צלקת ברק

בס"ד
לילה.
חשוך.
אולי אפילו יותר מאי פעם.
אני נשכב במיטה שלי, צונח.
שערי השחור מפוזר, ונשימותי המבוהלות קמעה ממלאות את חלל האוויר.
החדר שלי פשוט, סטנדרטי.
רק חלל ריק ושחור, כמו שמי הלילה.
כמו הלב שלי.
המיזרן נוקשה, המזרן קשיח והכרית דוקרת.
יכולתי לרכך הכל בעזרת קסם, לחולל מהפך.
אבל אני לא רוצה.
או שאין לי מספיק אומץ.
הכל כמעט דומה לחיים האמיתיים שלי; יכול להשתנות, אבל לא מסוגל.
כולם ממשיכים הלאה, אבל אני נשאר מאחור.
עם מבט שבור, נדהם, שלא מבין איך אנשים מתחברים מהר כל כך.
אני נאנח, פולט קול נמוך אל הריק.
רק לעוד מישהו אחד יש חדר דומה לשלי.
מינירווה מקונגל.
פעם הייתי בחדר שלה, כולו סגול כהה עם ספרים כבדים.
המיטה קשה וצרה, כמו שלי.
היא יכלה לחולל פלאים, להפוך את החדר שלה בשינויי צורה לגן עדן קטן, אבל היא לא עשתה את זה.
כאילו היא עוצרת בעצמה.
העיקר להישאר בשליטה.
רק קופסא קטנה של עוגיות ג׳ינג׳ר פריכות מזכירות מידי פעם מי היא היתה פעם.
אני זוכר את המבט המבוהל שהיה על פניה כשמונתה לראש בית גריפינדור ישר אחרי שסיימה את שנתה השביעית, כשאמידארוט מת.
המבט המבוהל התחלף מייד בנחוש, ואז במבט קר.
היא חסמה את עצמה.
מסתתרת מתחת למעטה קשוח.
היא חשבה שרק אם תהיה קשוחה, בוגרת, רצינית, אז יקשיבו לה.
אבל החלק השני בה עדיין חי.
קלוש, בלתי מורגש, אבל חי.
והוא נמצא שם, גלוי למי שיודע לזהות.
האנחה כבר הופכת לחברה שלי מיום ליום, ככל שאני פולט אותה בתדירות גבוהה יותר.
אני ממלמל 'לומוס', מנסה להירגע ולחשוב בבהירות.
הכל היה אמור להיגמר.
לילי מקריבה את עצמה, הופכת להיות גיבורה ומצילה את חייו של בנה, ופוף.
אדון האופל נעלם, מתאדה.
בזכות לילי, לא בזכות פוטר.
התעקשתי, אמרתי לדמבלדור את התיאוריה שלי שוב ושוב.
לא, וולדמורט לא יכל לגעת בפוטר בזכות לילי.
בזכות האהבה שלה.
מי כמוני יודע כמה גדולה האהבה שלה.
לא, אני אומר לו שוב ושוב, לא מרפה, פוטר לא מיוחד.
זאת לילי, לילי שלי שהצילה אותו.
היא בהקרבתה גרמה למות אדון האופל.
אלבוס בהתחלה הרים גבה, אך אני התעקשתי, לא מוותר.
עכשיו הוא כבר מביט בי במצח חרוש קמטים, שוקל את התיאוריה ברצינות.
עוד הישג שלי שיזקפו לטובת אלבוס דמבלדור.
אחרי הרבה כל כך, כבר כמעט לא אכפת לי.
הצלחה במסגרת עוף החול.
הסתרת לילי וג'יימס.
ריגול אחרי וולדמורט.
הנבואה.
אוי, הנבואה.
עוד צרה.
הראש שלי כבר מרחף, עובר מדבר לדבר במהירות מסחררת.
הדם.
ידעתי שזה יקרה.
זה היה פשוט מידי וקל מידי מלהיגמר ככה.
גיבור, ופוף!
לא.
אני לא מאמין בדרכים כאלו, בהצלחה בין רגע.
ידענו כבר שנים, אני ואלבוס.
קיווינו שנטעה, שהכל פרנואיזם מוגזם.
אני נאנח, כבר בפעם המי יודע כמה להיום.
המיון כבר נשכח.
מאלפוי כבר נשכח.
פוטר כבר נשכח.
אבל וולדמורט לעולם לא יישכח.
הוא חוזר.
אתם-יודעים-מי חוזר.
הו, וולדמורט.
