החיים שאחרי המוות

(ג'ורג')
כבר שנאתי את הצבע הזה.
שחור.
איכס! צבע מבחיל! משעמם! חדגוני! טוב, ברור שהוא חדגוני, הוא שחור!
כמה זמן אני בשחור הזה? בתוך אפלולית כזאת? בעצם, לא. לא אפלולית. אפלולית זה יותר בהיר מהמקום בו אני נמצא. בחושך הזה?
אין לי מושג. יום, יומים, חודש, שנה? כבר אין לי תחושת זמן. אני אפילו לא יכול לסמן ימים. הרי אני לא רואה כלום. לא אבן, ובטח שלא את הקווים שאיכשהו אצליח לסמן על הריצפה המרגיזה הזאת.
הדבר היחיד שאני יודע הוא, שכל כמה זמן, בא מישהו ומזריק לי ליד חומר. וישר אני רואה דברים. כמו מסך טלוויזיה. אותי ואת פרד ואמא, אבא, כולם בעצם. ואנחנו עושים דברים. מה זאת אומרת?, עושים דברים רגילים. ואיכשהו, כל הדברים שאני רואה, ניכנסים לזיכרון שלי. אבל לא במלואם. יש חורים שאיני מצליח להסביר. ואני זוכר את הדברים כאילו אני עשיתי אותם.
אין לי מושג איך זה קורה, מי האנשים הנ"ל ו...מה בעצם קורה כאן?!
אני מרגיש כאילו הרגליים שלי התנוונו מחוסר תזוזה. אני מרגיש שישנתי 15 שעות ובכל זאת אני עייף. ואני רואה שחור. רק שחור. יכול להיות שהתעוורתי והתחרשתי וכך מעבירים אלי את תחושות החיים? אני גבעתי ברעב למרות שאני זוכר שהאכילו אותי מידי פעם. יכול להיות שזה רק בזיכרון?
אני מנסה לקום שריריי צורבים- אין לי מושג ממה. קיבלתי מכה בראש. הריצפה נמוכה מידי. אז נשכבתי על הגב, מנסה להבין.
"הצילו!" אני צורח. קולי נשמע שונה מאוד מהפעם שאחרונה ששמעתי אותו. צרוד מחוסר שימוש, ונמוך יותר. "הצילו! מישהו! אני ל יודע איך לצאת מכאן!" אני צורח שוב. רגע, אם אני שומע את עצמי צורח זאת אומרת שאני לא חרש! טוז זה לפחות שינוי.
אז למה לעזאזל אני לא שומע כלום?!  אני מאמץ את כל כוחי לשמוע את הרעש הכי קטן שאני יכול.
מקשיב, מקשיב, מקשיב.
אין לי מושג כמה זמן אני שוכב ומקשיב. אך לפתא, באמת חשבתי ששמעתי צעדים.
'אתה הוזה' אמרתי לעצמי. 'אתה כל כך רוצה לשמוע מישהו, אתה מתחיל לדמיין'. אבל לא. שמעתי שוב פסיעות קלות של נעליים.
"אין כבר מה לעשות איתו. אולי אפשר לקחת אותו בתור כופר."
"מה אתה משוגע?? אתה באמת מאמין שאדון האופל הובס סופית?" מה??!! אני יודע מי הובס?! אין מצב! זה לא יכול להיות! לא הייתה מלחמה! לא יכול להיות שביום בהיר אחד אני יודע מי התהלך ברחוב ומת! למרות שאני מת שיהיה כזה מצב, אבל לא. בלתי אפשרי.
"כן, אני מאמין. אין לנו מה לעשות איתו יותר. לפח מצידי. אני לא רוצה להחזיק אותו יותר."
"תקשיב מה נעשה, נשמור אותו עוד חודש ואם עד אז אדון האופל לא יעלה בשלישית, תעשה מה שאתה רוצה."
ידית מסתובבת. האור שניכנס סינוור אותי. לפחות אני לא עיוור. אבל האור כל כך סינוור אותי שלא יכולתי לראות מי פתח את הדלת.
"התעוררת שוב, הה?" שוב? על מה הוא מדבר?
הסתכלתי עליו בעיניים שואלות.
"הגיע הזמן להרדים אותך שוב." הוא התקרב אלי במהירות והכניס לי אגרוף בפנים. הרגשתי איך אני מתחיל לאבד את ההכרה.
האיש תפס בידי והזריק לתוכה את החומר, ושוב, צפיתי במסך שמספר לי על זכרונותי שלא היה לי מושג עד עכשיו על קיומם.

