All We Are

פרק 5:

זה היה שבוע מאז לקחתי את התיקים שג'קלין הביאה לי והשעה הייתה שעת ערב. נקשתי על דלתה, אשר לאחר מספר שניות נפתחה על ידה עם חיוך רחב. הושטתי לה את הפרחים שקניתי מקווה שהם יעשו את העבודה.

"הארי" היא אמרה באותו החיוך.

"היי, מה שלומך?" שאלתי בחיוך.

"מצוין" היא אמרה, פותחת לרווחה את דלתה ונותנת לי להיכנס, היא בהתה בפרחים ואז בי, מחפשת אישור שזה אכן נועד לה.

"הפרחים בשבילך" אמרתי והושטתי לה אותם.

על פניה היה מבט מתמוגג בזמן שאמרה "לא היית צריך".

"עדיין, הם בשבילך" עניתי לה, בזמן שלקחה אותם מידי, פונה למטבחה על מנת להניח אותם באגרטל.

היא חזרה יותר מאוחר מובילה אותי לסלון בזמן ששנינו התיישבנו על הספה. היא לא חדלה בלחייך, עד אשר אמרה "אז....".

"מה שלומך?" שאלתי במעט גיחוך.

"זהה לבעבר" היא ענתה באותו החיוך. "בוא נחסוך את הסמאל טוק היא  מובילה לרגעים מביכים ומיותרים" היא מלמלה מסמיקה.

"מסכים" אמרתי ואז שאלתי "שנשאל אחד את השני שאלות?".

"בן כמה אתה?" היא שאלה, ככל הנראה שאלה שקוננה זמן רב בראשה. הייתי מודע לכך שאנשים היו מופתעים מהגיל שלי, הגעתי בגיל יחסית מאוד צעיר להיות ראש מחלקת הגנה וביטחון של עולם הקוסמים.

"25, ואת?" שאלתי אותה.

"24" היא ענתה. "אתה גר לבד?"

"אני ודל, את?" היא חייכה כאשר זיק נרתע חלף בעיניה, אותו זיק שהופיע אצל כל הבנות שיצאתי איתן- יש לו ילדה!

"חברה שלי עוד מזמני בית הספר גרה איתי" היא ענתה מתעמת מהממחשבות שחולפות בראשה. " למה יש לך אובססיה?" היא זרקה.

"זאת שאלה מוזרה" ציינתי, מעוות את פניי "דל".

"בת כמה היא?".

חייכתי כאשר דיברתי על הקטנטנה "4 וחצי".

"איך אתה עובד ומגדל אותה?" היא תהתה מגלה עניין.

"אני מקבל עזרה מדניאל ורעייתו ג'יני" הודיתי.

"אולי זה ישיר ואף חצוף- אבל מדוע אתה חד הורי? למה התגרשת?" היא שאלה חיוך מנומס על שפתיה. ידעתי שהשאעלה הזאת תבוא, היא תמיד באה, למה התגרשת?

"ואו, זה סיפור ארוך" עניתי לה, מנסה לדלג על הנושא.

"יש לי את כל הזמן שבעולם"היא חייכה דוחקת בי להמשיך.

"אמא של דל עזבה אותי כי אני מאוהב באותה בחורה מהבית ספר" עניתי לה לא מחפש לטייח ולו במעט את האמת.

"ואו!" עצרה לרגע "2 שאלות, 1, למה היא עזבה את דל? 2, אתה עדיין מאוהב באותה הבחורה?" היא שאלה מופתעת ממה שהרגע נזרק לעברה.

"אממ..." חשבתי לרגע "נתחיל בראשונה?" הצעתי, והיא הנהנה. "צ'ו ואני התחתנו כאשר מלכתחילה נישואינו מעורערים ואינם ברורים, עשינו ילד בחופזה- לימים זאת דל. ניסינו להיות אחד עם השני אבל זה לא הלך במיוחד והיא החליטה לעזוב אותנו- היא השאירה לי את דל.

"לגבי השאלה השנייה, אני לא אשקר לך, אני עדיין אוהב אותה. למרות שאיבדתי את עקבותיה ואני עכשיו מחפש להתגבר עליה או למצוא אותה".

היא לא נראתה נפגעת או מופתעת ההפך נראה כי הוקל לה "גם אני ככה" היא הודתה.

"מה הכוונה?" תהיתי, לא משוכנע אם היא כנה או מנסה ליצור הצגה טיפשית.

"גם אני מאוהבת במשהו שאינו בר השגה" הודתה בחיוך עצוב ודמעות עלו בעיניה אך היא לא נתנה להן ליפול.

