השתקפות

עבר ועתיד

השבועות שאחרי ביקורו של דמבלדור היו מתוחים ומשונים. כמובן שהארי לא שיתף את רון בדבר, אבל כבר בבוקר שלאחר השיחה עם דמבלדור מצב רוחו של הנסיך היה רע במיוחד, ובארוחת הערב מתח רב ניכר בינו לבין הוריו. 

המלכה נראתה עצובה ומודאגת, המלך מוטרד ומלא חרטה, והארי פשוט נראה כועס. אלה הדברים היחידים שרון ידע בוודאות; מעבר לזה הוא נאלץ להסתפק בדליית פרטי מידע זעומים מחילופי דברים קצרים בין הארי לבין הוריו במהלך הארוחות המתוחות.

דבר מוזר נוסף החל להתרחש ביום שלאחר ביקורו של דמבלדור. בארוחת הערב באותו היום רון חשב שהרמיוני מסתכלת עליו. בפעם הראשונה שזה קרה הוא כמעט שפך על הארי יין, ואז שכנע את עצמו שהוא בוודאי דמיין שהיא צופה בו, כי היא התרכזה לחלוטין בארוחה שלה.

אך אחרי כמה ערבים בהם האירוע חזר על עצמו, רון היה מוכרח לקבוע שלא מדובר בדמיון הפרוע שלו או במבטים חולפים - הרמיוני בלי ספק צפתה בו בעניין. הוא לא ידע אם זה מרגש אותו או מלחיץ אותו.

פתאום הרמיוני מצאה שלל תירוצים לבלות בחברתו של הארי, במיוחד בזמנים בהם רון היה בסביבה. היא פיתחה הרגל לבקר בטרקלין המלכותי בימים מושלגים במיוחד, כשכולם היו כלואים בתוך הטירה; היא ישבה ולגמה תה בחינניות בזמן שדיברה עם הארי, או שהייתה צופה בו וברון משחקים שח בדממה מעיקה. 

הנוכחות שלה הסיחה את דעתו של רון לפעמים, במיוחד ברגעים בהם הייתה נועצת בו מבטים עזים, כאילו הייתה יכולה להסתכל לתוך ראשו ולקרוא את מחשבותיו. פעם אחת המבט שלה וניחוח הבושם שלה הסיחו את דעתו כל כך שהוא הפסיד במשחק, והארי האשים אותו שהוא נתן לו לנצח בכוונה.

אחרי כמה שבועות המצב התחיל להוציא אותו מדעתו. הוא רצה פשוט לשאול אותה אם יש לו משהו על הפרצוף, אבל הבעיה הייתה שהם אף פעם לא היו לבד; הארי תמיד היה שם, עם שתיקות קודרות ומרגיזות ומבטים זועפים.

רון התחיל לתהות האם הארי בעולם הזה באמת כל כך שונה מהארי שהיה חברו, או שהארי בעצם מאז ומתמיד היה בלתי נסבל. הוא בברור היה מוטרד ונסער - לא היה קשה לדמיין שאחרי התגלית שדמבלדור חשף בפניו הוא הרגיש נבגד על ידי הוריו שהסתירו ממנו את גורלו ומפחד מפני עתידו - אבל הוא לא הגה מילה על כך בפני שני האנשים היחידים שחלקו איתו את הבשורה, ובחר להמשיך לסבול לבד. רון לא ציפה ממנו לשתף אותו במשהו, אבל הוא חשב שלפחות עם הרמיוני הוא ירגיש בנוח לדבר על החדשות ששלושתם שמעו ביחד; אבל השיחות שלו עם הרמיוני תמיד היו רדודות ותפלות, רשמיות, לא נוגעות באף נושא אישי. 

במשך חלק גדול מחייו רון קינא בהארי. הוא קיבל את העובדה הזו לפני שנים, אחרי הריב שלהם בשנתם הרביעית, ונדר שלא ייתן לתחושות הנחיתות שלו להרוס חברות שהייתה מלאת צחוק, נאמנות והבנה. אך באותם ימים, אפילו שהבדלי המעמדות ביניהם היו גדולים מתמיד, הוא הבין שהוא כבר לא מקנא בהארי - האמת הייתה שהוא ריחם עליו.

