זאת לא אגדה?

אני לא יודעת בדיוק איך לתאר את איך שהוא נראה... האמת, יש לי תיאור מושלם: הוא נראה... מלחיץ בטירוף! הסבר מדויק, נכון?

טוב, אז בואו נהיה רציניים לרגע. עברתי שיחים, קוצים, חנק וחום, קרון מוזר, האגריד [לשנייה], מיקלה, ארוחת ערב ואת השד שמתחת למיטה, ואפילו עוד לא הגעתי להוגוורטס! אני לא צריכה ממש להיות במקום כדי לדעת שאני הולכת למות? כי אם כן, אני חושבת שיש איזו בעיה ברגשות שלי, כי זה בדיוק מה שהרגשתי באותו רגע.

יצור שנראה כאילו עשוי מאש, עם מבט מרושע, שממש קורא אותך, ועין כחולה וגדולה, עמד מולי. לא ידעתי מה להגיד. פשוט לא ידעתי.

דממה השתררה שם. הרגשתי שרגליי מתמוססות. פשוט מתמוססות.

נשמתי עמוק. הדממה הזאת לא היתה ממש חלק מהתכניות שלי, אבל נראה לי שהיא כן הייתה התכנית של מישהו.

''טוב, כן, מיקלה. אני חזרתי. ואמה,'' רגע, מה?! ''אני רואה שגם את ממש מוכנה לתקיפה. אל תדאגי, את הולכת להרגיש עכשיו לא פחות מ... נורא. אז תתכונני לסיומך; את לא נחוצה בעולם יותר, אז אל תדאגי לגביי זה. את לא תפספסי שום דבר חשוב.''

ליבי דפק. הרגשתי שבטני עומדת להתפוצץ. הרגשתי שאני בלון, פשוט בלון. ושהשד [שהיה לו עשן מאחוריו, בצורת המספר 666. מאוד מפתיע] הוא מחט, שתנחשו מה, פוצץ אותי.

השד הרים שק. השק נראה כאילו היה בו עשן, אבל הבנתי מייד מה באמת היה שם. מחשבות. מחשבות רעות.

''טוב, מיקלה, אני רואה שלא סיפרת לה.'' אמר השד בחיוך.

''סי... סיפ... פ... פר לי מ... מה... מה?'' שאלתי, בגמגום הכי מפוחד שאתם יכולים לדמיין לעצמכם.

''לוציפר, לא!'' צעקה מיקלה בכעס.

''את המיועדת, אמה. המיועדת.'' הוא אמר.

המיועדת? לא ידעתי אם זה טוב או רע, אבל ניחשתי את התשובה לבד.

''המיועדת לרוע, אמה. לרוע.'' הוא המשיך. ''את רואה את כל המחשבות האילו? הן לא מחשבות שאספתי מכל מיני ילדים תמימים, הן מחשבות שלך, אמה. אלה מחשבות שאני יצרתי אצלך במוח. בכל החיים שלך את חשבת שסבא שלך מת סתם ככה, או מלפני כמה שניות, שוולדמורט כישף אותו סתם ככה, אבל אמה, מקרים כאלה לא קורים 'סתם ככה'. יש להם סיבה, ואני מבין שאת יודעת טוב - טוב מה היא.''

לא האמנתי. לא מספיק שסבא שלי מת בגלל מיקלה, או וולדמורט, מסתבר שגם השד הזה היה חלק מהכל! עולם הקסמים יותר מסובך ממה שחשבתי...

לוציפר הוציא פטיש, והרים אותו מעליי. פתאום הרגשתי מין קרירות מצמררת כזאת. כמובן, ממש מתאים לפטיש של שד.

הוא הניף את הפטיש, והתחיל להוריד אותו. הפטיש היה מילימטרים ספורים מעליי, עד ששלושתינו שמענו משהו.

''לא!'' צעק קול. זה היה קול מוכר, ומייד זיהיתי אותו. זה היה הקול של האיש עם הפנים שתמיד חייכו. זה היה האיש שגר איתנו לתקופה ארוכה. זה היה האיש שבגללו בכיתי היום. זה היה האיש שהיה אמור להיות מת עכשיו.

זה היה סבא שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא