ישראלית בהוגורטס *בהקפאה*

בס"ד.

היי, לפני שאתם קוראים את הפרק, תוודאו שקראתם את הפרק האחרון בפאנפיק "ישיבת בר אילן לקוסמים דתיים"..

הפרק הזה מדבר על הלילה שעבר על אלמוג בבית של אגם לפני שהרב של ישיבת ואולפנת בר אילן אסף אותה למחרת בבוקר לפגוש את אחיה הביולוגי מאיר ולקנות ציוד קסום לבית הספר..

ממש סליחה על העיכוב הלא קטן, כל התקופה של פסח זה ממש ממש מטורף.. לילה לפני ליל הסדר לא ישנתי כל הלילה - קרצפתי את המקרר משומשומים - חוויה שבע"ה אני לא יחזור עליה לעולם - לא ממולץ בעליל..

קיצרר אני יחתוך את הקשקושים עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מידיי...

מוקדש ללאומאתכלום ולשרה פוטר  שרשומות ומגיבות:)

יאללה לפרק.. תהנו!

אחרי שהבנתי באותו הליליה שאני לא אוכל להתעתק לתוך חדרה של אגם, נאלצתי להכנס דרך החלון. הם גרים בקומה השלישית, מה שאומר שהייתי צריכה לטפס על העץ שהיה שתול ממש שם, איכשהו לפתוח את החלון בלי להרעיש (-החלונות אצלם ממש חורקים), והחלק הכי קשה - לקפוץ לתוך החדר.

לפחות באתי בלי כלום, ככה שזה לא יכביד עליי..

הלכתי לצד הבניין, איפה שהעץ עמד.

ניגבתי את ידיי שהתחילו כבר להזיע והתחלתי לטפס. בגזע היו הרבה שקעים ובליטות שממש הקלו על הטיפוס, אבל כשהגעתי לענפים, זה כבר היה יותר מסובך.. הם היו חלקלקים ומאט גמישים, וכל שניה מעדתי והחלקתי.

עד שכבר סוף סוף הגעתי לחלון של הדירה שלה הייתי מיוזעת לגמרי.

נשמתי לרווחה כשראיתי שהוא היה פתוח לרווחה, והתריסים היו משוחים למעלה. מוזר. אגם, בשונה ממני, לא מסוגלת לישון עם חלון פתוח, היטושים אוהבים אותה יותר מידיי...

התקדמתי עקב בצד אגודל על הענף ככול שהעזתי, תוך כדי שאני אוחזת ביד ימין בענף שמעלי, וביד השניה בענף שהיה משמאלי - באורך הכתף.

כשהייתי בערך במרחק של 30 סנטימטר מהחלון הושטתי את ידי קדימה ואחזתי בבליטה של עדן החלון. כשבאתי להושיט את ידי השניה הענף התגמש ללמטה ונשמט מתחת לרגלי. 

פלטתי צווחה כשהיד שאחזה בעדן החלון החליקה כמה סנטימטרים ועכשיו רק האצבעות מנעו ממני ליפול שלוש קומות. הנפתי את ידי השניה ללמעלה ואחזתי בציר של זגוגית החלון באחיזה חזקה.

הרמתי את עצמי למעלה בכמה סנטימטרים - מספיק כדי לתת לידי השניה אחיזה נורמאלית. כעת אמות ידיי נשענו על עדן החלון ושאר גופי השתלשל החוצה. הרגשתי עקצוצים שורפים במרפקים אבל התעלמתי מהם.

במאמץ אדיר משכתי את עצמי ללמעלה ואיכשהו גילגלתי את עצמי לתוך החדר.

נחתתי בחבטה מסורבלת. בין התנשפות להתנשפות הרהרתי בייני לבין עצמי שאכן משתלם לעשות מתח ושכיבות שמיכה בזמני הפנוי. אחרי שנעמדתי, צמצתי את עיניי בניסיון להתרגל לחשיכה.