גם כשהימים לא היו מושלגים וסוערים, הארי בילה את רוב היום לבד. הוא התאמן לבד, אכל לבד, ישן לבד. וגם כשהיה פוגש אנשים אחרים, כמו הרמיוני או הבחורים האחרים שהתאמנו אצל עין-הזעם, האינטראקציות שלו איתם תמיד היו רשמיות, חסרות חום. הוא בברור אהב את הוריו, אבל לאחר חשיפת הנבואה נראה שהקשר שלו איתם הפך להיות צונן ורווי חשד.

בערבים, כשרון כבר החל להתרגל לחיו החדשים, הוא התגלגל אל משחקי הקלפים והקוביות שהתנהלו במטבח, אותם פקדו אנשים מכל המעמדות. הוא הרגיש מעט אשמה שהוא נהנה וצוחק עם צ'ארלי, עם דין ושיימוס ונוויל, בזמן שהארי יושב לבד בחדרו. זה גרם לו להבין שהארי אף פעם לא ממש התיידד עם מישהו בבית הספר מלבדו ומלבד הרמיוני. לולא החברות שלהם הוא בוודאי היה מוצא את עצמו בודד ומנודה.

האדם היחיד שהארי נראה מעט משוחרר יותר בחברתו היה סיריוס. הם היו משוחחים שיחות ארוכות ומסייפים ביחד באולם הריק שיועד לכך בקומת הכניסה. הארי סיפר לו על הנבואה וחלק איתו את כעסו כלפי הוריו; סיריוס גילה הבנה אך ניסה להסביר לו שהוא היה בנם היחיד של הוריו, ושהם רק ניסו להגן עליו מפני גורל נורא שהם לא הצליחו להבין ולא רצו לקבל.

אבל סיריוס לא נשאר בהוגוורטס זמן רב. ברגע שהגשמים של חודש פברואר שטפו את מרבדי השלג והדרכים נפתחו, הוא עטה שוב את השיריון השחור ויצא לדרך בלווית פרנק וקינגסלי על מנת לחקור את נושא השמועות על חזרתו של וולדמורט. אחרי שהוא עזב, מצב הרוח של הארי נהיה גרוע עוד יותר.

נראה שהדברים היחידים שמספקים להארי מעט נחמה הם רכיבה ואימוני חץ וקשת. רון ריחם עליו כל כך שאפילו לא כל כך היה אכפת לו לעמוד בחוץ, בבוץ העמוק המעורב בקרח, בעוד גשם קפוא מטפטף בזרם קבוע וטורדני, בזמן שהארי התאמן במדשאות. 

יום ערפילי אחד הוא עמד במדשאות בזמן שהארי רכב. גשם נקווה על גלימת העור המהווה שלו, וטיפות הצטברו על קצה הברדס וטפטפו על פניו. הוא החזיק את שרביטו בכיסו והטיל על עצמו לחשי חימום חוזרים ונשנים כנגד הצינה העזה, וכך כל המצב היה מעט יותר נסבל.

ערפל רטוב כיסה את המדשאות, והיה כל כך סמיך שהוא הסתיר לחלוטין את היער ואת הטירה, שהייתה לא רחוקה מהם. הגשם לא פסק לרגע במשך ימים ארוכים. אף אחד לא העלה בדעתו לצאת אל מזג האוויר האיום הזה, מלבד כמובן הארי, שלא היה מוכן לוותר על הרכיבה היומית שלו. לכן רון היה מופתע מאד לשמוע צעדים בדשא הרטוב. הוא הרגיש את אוזניו מאדימות כשזיהה את הדמות שהגיחה מתוך הערפל.

