היורש - שנה א'

נממ, די מוזר שבפעם הקודמת שפתחתי את הפרק הזה הוא לא נפתח, מלוו.
לא משנה, תיהנו D:

פרק ד'

קווידיץ' וצרות אחרות

לונדון, תחנת קינגס קרוס, רציף תשע ושלושה רבעים, יום ראשון ללמודים.

"אמרת שהיא תעלה בשלום, איפה היא?"
"אני לא יודע, היא אמורה להיות פה."
"חיפשת אותה בכל מקום?"
"כן."
"אתה בטוח?"
"כן."
"אני דואגת."
"גם אני."
"אממ, מה נעשה?"
"נחכה."
"חיכינו, הרכבת יוצאת בעוד- "
"עכשיו."
"אני מנחשת שזה לא טוב?"
"בהחלט לא טוב."
"מה יהיה איתה? כבר שהיא נולדה היא הייתה מבולגנת לגמרי."
"גם מלווינה וג'ייק היו ככה."
"מבולגנים?"
"כן."
"למה אתה תמיד עונה ב'כן' ו'לא' ?"
"לא יודע, ככה אני."
"וחבל שאתה ככה."
"למה חבל?"
"לא יודעת, חבל. זאת לא תכונה טובה."
"תלוי את מי שואלים."
"עם שואלים סלית'רינים אז זה טוב."
"לא רק."
"מי עוד?"
"גם את אהבת את זה."
"אהבתי. אני לא אוהבת."
"חבל שאת מתה."
"כן, ואתה ממש חי."
"סוג של."
"באמת?"
"כן. למה, אני לא נראה ככה?"
"בכלל לא."
"את מעליבה אותי."
"לזה אני מתכוונת."
"אז הנה לך: אני חי ואת מתה."
"זה חדש. רגע! עם אתה חי איך אתה רואה אותי?"
"את רוח רפאים, לא?"
"לא! אני נראית כמו רוח רפאים?"
"כן."
"חה חה!"
"נכון."
"הנה היא!"
"לייזי?"
"כן! היא על הספסל שם! עם ג'יני!"
"זאת ג'יני?!"
"כן."
"היא כל כך התבגרה מאז שראיתי אותה!"
"תחשוב על זה, עברו יותר מתשע-עשרה שנים."
"הא... יש בזה משהו."
"היא תגיע להוגוורטס? הרכבת כבר נסעה."
"כן, מקווה."
"איך?"
"היא תתעתק, אני אעזור לה."
"איך היא תדע שהיא צריכה להתעתק?"
"בעזרת ג'יני ובעזרתך. את מתה, את יכולה להחדיר לאנשים מחשבות. תחדירי לג'יני לומר ללייזי להתעתק, מקסימום ג'יני תעזור לה."
"טוב."
***

 הוגוורטס, חדר המועדון של סלית'רין, יום שני, 7:00 בבוקר.

סקורפיו מאלפוי קם מוקדם, כרגיל. הוא לא קם הרגע, הוא קם לפני שלוש שעות, בארבע בבוקר.
משהו לא היה בסדר היום, ככה הוא הרגיש. עומד לקרות היום משהו מיוחד. המשהו הזה הגיע שלוש שניות לאחר מכן.
"שלום? יש פה מישהו?" סקורפיו שמע קול מקצה החדר.
"כן, אני." ענה סקורפיו. ראש מנומש עם שער ג'ינג'י הציץ לפתע מעבר לפינה.
"מאלפוי?" שאל הילד בבוז.
"פוטר, אני מנחש." אמר סקורפיו, בבוז הרבה יותר קטן מהרגיל.
"לא, קוראים לי אלבוס אלא עם כן אתה קורא לשם המשפחה שלי." אמר אלבוס בלעג.
"השתחררת מהמרפאה?" שאל סקורפיו.
"עניינך?" שאל אלבוס בבוז למרות שכבר שמע את מידת הערצתו של סקורפיו אליו.
"השתחררת." קבע סקורפיו.
"איך ידעת?!" לגלג אלבוס.
"אתה יודע, אני לא ממש אוהב את הלגלוג הזה." אמר סקורפיו בשקט.
"אני אמור לשנוא אותך, לעזאזל! איך אפשר לשנוא אותך עם אתה לא עושה כלום?!" אמר אלבוס.
"אתה לא אמור לשנוא אותי. אולי את אבא שלי או את אמא שלי, אבל לא אותי."
"למה לא?"
"כי אני... אני נחמד. אני לא מרושע. את האמת, אפילו לא רציתי להיות בסלית'רין, רציתי להיות בגריפינדור. מצנפת המיון מאוד התלבטה לגביי, עם אני אהיה בסלית'רין או בגריפינדור, אמרתי לה שאני רוצה להיות בגריפינדור אבל שתשבץ אותי בסלית'רין כי אני לא רוצה שהמשפחה שלי תכעס עלי." אמר סקורפיו. פעם ראשונה שהוא גילה את זה למישהו.
"גם אני לא רוצה להיות בבית המעצבן הזה." אמר אלבוס. "אבל המצנפת לא נתנה לי זכות בחירה. חוץ מזה, איך אני יכול להאמין לך?"
"אתה לא." הודה סקורפיו.
"מאוד שיפרת את הבחירה שלי." רטן אלבוס.
"אתה יודע, יש לי סוד קטן." אמר סקורפיו.
"כן, בטח."
"כן. דווקא כן יש לי."
"מה?"
"פשוט תסתכל בלוח מודעות."
בלוח מודעות הייתה כרזה ענקית:
"קווידיץ', עוד יומיים מהיום!
"אין לקבוצת סלית'רין מחפש ורודף!!! בואו לאודישנים לתפקידים החסרים!!!"
"אתה צוחק עלי?! המחפש של גריפינדור זה אח שלי!" אמר אלבוס.
"לא נכון. הוא נעלם, להזכירך. גריפינדור מחפשים מחפש חדש."  אמר סקורפיו.
שתיקה שררה בחדר.
לקח זמן עד שסקורפיו קלט את דבריו. "הא... סליחה שהזכרתי לך את זה." אמר.
"זה בסדר," אמר אלבוס. "זה לא עד כדי כך נוראי... זאת אומרת זה כן נוראי אבל לא נוראי שאמרת את זה. הבנת?"
"כן, הבנתי." אמר סקורפיו, מה שהיה שקר מוחלט.
"הא. יופי."
"אני רואה שנהיה חברים טובים!"
אני מקווה..."

הוגוורטס, מגרשי הקווידיץ', יום רביעי, 12:00 בצהריים.

 
"המיונים! המיונים!" קיפץ סקורפיו מסביב לאלבוס. "היום ה'אודישנים' לקבוצה!"
"אני יודע." אמר אלבוס. "עם לא היה עכשיו את האודישנים לא הייתי בא איתך למגרש, לא חשבת על זה?"
"אממ... לא!" אמר סקורפיו, לא שם לב בכלל לנימה הלגלגנית של אלבוס.ביומיים שעברו אלבוס וסקורפיו נהיו חברים טובים, אפשר לומר אפילו חברים הכי טובים.
"סקורפיו מאלפוי!" קרא קפטן הקבוצה, אליסון גארט.
"פה!" קרא סקורפיו, כאילו הוא כבר בקבוצה.
"התכוונתי לקרוא לך בשביל ה'אודישן' " אמר גארט המבולבל.
"הא, נכון." אמר סקורפיו הנבוך והתקדם לעבר המגרש. "ביי, אלבוס!" הוא אמר.
"בהצלחה!" אמר אלבוס, אבל סקורפיו כבר היה רחוק מכדי לשמוע אותו.
אחרי כמה דקות סקורפיו חזר, חיוור כולו.
"מה קרה?" שאל אלבוס בבהלה.
"מתוך עשרה כדורים הצלחתי להבקיע רק תשעה! אני בחיים לא אתקבל! לא!!!" הוא אמר.
אלבוס פרץ בצחוק.
"אתה צוחק עלי?!" אמר. "בטוח יקבלו אותך!"
"אתה צוחק עלי? אחד באפריל היום?"
"התנאים להתקבלות באמת כל כך מחמירים?"
"כן..."
"אלבוס!... פוטר?" קרא גארט.
"כן, כן. פוטר." אמר אלבוס.
"מפליא." אמר גארט ולקח אותו ל"אודישן".
 
"אז... אני מבין שאתה רוצה להיות מחפש?" אמר גארט. בבת אחת התחלפה טיפשותו ברשעות טהורה.
"כן..." אמר אלבוס.
"אני מבין שאתה פוטר?" גארט אמר.
"כן..."
"אז נגמר המקום למחפשים! תאמר את זה לחבר שלך!"
"לא!" נשמע כאילו קולו של אלבוס הגיע עד לדורמטרנג הרחוקה.
"מה זאת אומרת 'לא'?" אמר גארט.
"לא! אני נבחן וזהו זה!" אמר אלבוס.
גארט צחק צחוק נבזי, ואז אמר: "תבחן, גם ככה לא נקבל אותך."
גארט הכניס אותו לרחבה הגדולה. במרחק הוא ראה מישהו נחבט על ידי מרביצן בגודל של בן-אדם."
"אה, אני רואה שברני לא הצליח?" אמר גארט.
"כן, הוא לא הצליח." אמר מישהו במושבים.
"תיקחו אותו כבר! אני לא רוצה דם על הדשא שלי!" רטן.
חמישה תלמידים סלית'רינים בשנתם השישית לקחו את הנער, שבדיוק נפל ממטאטאו.
"אז, פוטר, יש פה חמישים סניצ'ים, אתה צריך לתפוס כל אחד ואחד מהם ולשים אותו בשקית מעופפת." אמר גארט בנבזיות.
"שקית מעופפת?" בדיוק באותו רגע עפה שקית ליד אפו במהירות מפתיעה.
"כן. שקית מעופפת."
אלבוס מיד עלה על המטאטא שלו והתחיל לעבוד.
עברו שלוש דקות ואלבוס הצליח לתפוס את השקית.
עברו עוד חמש דקות והוא תפס ארבעה סניצ'ים.
עבר המון זמן והוא תפס את כולם.
מי שהיו כנראה השופטים הביטו בו בהלם.
"הוא יותר טוב מלנס." הם לחששו.
"נקבל אותו!" אמר אחר.
"התקבלת!" אמר הראשון.
אלבוס היה בעננים.

אני יודע שזה פרק קצר יחסית אלי, אבל הייתי חייב פרק מעבר קטן  :D

הפרק הקודם		הפרק הבא