ידע שזה יבוא. לצליל "קרושיו!" הבא גופו בער. סכינים חדות חתכו בו, ואלבוס חשב שהוא לא יסבול את זה – שהוא ימות מהכאב – אבל זה נגמר. אלבוס היה שרוע על הרצפה, עיניו דומעות, גופו שורף. הוא ניסה לבדוק אם יצליח להגניב יד לכיסו, כשלפתע –

"אלוהומורה!" חמישה ילדים התפרצו לחדר, כולם בשרביטים שלופים. חמישתם נעמדו לפניו, חוסמים את טום רידל. חברי צ"ד הגיעו להצילו.

"נו, נו," אמר טום רידל בשעשוע. "מה יש לנו כאן?"

"אתה לא תפגע באלבוס!" קרא ג`ייסון קריווי.

"כן, כדי להרוג את אלבוס אתה תצטרך לעבור אותנו," אמרה ורוניקה ביגל.

"יהי כרצונך. אבדה קדברה!"

בבת-אחת, ורוניקה נפלה בחבטה אל הרצפה, חסרת חיים.

"לא! ורוניקה!" קרא ג`ייסון.

ידיו של אלבוס רעדו. שנייה, שנייה בלבד הפרידה עבור ורוניקה ביגל בין החיים לבין המוות. אלבוס ניסה לקום, להתייצב על רגליו, אבל לפני שיכול לעשות זאת שמע קול חסר גוף לוחש לצדו. "עכשיו, סאם."

אלבוס ראה את סאם זורק משהו, כדור קטן שהתגלגל על הרצפה לצד השני של החדר – ולפני שאלבוס יכול היה להבין, לפני שיכול היה להגיב, עשן לבן פרץ בחדר, משהו כסוף וחלק ממשי החליק על גופו, ואלבוס שוּתק.

מהומה פרצה בחדר. סלית`רינים החלו לירות קללות על חברי צ"ד. אלבוס ראה את ג`ייסון מטיל קללת נעילת גוף על אייברי, ואת קונור פורק את יאקסלי משרביטו. מאלסיבר שיתק את אאורה, וסאם תפס את שרביטה, מטיל קללות על סלית`רינים משני שרביטים.

"מספיק!" קרא טום רידל בזעם.

קול נפץ נשמע, והעשן התפוגג. קונור שכב על הרצפה, מחוסר הכרה, ואאורה לצדו. כמה סלית`רינים שכבו לצדם. ג`ייסון איבד את שרביטו, וסאם ישב בשרביט שלוף, שכוון אל טום רידל.

"הורד את שרביטך, ילד," פקד רידל וזעם קר עלה על פניו, "לפני שגורלך יהיה זהה לשל חברתך הטיפשה."

סאם הביט בחלחלה לעבר ורוניקה ביגל, אך לא הנמיך את שרביטו. 

"זה בסדר, סאם," אמר קול מוכר.

טום רידל, יחד עם אלבוס, הסתובבו להביט. סאם הוריד באיטיות את שרביטו.   

ילד שחור-שיער עמד ממש לפני אלבוס המשותק. "אני פה, רידל. אתה רוצה אותי, לא אותם."

"טוב ויפה," אמר רידל, והתקרב לכדי שני מטרים לפני אלבוס המתחזה. "הרגתי את הילדה, והמוות שלה ישמש אותי בדרכי אל הכוח הגדול מכולם."

שרביטו עלה בתנועה חיננית לאוויר, כמו במעוף, ושתי מילים בעלות צליל מחריד נפלטו לאוויר: "הוֹרקרוּקְסוֹ אֶסייס!"

אלבוס ראה את זה כמו בהילוך איטי, כמו בסרט נע – אור חזק, לבן, פרץ משרביטו, וזרם קר עבר דרכו אל הקירות, אל האוויר, אל גרונות כל הנוכחים בחדר. האור נבקע לשניים, וזוג קרניים גמישות פרצו מתוכו. קרן אחת חזרה בבומרנג אל צדו השמאלי של גופו של רידל; הקרן השנייה קפצה אל צדו השמאלי של גופו של אלבוס הפולימיצי, והתמקמה אל תוך הלב. צעקה פילחה את האוויר.

"אתה הורקרוקס עכשיו, אלבוס פוטר. כל עוד אתה חי, אני חי; אם תמות, לא יישאר אדם בעולם שבכוחו להביס אותי. בלתי-מובס, אדון האופל!"

הסלית`רינים פרצו במחיאות כפיים סוערות.

"היית צריך לדעת טוב מזה, רידל," קרא אלבוס הפולימיצי, "אבל כמו אביך לפניך, מעולם לא הצלחת להבין את הכוח שנקרא אהבה. יריבך, טום רידל, עדיין לא הובס."

אלבוס הפולימיצי כיוון את שרביטו למצחו, ולחש, עוצם את עיניו: "אבדה קדברה."