                                                                                                           * * * * *
(פרד)
אנשים התחילו להיעלם.
אחד, אחד. דמבלדור, ג'יימס, סיריוס, לילי, לופין וטונקס. נשארתי לבד.
הבנתי מה זה אומר, הארי הקשיב לדמבלדור. הם מחזירים את כל ההרוגים. בעצם, הם לא הרוגים. הם הרי חיים. כלומר, עברו לעולם אחר.
יצאתי החוצה וראיתי עוד ועוד אנשים נעלמים.
חיכיתי רגע. לא יכול להיות שהם שכחו אותי. אין מצב! ואולי כן? אני מבולבל. ואז זה קרה.
הרגשתי קור בכל הגוף שלי. הסתכלתי על ידי וראיתי שאני מתחיל להיעלם. ועליתי למעלה. הרגשתי שאני עולה. כמו שירדתי לכאן מההתחלה.
עליתי ועליתי. עד שהגעתי למעלה. פקחתי את עיניי. וראיתי את אימי ואבי עומדים מעלי. "אמא? אבא?" שאלתי.
"פרד! הו פרד!" צרחה אמא.
"אאאאאהההההההה!!!!!!!!!!!!" צרחתי בעוד כאב מפלח כל איבר ואיבר בגופי. כאב חזק! איזה כאב, שרפה ממש! הרגשתי כאילו כל תא ותא בגופי עולה באש.
"פרד? אתה בסדר? מה קרה?" שאלה אמא
"מולי אולי כדאי שלא תתקרבי אליו עכשיו. אנחנו לא יודעים מה הקללה הזאת עושה ומה ההשלכות שלה."
אמא התקרבה אלי, האש שבתוכי התחזקה כאילו הוסיפו לה חומר בערה. "תעשו שזה יפסיק!" צרחתי.
"מולי, תחזרי אחורה, את לא רואה שאת מכאיבה לו? את לא יודעת מה קורה לו עכשיו!" אבא משך את אמא לאחור, היא נפלה ונפצעה מדבר שהיה בקירבת מקום. "אוי, מולי! אני ממש מצטער! בואי נלך למדאם פומפרי, היא תוכל לעזור לך." והם יצאו מהחדר.
הדם משך אותי. היה לו ריח מתוק משו, לא ידעתי איך להסביר זאת. זחלתי לעבר הדם- עדיין כאב לי בכל הגוף. התקדמתי לקראת חלק חד של עץ-שריד מהמלחמה. נגעתי בדם בידי, הכנסתי את אצבעי לפה.
הכאב נפסק. כאילו לא היה מעולם. אבל הייתי צמא. מאוד צמא. ראיתי לידי כוס מים וידעתי שלא לצימאון הזה אני צמא. הייתי צמא לדם. פתאום התחלתי לראות הכל יותר טוב- כאילו הורידו מסך מלוכלך מהעיניים שלי. הכל חד, מוגדר. כל תזוזה קטנה של אבק בחדר. השמיעה שלי התחדדה ושמעתי הרבה תזוזות ולבבות פועמים. פי הזיל ריר. חוש הריח שלי גדל ויכולתי להריח ריחות שונים. הרגשתי כאילו התחזקתי. כאילו אני יכול לרוץ קילומטרים מבלי להתעייף אף פעם. הרמתי אבן מהריצפה וניסיתי למחוץ אותה. והיא התפוררה תוך שניה. אפילו לא הפעלתי הרבה מאמץ. אבל עם כל החוזק והחושים, הגרון צרב לי. צרב כמו אותה אש. אז רצתי במהירות שיא ליער האסור וצדתי שם סקרוט פוץ תחת שהיה מגעיל למדי אך הרווה את צמאוני במקצת. הבנתי זאת. אני ערפד. בחיים האלה, הצמא לא ירפה ממך, הוא כאילו ירדוף אחריך.
חזרתי להוגוורטס. לחפש את אמא ואבא. כשראיתי אותם שאלתי, "איפה ג'ורג'?"
אמא התחילה לבכות ואבא אמר, "הוא היה מרגל פרד. למען כוחות האופל. סיפר להם על כל ההחלטות שלנו במיסדר עוף החול. הוא היה בוגד."

הפרק הקודם		הפרק הבא