אחרי כמה שניות שמתי לב שהחדר מבולגן. מאוד. בגדים ונעליים היו מפוזרים על הרצפה מפה ועד הודעה חדשה ושאריות של אוכל היו על קצה המחטביה. כל זה ממש לא היה הגיוני - אגם היא מסודרת בטירוף ואין מצב שהחדר שלה יגיע לרמת בלגן כזאת. משב רוח קריר הזכיר לי שהחלון הפתוח - אמור להיות בכלל סגור.

הבטתי סביבי אחוזת בהלה.

אוי לא.

בבקשה לא.

למה זה חייב לקרות דווקה לי??

נכנסתי בטעות לחדר של אחים שלה הגדולים.. איך יכולתי לעשות טעות כזאת?

כיסיתי את פי בידי כדי להחניק את ההתנשפויות והבטתי סביבי בפראות. בהקלה מסחררת גיליתי שהחדר היה ריק.

מיהרתי לחצות בשקט את החדר ולצאת.

סקרתי את הסלון וכמעט חטפתי התקף לב כששמעתי צעקה ממש מאחורי.

הסתובבתי בבהלה וראיתי על כסא מחשב שמנגן את הסרט "מתנקש אמריקאי". מולו ישבו על הספה רדומים ושאונים זה על זה אגם ודניאל (-אחיה התאום.)

נאנחתי בהקלה ועצרתי את הסרט. איך אפשר להירדם בסרט של מתח ופעולה? אין לי מושג.

הושטתי את ידי להעיר את אגם אבל עצרתי את עצמי ונשכתי את שפתי בדאגה. איך אני אמורה להעיר אותה בלי להעיר את דניאל?

"אגם!" לחשתי בשקט, "אגם, תתעוררי!"

היא פקחה את עינייה בבהלה. זה היה מהיר.

הצמדתי אצבע לשפתי אבל היה כבר מאוחר מידיי. "אלמוג?!" היא קראה בלי לטרוח להנמיך את הקול, "איך הגעת לכאן?? מה קרה??"

"אגם, אני יסביר לך את הכל, מבטיחה, אבל בבקשה תיהיי בשקט, עכשיו כבר אחרי 2 בלילה!" התחיל לכאוב לי הראש לפני שקלטתי שכמעט לא אכלתי ולא שתיתי כלום כל היום.

היא נרגעה יותר מהר ממה שחשבתי מהר למראה הופעתי בביתה ואמרה בקול, כמעט בכוונה, "אין לך מה לדאוג, כולם נסעו לאמא שלי ורק אני, דניאל ואבא שלי פה, ושני אלה לא יתעוררו גם אם את תצרחי להם באוזן."

הבטתי בדניאל באי שקט אבל ראשו החליק ברפיון על המושב שעליו אגם ישבה לפני שניה והוא פשוט המשיך לישון.

"אז מה קרה?"

הורדתי את משקפיי ושפשפתי את עיניי בעייפות. איך אני אמורה להסביר עכשיו את כל זה? מאיפה אני אמורה להתחיל? שאני מאומצת? שאיכשהו הצלחתי להכנס לעולם של הארי פוטר? שאני מכשפה..?

"אלמוג! את מדממת!, איך זה קרה לך?!" היא קראה בבהלה והצביעה על זרועותיי. הסתכלתי בבלבול והופתעתי לראות הרבה מאוד דם זולג משני המרפקים כמעט עד לשורש כף היד.. איך נחתכתי ככה?

אגם חזרה אליי עם טישו רטוב ותחבושות, אבל אני לא זוכורת מתיי היא הלכה בכלל..

התחלתי להרגיש קצת מסוחררת והיתה לי בחילה...

"אלמוג? אלמוג את בסדר? מה קרה??" קולה המבוהל של אגם נשמע לי קצת מעוות, כאילו היא רחוקה ממני קילומטרים.. "אלמוג, דברי אליי!"

למה הסלון ממשיך לזוז? אחזתי בראשי בכאב, ולפני שהבנתי מה קורה, החשיכה עטפה אותי והתעלפתי.

אזז.. מה אומרים?

מקווה שאהבתם :)

אם כן, אשמח שתמליצו ותדרגו וכמובן תגיבו, כרגיל, כל תגובה ממש חשובה..

הפרק הקודם		הפרק הבא