הרמיוני לבשה גלימה עם בטנת פרווה וברדס רחב ועבה. סביב צווארה היא עטתה צעיף צמר עשיר ולידיה עטתה כפפות לבנות מחויטות. שולי גלימתה ושמלתה הוכתמו בבוץ, אבל לא נראה שזה מפריע לה.

היא חייכה אל רון ולהפתעתו נעצרה לצידו, במרחק של פחות מצעד. הוא הרגיש לחוץ, גם כי תמיד הרגיש קצת לחוץ בחברתה של הרמיוני, אבל במיוחד כי היא שוב הסתכלה בו באותו מבט בוחן, כאילו היה תשובה שהיא הייתה נחושה לדלות מתוך דפיו של ספר. היא הביטה במגפיו פתאום ואז בחזרה אל פניו. הוא הבין שלחשי החימום החוזרים והנשנים שלו גרמו לבוץ שסביב רגליו להתקשות, אך לא ייתכן שהרמיוני הייתה עד כדי כך חדת הבחנה.

"ש-שאני אקרא לו?" רון שאל כשלא נראה שהרמיוני מתכוונת להסביר את סיבת הביקור שלה. הוא החווה לעבר הארי, שהיה עסוק בפגיעה מושלמת במטרה ולא שם לב להופעתה של הרמיוני.

"למען האמת, איתך רציתי לדבר," הרמיוני אמרה, "קשה למצוא מקום מבודד בטירה לשיחה פרטית, במיוחד עכשיו, כשכולם מצטופפים בפנים."

"אה… בסדר…" 

ההתנהגות של הרמיוני בלבלה את רון. איזו סיבה יכולה להיות לה לרצות להיות איתו לבד?

"אני יכולה לשאול אותך שאלה?" היא ביקשה, "ואתה תענה לי בכנות?"

רון הנהן, מרגיש שאם ידבר ישמיע קול מביך.

"רון," היא אמרה - צליל שמו על שפתיה היה כמו צלצול מושלם של פעמון כסף - "אתה קוסם?"

רון השתעל בהפתעה ובלבול. הארי, שרכב כדי לאסוף חצים מתוך המטרה, הסתכל לעברו ומייד חזר לעיסוקיו.

"ל-למה שתחשבי ככה?" רון הצליח לשאול בטון שבאוזניו נשמע מתמם.

"ראיתי אותך באותו הלילה, אחרי השיחה עם דמבלדור," הרמיוני אמרה מבלי להתרגש. "רציתי לחזור אליו לבד, כדי להמשיך לדבר איתו. חיכיתי שהארי ילך לדבר עם המלך והמלכה, אבל כשהסתובבתי בחזרה ראיתי אותך נכנס לחדר של דמבלדור."

רון בלע רוק בקושי. "רציתי לשאול עוד קצת על הנבואה ההיא…"

"בטח היו לך המון שאלות," הרמיוני אמרה בקלילות, צופה בהארי דוהר בגשם. "היית שם הרבה אחרי חצות. שלא לדבר על האור הירוק שראיתי מאיר מתוך החריץ שמתחת לדלת. אחרי זה בילית שם עוד זמן מה, עד שיצאת והלכת לישון."

"את ריגלת אחרי?" רון התפלא. הוא ידע שהוא צריך לכעוס, אבל האמת הייתה שזה החמיא לו.

"אמרת שתענה על השאלה שלי בכנות," הרמיוני הזכירה לו, כמעט בנזיפה. "אתה קוסם, כמו דמבלדור?"

"אני לא יודע על מה את מדברת…"

"אם ככה, בטח לא יהיה אכפת לך אם אני אספר לנסיך מה ראיתי - "

"לא!" רון אמר במהירות. הוא הסתכל לעבר הארי בבהלה, אבל הוא לא שמע אותו מעל רעם הדהירה של סוסו. "בבקשה - הוא בכל מקרה חושד בי, ואם הוא ישמע את זה רק מרלין יודע מה הוא יעשה לי - "

הרמיוני חייכה חיוך של ניצחון. "אז זה נכון?"

סמוק, רון הודה, "כן, זה נכון. בבקשה, אל תספרי לאף אחד."

"אני מבטיחה לא לספר…" הרמיוני אמרה במתיקות לא אופיינית, "בתנאי אחד."

היא לא ידעה שבכל מקרה רון כנראה היה מסכים לכל דבר שהיא הייתה מבקשת.

"בתנאי שתלמד אותי להשתמש בקסם."

רון לא ידע מה הוא ציפה שהיא תבקש, אבל זה לא היה זה.

"אבל… זאת עבירה על החוק."

"זה חוק מטופש," הרמיוני טענה, "בגלל שאתה קוסם בעצמך לא מפריע לי לומר לך את זה. שמעת מה דמבלדור אמר, הסיבה היחידה שהמלך חוקק את החוק הזה היה מתוך טינה ופחד. אני לא חושבת שקסם הוא בהכרח דבר רע או דבר טוב. ואין דבר שאני רוצה בכל העולם יותר מאשר ללמוד עליו עוד."

רון השתכנע והוקסם מהטיעון שלה, ובכל זאת שקל לסרב. המחשבה על העונש שציפה להרמיוני אם היא אי פעם תתגלה כעוסקת או אפילו מתעניינת בקסם הבחיל אותו. הם לא היו תלמידים בבית הספר, שהעונש הכי גרוע שהם יכלו לקבל היה ריתוק; דבר כזה היה יכול להרוס את החיים שלה, ואפילו להביא למותה.

אך צד אחר בו, צד אנוכי וחסר זהירות, דחק בו להסכים. שיעורי קסם פרטיים עם הרמיוני? פגישות סודיות במקומות נסתרים מהעין? איך הוא בכלל יכול לחשוב על סירוב?

"בסדר," הוא הסכים לבסוף. אם עוד נותר בו ספק לגבי ההחלטה שקיבל, האופן בו עיניה של הרמיוני נדלקו בציפייה ואושר סילק כל שמץ ממנו.

"תפגוש אותי ליד טחנת הקמח הלילה, אחרי שהנסיך ישחרר אותך," הרמיוני אמרה, ובחיוך זוהר עזבה כשם שבאה, דמותה נעלמת בערפל.

השעות עברו באיטיות מייגעת עד הפגישה שלהם. רון ביצע את מטלותיו בחוסר ריכוז מוחלט, שמח שהארי שוב שקוע במחשבות קודרות ולא מכיר בנוכחותו. בארוחת הערב הרמיוני נעדרה מהשולחן, והמלכה אמרה שנאמר לה שהיא מרגישה חולה. רון תהה האם היא מרגישה אשמה לשבת עם המשפחה המלכותית באותו השולחן כשהיא יודעת שהיא עומדת לעבור על החוק, או שאולי היא לא חשבה שתצליח להסתיר את ההתרגשות שלה.

ברגע שהארי שחרר אותו לדרכו, רון רץ אל חדרו כדי לקחת את הגלימה שלו ועשה את דרכו לעבר המדשאות. הוא חלף בדרכו על פני דין ושיימוס, ששאלו אותו אם הוא יצטרף אליהם למשחק קלפים, אבל הוא תירץ שהוא צריך לרדת לעיירה בדחיפות והתרחק לפני שיספיקו לשאול מה יש לו לחפש בעיירה בשעת לילה כזו.

הוא לא פגש אף אחד נוסף בדרכו, מלבד סדריק דיגורי, שחלף על פניו במדרגות אל אולם הכניסה, נראה חיוור וטרוד. הוא התעסק עם טבעת כסף שהייתה תלויה על צווארו בשרשרת. רון לא נתן עליו את דעתו ופנה אל המטבחים, משם הוא חמק בחשאי אל המדשאות דרך דלת צדדית.

הגשם שקלח במהלך כל היום פסק לעת לילה, ועננים כבדים שטו לאורך השמיים, על פני ירח בהיר, כמעט מלא. הדשא הרטוב נצץ בכסף לאור הירח, והיער נראה כמו חומה שחורה מיתמרת. 