הבן אדם, לא, המפלצת, אחריה ריגלתי במשך שנים.
האחד שהראה לי את האור, ואחר כך גזר עליי חושך נצחי.
וכך אני יוצא מהחדר שלי לכיוון אלבוס.
"נו ברצינות," אני מגחך כשאני רואה את הנץ האפור ששומר על חדר השינה שלו.
פעם הלכו רכילויות על זה שהוא לא יישן, אבל הכל שקרים, כרגיל.
יש לו חדר שינה, כמו לכולנו.
"ממתקים מוגלגיים..." אני ממלמל בקול.
"אה!" אני קורא, נזכר במה שמקונגל סיפרה לי על אותו יום שהם הביאו את פוטר לדודים שלו, "קרמבו!"
הנץ מגרגר, והדלת נפתחת.
"אל!" אני קורא בקול.
מוזר לקרוא לאלבוס אל, אבל זה הרגל שהשתרש אחרי שנים של הקנטות ציניות מצידי.
"סוורוס?"
אלבוס נראה מרשים ביום, אבל פשוט מגוחך בלילה.
"ברצינות, אלבוס?" אני מתאפק שלא לגחך בקול, "חלוק עם חתולות ופרחים?"
דמבלדור שולח אליי מבט טרוט עיניים.
"קיבלתי אותו מגברת פיג," הוא אומר בישנוניות, "נגמרו לי הפיג'מות. וגבר זקוק לפיג'מה שמאווררת אותו ביעילות."
אני צוחק צחוק קצרצר.
מצנפת הלילה הורודה עם חמניות שלו נופלת על הכרית הסגלגלה שלו, שמחוברת למין כזה מכשיר כסוף מוזר.
אלבוס דמבלדור אולי חידה ואגדה אחת גדולה, אבל הוא בן אדם.
אני מגלגל עיניים.
"פשוט תודה שאתה אוהב את זה," אני לא מתאפק ומוציא גיחוך קטן.
אלבוס מתיישב, חצי מזקנו הארוך נוטה הצידה ושערו מזדקר לכל עבר.
"סוורוס," הוא אומר בטון מוכיח, "הפיג'מה הזאת נוחה. בכל אופן, אין זה מין הראוי להוכיח אדם מבוגר על אוסף חלוקי הלילה שלו."
הוא מיישר את מגבעתו במין ניסיון לרשמיות, אבל קולו רך וצוהל כשל ילד.
"היו משלמים לי מאה אוניות על ידיעה לוהטת כזו," אני לא עוצר בפי ועוקץ.
"ולכן, מזל שאתה לא תספר," אומר אלבוס בנינוחות, "וכעת, אשמח להסבר מדוע אתה מכיר אותי באמצע הלילה."
פניי מרצינות באחת.
אני חייב לספר לו.
הלב שלי פועם בחזי בחוזק, וקצב נשימתי מתגבר.
אגלי זיעה מופיעים על מצחי, ואני משיר את מבטי הרועד לאלבוס.
"וולדמורט," אני אומר, כולי זיעה קרה, "הוא חי."
אלבוס לא מפיל את מגבעתו או צורח בבהלה.
הוא רק פולט מין אנחה קטנה, עייפה.
הוא נראה... מותש.
זקן מאי פעם.
אין בפניו תו אחד של הפתעה.
"אז זה קורה," הוא אומר לבסוף.
"כן," אני מתנשף.
שנינו מסתכלים אחד על השני.
שנינו יודעים היטב מה הסכנות.
הרס.
חורבן.
מוות.
מלחמת קוסמים שנייה.
השתיקה חדה יותר מסכין, ממלאת את חלל האוויר כמו ענן כבד.
"יהיה אפשר לנסות לעכב אותו," הוא אומר בשקט לבסוף.
אני נושך את שפתיי.
אני שותק בהרהור, יודע שהוא צודק.
"נעשה מה שנוכל," אני אומר בשקט קר.
שנינו מסתכלים אחד על השני, ברגע הכי מפחיד של חיינו.
לא ברגע המוות, שיבוא.
לא ברגע שנראה אותו חוזר.
לא.
ברגע שנדע שהכל עומד לקרות.
כי אין באמת דרך למנוע את הזוועות.
שנינו למודי מלחמה, יודעים מה יקרה.
שנינו מדמיניים את המוות, את ההרס, את החורבן.
כבר ראינו הכל.
אני ואלבוס רואים אחד את השני, אבל לא רואים.
כל אחד מרוכז בחרדה הפרטית שלו.
