אמה פוטר והדרקון האבוד- *בהקפאה*

בסביבות 21:00 אחרי שאמה כבר התמקמה בחדר למרות שהתעקשה להשאיר את התיק ארוז, היא כיוונה את השעון לעשר דקות לפני חצות והלכה לישון. לפני השינה היא תהתה עם זה באמת הרעיון הטוב ביותר עבורה אבל אי אפשר כבר להחליט שלא, זה הזמן וזה היום. אך למרות זאת היה לה קשה להירדם בלילה, היא לא יכלה לחשוב על מה שנקרא סוף טוב לסיפור הזה.

גלינג! אמה כיוונה את השעון שיהיה רק צלצול אחד שלא יעיר את האחים אבל יעיר אותה, וכמו שציפתה הוא העיר אותה, היא הלכה במהירות לשירותי הבנות והתלבשה מתחת לאורות הפלורסנט הקלים, היא הלכה לכיוון היציאה ובדרך תהתה עם זה הדבר הנכון לעשות, ועם הייתה צריכה לכתוב לאחים פתק, אבל שהיא עמדה מול הדלתות הגדולות והחומות, היא החליטה: 'בית הספר לכישוף או לא, הנה אני באה לרסק אותך לחתיכות' ובנימה מסוכנת זו בליבה היא דחפה את דלתות הענק ויצאה אל הדשא הסינטטי הרך.

היא התיישבה על מדרגות הכניסה והמתינה למה שלא יבוא ויקח אותה הרחק מבית היתומים האהוב, בעוד הדקות עוברות אחת אחרי השנייה, היא נזכרה בכל הדברים שהיא עברה פה: היא הכירה את ליה, היא לא חיה לבד יותר והייתה לה משפחה שהורכבה אומנם ממעט אנשים, אבל כאלה שדאגו ואהבו אותה, לא כמו ההורים שלה, שנטשו אותה. היא נזכרה בכל החוויות: ציד האוצרות עם ליה, בו הן מצאו כמה חתיכות פח וקיבלו עונש על הבורות שחפרו, או האוכל הטעים והבריא, או הלימודים המשכילים, והילדים שאומנם לא חיבבו אותה במיוחד אבל תמיד היו עוזרים לה. עוד דקה לחצות, כמו משום מקום בדיוק בשעה, הופיע מונית, חומה? המכונית הופיע הערבוב ירקרק וחום ובין צללי היער ממול בית היתומים כמעט לא היה ניתן לראות אותה, מין המכונית הופיע נער, גג בן 17, הוא היה נראה רגיל, חולצה שחורה, מכנסיים קצרים שחורים. היה קשה לראות את מבנה הפנים שלו אבל היה ניתן לראות שיער כהה, חום או שחור.

הוא התקרב אליי והרוח הניפה את הגלימה שלו בשריקות רמות, כאילו הוא גיבור שאוסף נסיכה ממגדל גבוה על סוס לבן. הוא התקרב ונשען על אחד מהעמודים, הוא התנהג כאילו אמה לא קיימת, עברה דקה. עברו שתי דקות, עברו שלוש.

אמה התחילה לחשוד שזה מישהו אחר שבה לאסוף מישהו שגילה משהו מטורף כמו: שגיבורי על קיימים, שיש אלפי יקומים, שיש ענקים וגמדים. אמה חשדה מעט כי חשבה שפרופסור אמור להיות... יותר גדול? אבל היא התעלמה. בסופו של דבר הוא סובב את פניו לעברה והופתע לגלות שהיא שם, מסתכלת עליו במבט עקום.

'אמה?" הוא שאל במבט מתנצל, "אמה" היא אישרה. היא עקבה אחריו למונית הם נכנסו וישבו במושב האחורי, האוטו היה קצת יותר גדול מבפנים והוא בנוי קצת כמו לימוזינה כי ספות נוחות ולבנות שכנו כמו היקף בתוכו. הם ישבו בשתיקה בעוד האוטו מתחיל לנסוע. עכשיו באור היה ניתן לראות את תווי פניו. היה לו שיער חום כהה שפנה לצד שמאל ולא הייתה שערה אחת שיצאה ממקומה, היו לו מעט נמשים ועיניים ירקרקות.

"היי" אמה ניסתה להתחיל שיחה בניהם, "שלום. אה כן שכחתי להציג את עצמי, אני פרופסור מרקוני" את שני המילים האחרונות הוא אמר בלחש, אולי מבושה, וכמו שהוא ציפה, אמה התגלגלה מצחוק. "ברצינות!" הוא אמר ופניו האדימו מבושה.

לרגע אמה חשבה שזה נכון, היא הזדקפה ואמרה: "לא יכול להיות?! אתה יותר מידי צעיר!". "זה כי אני שתיתי פולימיצי!" הוא ענה ולאט לאט פניו נרגעו מהאדום.

 "מה זה פולימיצי? זה מישהו שקוראים לו פול והוא הפך למיצי?(הכוונה לחתול)" אמה שאלה באיטיות כמו ילדה קטנה, "פולימיצי זה שיקוי שגורם לך להשתנות לבן אדם אחר עם השערה שלו, אני שיניתי אותו קצת וגרמתי לשותה להמציא אדם. כלומר אני מכניס שערה שלי לשיקוי, אני שותה אותו ואז אני הופך לדמות שאני ממציא, לרוב לדמות הילד הזו", הוא הסביר כמו לילדה קטנה, וזה שאמה שאלה כמו ילדה קטנה, לא אומר כלום.

 "אז מתי אני אראה את גופך האמיתי?" אמה שאלה ביובש יחסי.

 "יש עוד כמה זמן, צריך לאסוף את הלונגבוטים"(מבחינתי נוויל לא עשה את העוול הנורא ביותר והתחתן עם חנה, ובפאנפיק יש לו תאומים, לאוהבי נוויל+לונה לא אכפת לי לעשות).

 הם חיכו עוד קצת באוטו ואמה שמה לב שהאוטו נוהג אבל אין נהג! היא צרחה כמה שרק יכלה.

"הכול בסדר!?!!!" הילד או בשמו 'פרופסור מרקוני' מיהר להוציא מקל ארוך ועליו גולפו בתחתית חיות ופרחים, הוא שלף אותו במוכנות וזריזות כאילו זה מסוכן. לאט לאט אמה לקחה נשימה ועוד נשימה.

"איך האוטו נוסע עם אין נהג?! אתה יודע כמה זה מסוכן!" היא לא יכלה עוד וצרחה עוד קצת.

"תרגיעי, זה רק בילי הוא נקרא פילוטנט, זה נהג בלתי נראה, הם רגילים כמו כל נהג מוגלגי והרבה יותר יעילים" הוא קרץ.

אמה הסתכלה בפחד על הבלמים הזזים לבד ועל ההגה וכל הכפתורים שנלחצים ללא שאדם יגע בהם, אבל היא לאט לאט הבינה שזו לא מתיחה מאוד מאוד גדולה ומסובכת. בנתיים בילי הוביל את המונית לכיוון דרום, שם הם עצרו רגע בבית שנראה נטוש יחסית, קורות העץ והברזל איימו ליפול ולהתרסק, החלונות היו שבורים והדלת הירוקה עקומה על הציר. "איך אני אוהב את הבית הזה!" אמר הילד בחיוך גדול ומוזר.

"הוא מוגדל מבפנים וזה הופך אותו גם לבית שיספיק לכל הוגוורטס!". אמה ניסתה להבין אבל לא עבד לה כל כך בדיוק שהם חנו יצאו שני ילדים בערך גדולים מאמה בשנה שנתיים. הם נכנסו למונית ואמה יכלה לראות שני ילדים, בן ובת.

הבן היה נמוך יחסית ושמנמן, היה לו שיער בלונדיני חום בהיר מתולתל, והייתה לו על הלחי השמאלי שומה קטנה. הילדה הייתה יותר גבוהה ורזה, היה לה שיער מבולגן שנע בין גלי לחלק למרות הבלגן, הוא היה חום ושוונצים קטנים יצאו מהקוק הגבוה שלה. הדבר היחיד שהיה דומה בניהם היו העניים האפורות כחולות שלהם.

"אנחנו מצטערים על האיחור, נאבדנו בגלריית הפילים של סבתא" אמרה הילדה וחשפה קול מעט צפצפני, "היא ממש אוהבת פילים" הוסיף הילד, שחשף קול מעט עבה. הנסיעה עברה במהירות למרות שלקח חצי שעה להגיע לבית הילדים שהיה יותר בצפון. 

"תודה על הטרמפ מרקוסי!" צעקה דמות מהחלון הגבוה ביותר של הבית, הקול היה קול ברור של גבר אבל בגלל גובה הבניין לא היה ניתן לראות את פניו, הלונגבוטים ירדו ונכנסו לביתם.

 דקה אחר כך, אמה שמה לב שלאט לאט פניו משתנות הוא נהיה יותר גבוה והלבוש שלו השתנה ועכשיו במקום לעמוד מול נער יחסי היא עמדה מול אדם מבוגר בעל זקן קצר מתולתל וערמוני, הוא לבש גלימה ארוכה בצבעי אש, פניו היו מעוטרים מעט בנמשים, ושיער ראשו דליל יותר מהזקן, נמשים עיטרו את לחייו ולפי מבטו המבוגר ניתן לראות שהוא לפחות בן 60 -70, עיניו הנוקבות היו דומות בדיוק כמו לנער שהיה לפני רגע.

 אמה שמה לב שעל עורפו יש סמל מוזר, הסמל נע במהירות לעבר אפו וגם התכווץ שיראה כמו נמש, אחר כך הסמל גדל על כל פרצופו, הסמל היה דומה לסמל על המעטפה, עם ה-H הסגולה והחיות מסביבה.

 "היי לך משם זה מדגדג!" אמר לפתע הפרופסור, כנראה הוא גם שם לב להבעה המוזרה של אמה ומיהר להסביר:" זה קעקוע המסמל שאתה מנהל הוגוורטס, זה גם אומר שאתה הראשון שאוכל פנקייק ארוחות הבוקר! זה ממש משתלם לפעמים!" הוא נראה מתלהב ופניו חזרו לפני הילד שהיה מקודם, " יש את זה לכל המנהלים מאז המנהל ה-49, זה עובר מדור לדור לא במשפחות, ככה לרוב בחרו במנהל, ויש כאלו שהסתירו את הקעקוע, אני אוהב את פרדלין".

 לתת כינוי לקעקוע היה נורא מוזר, אבל העולם שאליו אמה נחשפה עכשיו היה עוד יותר מוזר.

 אמה לא בדיוק ידעה לאן הם הולכים וזה גם לא עניין אותה, לעומת זאת זה כן היה צריך לעניין אותה כי מדובר פה בפגישה נורא חשובה, הם היו בדרכם אל משרד הקסמים.

 במשרד הקסמים עבד אדם ששמו ויליאם אדגסט, ויליאם הוא האח המאומץ של פרופסור מרקוני, ויליאם גם עובד במחלקה מיוחדת, וחדשה מאוד שעובדת גם עבור מוגלגים וגם עבור קוסמים, הם בודקים אחר משפחה של ילד שנזרק מהבית ובודקים עם המשפחה רוצה אותו בחזרה (יש לי רעיון שלם על סיפור שקשור לזה אבל אני לא בטוחה שאני אעלה אותו), ועם המשפחה מספיק טובה עם לא מוצאים לו משפחה. פרופסור מרקוני ואמה היו בדרך לבדוק מי יכלו להיות משפחתה של אמה.

בזמן הנסיעה הפרופסור סיפר לה קצת על הוגוורטס ועל הלימודים שם, אמה התפעלה ולא האמינה שעולם הקוסמים כל כך גדול ופעיל. הם נעצרו בפינה חשוכה ברחוב ונכנסו לתא טלפון אדום וגבוה. פרופסור מרקוני חייג מספר מסוים, שאמה לא יכלה לראותו כי התא היה מצומצם לאדם אחד ויצא שהיא נדבקה עם פרצופה לגבו, שמשום מה נטף זיעה חמה.

זה היה אולי הדברים הכי פחות מוזרחם שקרו באותו היום אבל אמה נבהלה כאשר שמעה קול רך של אישה מהדהד בתא ואומר:"מהו שמכם?" בנוחות ושלווה.

"ברנדון מרקוני" ענה המנהל(השם לפעמים מזכיר לי חרדון)," ואמה ג'ין פוטר". אולי אף אחד לא ראה את זה אבל אמה הסמיקה ברמות, היא שנאה את השם השני שלה 'ג'ין'( זה גם השם השני של הרמיוני:), ועוד יותר מוזר, איך הוא ידע שזה שמה השני?

"מדוע באתם לכאן?" זה שהקול דיבר בשפה גבוהה היה נוראי עבור אמה אבל חביב עבור הפרופסור. "לבדוק משהו עם מנהל מחלקה" ענה הפרופסור בקול מעט עצבני, כאילו עבר את השיחה הזאת אלפי פעמים ונמאס לו.

"לאיזו מחלקה באתם?" שוב שאל הקול הנשי. "למחלקה לחיפוש משפחות" ענה הפרופסור ולפני שהקול הנשי ישאל עוד שאלה הוא לחץ על מספר כלשהו, ובמקום לעמוד דחוסים בתא טלפון, הם היו דחוסים בתא טלפון שיורד למעמקי האדמה.

בסופו של דבר המעלית נעצרה והם יצאו לאולם עצום באמצע האולם עמדה מין מזרקה דמוית כיכר, היו שם כל כך הרבה דמויות, קוסמות ומכשפים, קנטאורים וגמדונים, כל מיני חיות\מפלצות קסומות! אמה התפדחה במוחה וחשבה שיכול להיות שיש אפילו פילוטנט, כי הם בלתי נראים.

למרות שהיו מתחת לאדמה, היה ניתן לראות עוד קומות גם למעלה וגם למטה, היו פחות למעלה כמובן כי היינו מתחת לאדמה. המוני אנשים הלכו ממקום למקום, חצי נייר עופפו מקומה לקומה, לאורך קיר אחד הייתה שורת אחים בצבע שחור, ומידי פעם האש שינתה צבע לירוק ונכנסו ויצאו אנשים ממנה. היו שם המון אנשים, והמון רעש, ולמרות זאת היה לילה! מתי אתם ישנים אנשים!?!

בלי כל קשר, ממול ללתא הטלפון היו שלוש מעליות יותר גדולות, ולפני שאמה שמה לב היא עקבה לשם אחרי הפרופסור החדש שלה.

הוא לחץ על המעלית למטה, וכעבור כמה זמן שניהם נכנסו למעלית עם נערה שהיה לה מין כלב עם שיני מפלצת, עם אדם מבוגר שנראה שיש לו תחביב לשחק בכדור כמו כלב, כי היה לו כדור בפה והוא נבח, חוץ מאלו היו גם מעטפות בצורת מטוס ומעטפות בצורת ציפור קטנה שעופפו במעלית.

"קומה ראשונה" אמר הקול הנשי והבהיל את אמה עד מאוד "לשכת שר הקסמים והסגל התומך" המשיל הקול, כמות נחמדה של מעטפות יצאו לקומה הזאת.

"קומה שנייה" אמר הקול הנשי שוב פעם "המחלקה לאכיפת חוקי הקסם. הלשכה למניעת שימוש לרעה בחפצי מוגלגים, מטה ההילאים ושירותי הרישום לקסמהדרין" רק שתי מעטפות יצאו.