סילון של אור ירוק נורה, ומסך ירד אל העולם. אלבוס הפולימיצי נפל, נפל על אלבוס, נפל על הגלימה המימית שכיסתה אותו, נפל אל מותו... ואלבוס, מתחת לגלימת ההיעלמות, הפשיר.

"טיפש!" שאג אדון האופל, ובקולו הייתה שביעות-רצון והתרוממות רוח. "טיפש! אלבוס פוטר השאיר לי את הדרך פנויה!"

אדון האופל צחק, וקולו מילא את החדר. טום רידל זרק את שרביטו לאוויר – חופשי, גדול מאי-פעם, בלתי מנוצח.

התרועה הייתה גדולה. החדר התמלא בקריאות שמחה. סלית`רינים חיבקו זה את זה, צחקו, מחאו כפיים בהתלהבות.

אף אחד לא ראה את אלבוס המתרומם לאטו מתוך גלימת ההיעלמות. בזמן שעשה זאת, הוא חשב על ורוניקה ביגל, ועל מושיעו האלמוני, והזעם רתח בתוכו כמו לבה, מחלחל לזרם דמו, צורב את ורידיו. סלית`רינים חגגו בכל עבר, רידל צעק: "אילו אבי יכול היה לראות עכשיו את בנו!", כשאלבוס התייצב על רגליו.

"אביך יראה עכשיו," אמר אלבוס בקול. טום רידל הסתובב, ולפני שמישהו מהסלית`רינים הספיק להרים שרביט, להגן על אדונם, אלבוס דחף את שרביטו לאוויר בכוח, וצעק: "אבדה קדברה!"

טום רידל הספיק לראות שאלבוס עשה זאת, הוא הספיק לראות את הזעם בעיניו של יריבו, ולעיניהם הפעורות לרווחה של הסלית`רינים, חלקם עוד עם צחוק על הפנים, הוא נפל... ולא קם.

דקות עברו.

הסלית`רינים עמדו מתוחים, וחיכו שאדונם יקום. אלבוס עמד והמתין. אף אחד מהם לא פצה פה. הסלית`רינים רק עמדו והסתכלו על אלבוס. נראה כאילו עברו שעות לפני שהאמת חלחלה.

לאחר זמן שאלבוס לא ידע להעריך אייברי ונוט החלו ללכת, מדדים בכבדות, לכיוון דלת היציאה. מאלסיבר ודולוחוב, יאקסלי ונוספים, יצאו בעקבותיהם.

כשהאחרון שבסלית`רינים עזב את החדר, אלבוס רכן אל מושיעו המת.

הוא העביר יד בשיערו, ליטף את לחייו. הן עוד היו חמות, אבל החום החל לעזוב אותן באיטיות. כאשר השיקוי הפולימיצי החל להתפוגג, אלבוס רכן אל הצלקת המשוננת והצמיד אליה את שפתיו. הגוף היה שלֵו ושקט, כאילו הארי פוטר רק הלך לישון.

אלבוס רצה לאחוז בו לנצח, בגיבור שלו, באיש שאהב עד כאב, בילד עם צלקת הברק.

* * *

הארי צעד על קרקע לבנה, במקום אותו נטש לפני תשע-עשרה שנה.

הרכבת האדומה של הוגוורטס אקספרס פלטה אדים. ברגע שהארי עלה על הרכבת, היא החלה לנוע.

היעד, הארי ידע, היה הוגוורטס.

הארי היה לגמרי לבד. אף אחד לא ישב בתאים האחרים, האישה עם העגלה לא עברה ולא חילקה צפרדעי שוקולד או סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים, (דווקא התחשק לו עכשיו לטעום אחת, ולא היה אכפת לו אם תהיה תרד או כרוב-ניצנים). שום צליל לא נשמע מלבד המיית הרכבת, הרוח המכה בחלונות, וקול נשימותיו של הארי.

כן, הוא נשם. והוא ראה. והוא הריח. הדבר היחיד שהיה שונה מלהיות בחיים, הוא שהארי לא הרגיש כלל כאב. ואם האינטואיציה שלו צדקה, לא הייתה לו צלקת. אבל הארי לא הרגיש שום צורך לבדוק.

כשהרכבת נעצרה, הארי פתח את החלון. הדבר הראשון ששמע היה קול שירה רך, מתנגן, שירת עוף-החול. פוקס... 

לפני שהספיק הארי לצאת מן הרכבת, יצור קטן וחם נפל על צווארו. "הארי פוטר, אדונילי!"

הארי חיבק את הגוף הקטן, והתבונן בקבוצת אנשים גדולה שהלכה לקראתו.  

אמו, אביו, סיריוס, לופין וטונקס חייכו אליו ממרחק. סדריק דיגורי, ורוניקה ביגל וקולין קריווי קראו בשמו. עין-הזעם מודי נופף לו בידו. הדוויג התעופפה לקראתו.

לפני כולם, בדיוק כפי שהארי זכר אותו, צעד לעברו אלבוס דמבלדור, עיניו הכחולות נוצצות, מחייך באהבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא