סולאנג'לו- ההתחלה

ניקו מיהר לצאת מהמרפאה לפני שהמוח שלו יסיים לעבד את מה שאמר לפני רגע.

זה לא עבד.

ברגע שדלת המרפאה נסגרה מאחוריו ניקו הרגיש שקצב צעדיו מתגבר אוטומטית, כאילו הוא מנסה לברוח ממשהו מבלי להתחיל לרוץ, והמוח שלו התחיל לעבוד בניגוד לרצונו.

ניקו שנא כשהמוח שלו עבד
זה אף פעם לא היה סימן טוב

"אז" אמר לו מוחו "אתה מוכן כבר להסביר מה קרה שם?"

"טוב" ענה לו ניקו בליבו "אתה מבין, ויל אמר שאני צריך לראות חיקוי זול של האחים גרים"

"ו…?"

"ו… עניתי לו שהוא יוכל להראות לי את החיקוי הזול הזה כשיהיה לו זמן"

"אתה הצעת לבלות איתו זמן?" שאל מוחו בזעזוע "למה?"

"אני לא יודע" השיב לו ניקו, קולו המחשבתי מזועזע לא פחות אחרי שסיים לעבד את השיחה שניהל עם ויל לפני זמן לא רב.

"אתה חייב לתקן את זה! אתה שונא אותו!" המוח שלו צעק עליו

"נכון, הוא מעצבן! הוא מטרד משמעותי והוא בלתי נסבל" ניקו הסכים "אבל…"

"אבל…?"

"הוא חבר שלי"

המוח שלו לא הספיק להשיב, כי ניקו נתקע חזיתית באדם גבוה, ולרגע אחד, כתום היה הדבר היחיד שהצליח לראות.

אחר כך הוא התרחק וראה גם עור שזוף, שיער בלונדיני, ועיניים כחולות.
המשקפיים בעלי המסגרת הזהובה של ג'ייסון היו מונחים עקומים על אפו, וניקו נאבק ברצון ליישר אותם כשאמר "או, מצטער. היי ג'ייסון"

"היי ניקו" ג'ייסון ענה.

הוא נראה עייף, כאילו לא ישן הרבה בימים האחרונים וגם כשכן ישן, שנתו לא הייתה חלקה.
העיניים שלו היו שקועות ומוקפות בעיגולים שחורים שנראו כאילו מישהו החטיף לו, והיציבה שלו הייתה שפופה מבדרך כלל.

"הכל בסדר…?" שאל באיטיות ניקו בסופו של דבר

ג'ייסון נד בראשו "עדיין לא מצאנו שום דבר" הוא ענה "פייפס ואני מחפשים כל יום כל היום, אני חושב שבשלב הזה סרקנו כבר את רוב היער, אבל עדיין לא מצאנו כלום" הוא נראה מיואש "כבר היינו אמורים למצוא משהו, נכון, ניקו?"

"א- אני לא יודע" הוא ענה "אני חושב"
יכול להיות שהיאוש של ג'ייסון מידבק, או שזה היאוש של ניקו עצמו שחזר?

"לא מצאנו כלום" אמר ג'ייסון שוב בשקט, כנראה יותר לעצמו מאשר לניקו "זה כמו…" ואז הוא עצר

"לחפש מחט בערימה של שחת?" שאל ניקו

"התכוונתי להגיד 'לנסות להרים מחט עם כפפות אפיה', אבל כן, גם זה עובד"

ניקו לא היה בטוח מה לענות על זה, ולמזלו הוא גם לא היה צריך כשפייפר מקלין הגיעה.

היא לא נראתה במצב טוב יותר מג'ייסון, ושיערה הכהה היה אסוף לאחור בצורה רופפת כאילו לא נגעה בו במשך כמה ימים, אבל כשעיניה פגשו את עיניו של ג'ייסון הן הוארו באופן אוטומטי כאילו מישהו הדליק אותן במתג.

"פייפס" ג'ייסון לחש וחיבק אותה, כאילו שאם ישחרר כל עולמו יתמוטט.

בכנות, ניקו לא היה בטוח מה הוא אמור לעשות עכשיו.

"היי" פייפר לחשה חזרה

אם הם ניסו לשמור את השיחה לעצמם, זה לא עבד להם במיוחד

"איפה היית?" שאל אותה ג'ייסון
"מצטערת, הייתי צריכה להגיד לך" ענתה פייפר "דיברתי עם אנבת' על משהו"

"זה בסדר" ג'ייסון אמר לה וליטף את שיערה, וניקו כבר היה מוכן להסתובב וללכת, אבל אז הם התנתקו ופייפר אמרה "או, היי ניקו"

"היי פייפר" הוא ענה "מה קורה?"

היא נאנחה "קורה… אני מניחה שג'ייסון סיפר לך על מה שמצאנו"

"מה שמצאנו?" ג'ייסון שאל בבלבול

"שום דבר, זה מה שמצאנו" פייפר אמרה, והבעת פניו של ג'ייסון שידרה כולה "אההה"

"אנחנו מחפשים כבר ימים, אבל זה כמו לנסות להרים מחט בכפפות אפייה"

"זה מה שאני אמרתי" ג'ייסון חייך אליה, ואז פייפר חייכה חזרה והם כמעט נראו כמו זוג מאושר.

כמעט.

"אתם שניכם בסדר?" ניקו שאל "אתם נראים נורא"

"שיואו, תודה" ג'ייסון צחק 

"לא לזה התכ- " ניקו קטע את עצמו, כי הייתה לו תחושה שג'ייסון ופייפר מבינים שלא לזה התכוון "רק…" הוא העביר את מבטו מעיניו הכחולות של ג'ייסון לעיניה הצבעוניות של פייפר שעשו לו כאב ראש, אז הוא החזיר את מבטו לעיניו של ג'ייסון "אם אתם צריכים משהו, אתם יכולים לפנות אלי"

הפרק הקודם		הפרק הבא