טחנת הקמח הסתובב בעצלתיים ברוח הלילה, משמיעה רחש כשל משק כנפיים עצומות. בצילה, נסתרת מחלונות הטירה, המתינה לו דמות עטויה ברדס.

הוא חייך חיוך גדול, בקושי מסוגל לשלוט בעצמו. הרמיוני חייכה בחזרה. המפגש היה מעט מביך, ורון נתקף תחושת חרדה, כאילו הם יוצאים לדייט ראשון.

"איפה נעשה את זה?" הוא שאל, ומייד קילל את הניסוח העילג שלו.

"אני מכירה מקום מתאים. הוא קצת רחוק, אבל אין סיכוי שמישהו יראה אותנו. בוא אחרי."

היא החלה להוביל אותו לכיוון היער. במהרה העצים עטפו אותם באפלה כבדה, מסתירים את אורו של הירח. הם צעדו לאט בעלטה, ורון לא הצליח להבין איך הרמיוני מצליחה לדעת לאן היא הולכת.

"חכי, אנחנו נשבור את הצוואר בקצב הזה," הוא אמר. מניח שאין טעם להסתתר בשלב הזה, הוא הוציא את שרביטו. 

"לומוס."

אור בהיר נדלק בקצה השרביט, מאיר היטב את סביבתם. רון חש סיפוק למראה הפליאה על פניה המוארות של הרמיוני.

"היה לקווריל אחד כזה בליל כל הקדושים," היא אמרה, "זה נקרא שרביט, נכון?"

"נכון," רון השיב במבוכה קלה, "הוא עוזר לקוסמים לשלוט בקסם שלהם. קשה מאוד להשתמש בקסם בלעדיו."

הוא הכיר את המבט בעיניה של הרמיוני - מבט שאמר שהיא מקבלת על עצמה את האתגר. 

הם המשיכו ללכת עוד זמן מה, ההליכה הופכת לקלה בהרבה בזכות האור החזק. לבסוף הם הגיעו לקרחת יער קטנה, במרכזה ניצבו שרידי מבנה.

רון הרגיש תחושה משונה כשהבחין במבנה, מן דה-ז'ה-וו הפוך. הוא לא חשב שהמבנה הזה היה קיים שם בעולם שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה משהו שהיה קיים בעולם הזה, אבל לא קיים בעולם שלו בצורה כזו או אחרת.

"מה זה המקום הזה?" הוא שאל את הרמיוני, מאיר את העמודים החרבים בזמן שהם פסעו פנימה, בוחן את הרונות החקוקות עליהם. צמח מטפס זחל על האבנים המסותתות שחרבו, והחלל היה מחוסר תקרה, פתוח אל השמיים זרועי הכוכבים.

"מקום שנשכח מזמן, כנראה," הרמיוני השיבה בקול שקט, כמעט ביראת קודש, מניחה את ידה העטויה כפפה על אחד העמודים המתפוררים. "כשהייתי ילדה נהגתי לחמוק מהטירה בלילה ולבוא לכאן. אהבתי לדמיין שאנשים חיו בבית הזה לפני עידנים, לפני שהממלכה הייתה קיימת - שזה היה בית של איזו מכשפה או כוהנת, בתקופה שהדברים האלה עוד היו מותרים."

רון הקשיב לדבריה בשתיקה, מבין שהיא כנראה סיפרה לו משהו שהיא לא סיפרה לאף אחד בעבר.

הם התיישבו על שתי אבנים מכוסות טחב, תחת כיפת השמיים, והרמיוני הסירה את הברדס של גלימתה. במהלך היום שיערה היה אסוף בצמות בשלל תסרוקות, אך כעת, כמו באותו הלילה בספרייה, שיערה היה פזור. זה נתן לה מראה חופשי ופגיע.

היא הוציאה מכיסה נר עבה וצור. היא הניחה את הנר על האדמה ונעצרה לפני שהדליקה אותו.

"אתה יכול להדליק את הנר? בעזרת קסם?"

רון הנהן. משום מה הבקשה הלחיצה אותו, אפילו שהייתה פשוטה מאוד, אפילו עבורו.

הוא כיוון את שרביטו אל הפתיל, השתהה לרגע על מנת לא ליצור להבה גדולה מידי, ולחש, "אינסנדיו."

להבה קטנה ליחכה את הפתיל והדליקה את הנר. רון כיבה את האור החזק שבקצה שרביטו, והם נותרו לשבת באור הנר, מוקפים בלחישת הרוח בין העלים וקריאותיהן של ציפורי הלילה.

הוא שוב נתקף פחד, כאילו הם היו בדייט. הוא חזר וחשב על העובדה שבחיו הקודמים הוא והרמיוני מעולם לא יצאו לדייט אמיתי. הוא היה בטוח שהם יעשו את זה אחרי שהמלחמה תסתיים, והוא יוכל להגיד לה את כל הדברים שתמיד פחד לומר. אבל הוא מעולם לא זכה לעשות את זה.

"אני לא רוצה שתעשה את זה מתוך פחד," הרמיוני אמרה פתאום.

רון נתקף תחושה מערערת שהוא יושב מול הרמיוני שלו, ולא הדמות הזו מימי הביניים.

"אתה לא צריך לפחד שאני אחשוף את הזהות שלך, גם אם לא תסכים ללמד אותי," הרמיוני הסבירה את עצמה, והתחושה המוזרה התמוגגה. הוא הבין שהיא פירשה לא נכון את ההבעה המוטרדת והעצובה שלו.

"אני יודע," הוא אמר, באמת מאמין בכך. "אני כן רוצה ללמד אותך. אבל כדאי שתדעי שאני לא קוסם טוב במיוחד, ואני לא יודע איך להתחיל ללמד אותך משהו."

"אני בטוחה שזה לא נכון," הרמיוני אמרה, "מה הדרך בה אתה למדת להשתמש בקסם?"

רון מצא את עצמו מחייך, חמימות מתפשטת בחזהו בעודו נזכר בשנותיו בהוגוורטס.

"למדתי בבית ספר לקוסמים ומכשפות," הוא סיפר, והרמיוני האזינה לו בפליאה, "ההורים שלי תמיד אמרו שזה בית הספר הכי טוב לקסם בכל העולם, והמורים שלנו היו המורים הכי טובים שיש. אבל למען האמת הייתי תלמיד די גרוע. לעולם לא הייתי מצליח בשום דבר בלי…" הוא ראה בעיני רוחו את הרמיוני מתקנת את ההגייה שלו בלחש הריחוף בשנתם הראשונה, וליבו התכווץ בכאב עז. "הייתה חברה שעזרה לי מאוד. בלעדיה לא היה יוצא ממני שום דבר."

"אהבת אותה," הרמיוני אמרה, בקול כל כך רך שהוא כמעט לא שמע אותה.

"כן," הוא הודה, בוהה בלהבה המרקדת של הנר, נותן לאור לצרוב את עיניו. "אבל… זה לא הסתדר."

אולי הרמיוני אמרה לו שהיא מצטערת, אבל הוא לא שמע אותה. תחושת ההחמצה והחרטה שרדפו אותו לפני שעבר דרך המראה הציפו אותו שוב כמו ערפל שחור וסמיך, חוסמים כל מחשבה או רגש אחרים.

אחרי זמן מה, אולי זמן ארוך מאוד, הרמיוני שאלה אותו, "אתה חושב שהיא הייתה רוצה שתלמד אותי?"

רון חייך לנוכח המחשבה על הרמיוני שלו מלמדת את הרמיוני הזו, שתיהן רוכנות מעל איזה ספר לחשים בריכוז, והערפל שבראשו מתפזר מעט. 

"כן, אני חושב שהיא הייתה רוצה בזה מאוד."

הפרק הקודם		הפרק הבא