"קומה שלישית" אמר הקול הנשי שוב "המחלקה לתאונות ואסונות קסם, הצוות לטיפול במעשי קסם בלתי מכוונים, מטה המשכיחים והוועדה לתירוצים ראויים" האיש עם הכדור בפה יצא, או יותר נכון רץ על ארבעת הגפיים שלו היישר למחלקה עם השלט הזהוב שעליו כתוב: "הצוות לטיפול במעשי קסם בלתי מכוונים".

"קומה רביעית" נחשו מי אמר? שוב פעם הקול הנשי "המחלקה לרישוי ופיקוח על חיות פלא, אגף החיות, אגף הישויות ואגף הרוחות. לשכת הקישור עם הגובלינים ומרכז הייעוץ לנפגעי מזיקים" הפעם הנערה יצאה עם הכלב שלה, וגם מעטפה אחת ובודדה, גם נכנסה אישה שכנראה עבדה שם כי היא הייתה נראית נורא עייפה, כאילו היא היחידה ששמה לב שעכשיו לילה?

וככה הם עברו את הקומה החמישית, עד שהגיעו לשישית, "...מחלקת התחבורה הקסומה, רשות רשת הפלו, האחראי על תקנים למטאטאים, לשכת מפתחות המעבר והמרכז לרישוי התעצמות והמחלקה לחיפוש משפחות שתעבור בעוד כשבוע לקומה השלישית" ענה הקול של האישה ואמה מיהרה ללכת בעקבות הפרופסור.

הם הלכו לאורך מסדרון צר וגדוש בתמונות, הקירות היו צבעוניים, הקיר השמאלי כחול, הימני צהוב, הרצפה הייתה חומה והתקרה סגולה.

"אמה, את יודעת למה המקום כל כך צבעוני?" שאל הפרופסור את אמה, שבדיוק בדקה מה היה רשום מתחת לאחד הציורים "שאני עשיתי קללה שעושה שכול יום הצבעים ישתנו!" הפרופסור המשיך ללכת אבל אמה התעקבה על הציור הקרוב: הרקע היה כחול כהה, דמות שמנמנה, הוא חיייך חיוך רחב וחשף עיניים זורחות.

"בו!" הוא אמר לרגע וזז, אמה צרחה. היא הבחינה שמתחת למסגרת רשום בלוח זהב את הדברים הבאים:

קורנליוס אוסוולד פאדג' 

מסדר מרלין דרגה ראשונה

שר הקסמים משנת 1990-1996.

"מה קרה אף פעם לא ראית ציור יפה במיוחד של אדם יפה במיוחד?" הוא אמר בקול עבה, אמה שמה לב שלא רק הוא זז, כל שאר הציורים במסדרון זזו גם.

"למען האמת אדוני" היא ענתה "אף פעם לא ראיתי ציור מדבר או זז!". ''אז חבל שכך, ילדה צעירה. ועכשיו הפרוםסור שלך מחכה".

אמה הסתכלה לעבר הפרופסור שכבר היה בקצה המסדרון וחיכה לה, רק לה. היא רצה לעברו במהירות.

"אני רוצה שתחכי בחוץ" הוא אמר לאמה "אני צריך להיפגש עם אחי" הוא אמר את זה כאילו זה דבר נורא, ואמה לא הייתה בטוחה עם זה נכון אבל היא חיכתה לו בחוץ שנכנס למשרד בקצה המסדרון, זה שרשום עליו"

לייל אדגסט מרקוני

מנהל מחלקת חיפוש משפחות.

הפרופסור נכנס למשרד.

במהלך בערך חצי שעה, אמה יכלה לשמוע תרחות וצעקות זועמות, של שני קולות שונים ושיצא מהמשרד-

הוא לא הופתע לגלות את פרצופה המזועזע של אמה.

אני מקווה שזה לא קצר מידי, אבל לא רציתי לגרום לכם לחכות יותר וגם לא רציתי לעשות יותר, מקווה שאהבתם ואשמח עם תמליצו לי על פאנפיקים

אני בעריכה וכל מי שכאן שילך לקרוא הכחשה וגעגוע!

הפרק הקודם		הפרק הבא