"עדיין לא ברור," אמרתי "למה הוא לא בר השגה?".

"היינו מאורסים, חודש לפני החתונה כאשר הוא אמר לי שהוא מעדיף שלא נהיה יחד. ואני עדיין אוהבת אותו" היא משכה בכתפיה עם חיוך דק, ניתן היה לראות כי אפילו לאחר כל כך הרבה זמן ולמרות ההשפלה הזאת של הסירוב היא עדיין אהבה אותו, בלב שלם.

"אנחנו צריכים לפתוח מועדון תמיכה..." אמרתי בגיחוך, לא מבין לאן וידוינו יובילו.

היא צחקה ואמרה "אנחנו מנסים לפתוח את עצמנו לקשר בכוח".

הנהנתי כאשר אמרה "אבל אולי אנחנו פשוט צריכים להמתין?".

"כן, זה יחסוך לנו מאורעות לא נעימים" אמרתי במהירות, מבין שהיא חותרת ללא לנסות.

 היא חייכה כאשר אמרתי "אשמח אם נשאר ידידים".

כל שעשתה היה להנהן ובמהירות החליפה נושא "תרצה לראות סרט? עוד מעט ג'ניפר תבוא".

"ג'ניפר?" תהיתי.

"חברה שלי, אנחנו חולקות את הדירה ביחד והיא צריכה לחזור מבית החולים" היא ענתה כשקמה מהספה.

"מה קרה לה שהיא בבית חולים?" תהיתי מעט מופתע, הרי אם היא חברה שלה למה שלא תיקח אותה בעצמה, כמו חברה טובה.

"היא הייתה מטומטמת לפני כמה שנים, מטומטמת מספיק כדי ללמוד אחות מוסמכת" היא ענתה לי מעט צוחקת, גיחכתי לשם בדיחתה, לא היה לי ספק שהיא צודקת.

קמתי לעברה והבטתי בחדר ששהינו בו, על אחד מהקירות הייתה תמונה שברקעה היו אנשים חוגגים, חלקם מחזיקים משקאות, חלקם רוקדים אבל כולם אכן נהנו מהמסיבה הזאת. במרכז התמונה הופיעה בחורה עם שיער חום בהיר וזר מפוברק על ראשה מצד אחד שלה עמדה ג'ק ומצידה השני עמדה בחורה עם שיער מתולתל ועיניים כחולות... והיא חייכה.

"זה היה ביום הולדת של ג'ניפר שלפני שנה וחצי" ג'ק אמרה.

"זאת אולי מעט חוצפה אבל, מי זאת הבחורה שלצידה?" שאלתי, מתקרב להביט בה.

"קת'רין סמית', ראש מחלקת טראומה בקדוש מנגו" ג'ק ענתה. "בחורה מסכנה" היא מלמלה ברחמים.

"מדוע?" שאלתי, אולי מפספס את המידע שג'ק יודעת.

"מנהלת מחלקת נפגעי טראומה- הרבה אחריות ועם האחריות באות התביעות. כך לפחות בעולם הרפואה".

"תביעות על מה?"

"כביכול זיוף רפואי, לא מציינים את זה שמתו לה רק 4 מטופלים במחלקה שלהבנתי מתים בה 2 אנשים ליום".

"ובדקו את זה?" שאלתי.

באותו הרגע נשמעה דפיקה על הדלת וג'ניפר נכנסה פנימה מוצאת אותי עומד ליד התמונה, כאשר ג'ק לצדי.

"היי!" היא קראה וזרקה את תיקה על השטיח.

"שלום" אמרתי לה בחיוך.

"שלום" היא ענתה מבטה סורק מעלה ומטה "אני ג'ניפר, אבל אתה יכול לקרוא לי ג'ן".

"היי ג'ן, הארי" הצגתי את עצמי מציע את ידי.

היא התעלמה מהיד ואמרה "אני מצטערת על ההפרעה. חזרו לעניינכם".

"לא הפרעת לנו, ההפך חיכינו לך, רציתי להתחיל סרט" ג'ק ענתה.

ג'ניפר נראתה מופתעת ושאלה בלחישה "אתם לא יוצאים יחד?".

נענעתי את ראשי מצד לצד ואז היא נשפה כהקלה. "ואי אין לכם מושג איך הקלתם עלי. חכו שנייה אני קוראת לג'ורג', אם הוא לא הלך" היא אמרה ובחיוך יצאה מהבית.

"איזה סרט אתה מעוניין לראות?".

"אני פתוח להצעות" אמרתי בחיוך.

היא חייכה ואמרה "אתה אמרת".

הפרק הקודם		הפרק הבא