וא מצטלבים לרגע מבטינו, ואנחנו מתבוננים אחד בשני בשקט מחזק יותר מכל שאגה.
כי השקט הוא כלום.
הוא הבנה קרה, חוסר.
הוא הריק עצמו, החלל.
אנחנו מתבוננים אחד בשני, ורועדים.
שנינו פוחדים, כי אנחנו יודעים משהו אחד.
שזאת רק ההתחלה.
"הדם," אני לוחש, "הדם."
אני מוציא את הבקבוקון המקולל מכיסי, מראה אותו לאלבוס.
"לא הגיוני..." הוא ממלמל, "דם חדי קרן... איפה מצאת אותו?''
אנט נושך את שפתיי.
"בהוגוורטס."
אלבוס כמעט נשנק, אבל נשאר רגוע.
ואז הוא מסתכל עליי במבט מוזר.
"לא, אלבוס!" אני אומר לא בקול, "זה לא אני! בואו ונגיד וזה הייתי אני, הייתי מספר לך? לא! בכלל, הייתי מרגל שלך ועוזר לך? לא! הייתי הולך וגונב את האבן לפני שכל ההגנות היו מוכנות. תחשוב בהיגיון, אלבוס. אני שונא את וולדמורט!"
אלבוס נאנח.
"סליחה, סוורוס," הוא אומר בכנות, "פשוט... זה היה פשוט טבעי לחשוב כך. לרגע שכחתי שוולדמורט גרם למותה של... לא משנה. מי אתה חושב שזה הוא?"
"יש לי כמה רעיונות," אני אומר.
אלבוס מרצין.
"איפה בדיוק מצאת את זה, סוורוס?"
אני נאנח.
פעם רביעית.
ידעתי שהחלק הזה יגיע.
"על שולחן המורים."
אלבוס שותק.
הוא לא מוציא קול, לא מראה שום סימן לתדהמה.
אבל רואים את הזעזוע בעיניו.
תחושת ריקנות ממלאת אותי.
בחיי לא היה יותר מידי צבע; אולי רק פה ושם, בין הזיכרונות הכואבים למציאות הקשה.
עכשיו וולדמורט מטיח בהם פח צבע שחור, הורס את הטיפות הבודדות שבהקו בצבע חי.
אלבוס מסתכל עליי במבט החודר.
אני נאנח.
כבר פעם חמישית.
"אני יודע שקשה לך לחשוד, אלבוס," אני אומר לו בשקט, "אבל בקווירל יש משהו מוזר."
אלבוס נושך את שפתו, מתחיל להראות את הלחץ.
"אני לא יכול לפטר אותו על סמך חשד," לוחש דמבלדור.
"אוי, באמת!" אני מתרגז, "אם וולדמורט עומד לחזור ולפוצץ את כולנו, ברור שמטעמי אי נוחות אתה לא תנסה לעצור אותו!"
אלבטס שותק, מביט לרצפה.
"תפסיק להיות אנוכי, אלבוס," אני אומר, כנראה המורה היחיד שמדבר אליו ככה, אולי כי אין לי מה להפסיד, "אני יודע שקשה לך להיות רע, אבל לכולנו קשה! אתה חושב שכיף לי לראות אנשים מתים? לאף אחד לא כיף! תתחיל להשתמש בכוח שלך! הוא לא ניתן לך לחינם! לרצות את המותרות שבלהרגיש טוב עם עצמך, זאת אנוכיות!"
אני מסיים את דבריי נרגז, נוטף כעס.
"אני לעולם לא ארגיש טוב עם עצמי," לוחש אלבוס.
אה.
אריאנה.
הייתי אמור לזכור מייד.
אני נאנח.
פעם שישית, ובטח עוד לא אחרונה ללילה הארוך הזה.
"אלבוס..." אני אומר.
"אם הייתי מפטר מורה בכל פעם שחושדים בו, סוורוס..." אומר דמבלדור.
לוקח לי רגע להבין למה הוא מתכוון.
הזעם, הכעס, הלהט, רוחש בתוכי בקרח שמתפרץ פתאום.
ככה?!
"תודה, אלבוס," אני כבר זועם, וקולי יוצא בלחישה קרה וצינית להחריד, "נחמד לראות שככה אתה מתייחס לאדם שסיכן את חייו עבורך, והסכים להיות הבייביסיטר של הבן של האדם שהתעלל בו. אתה משתמש באנשים, אלבוס. יש לך את זה. אתה יודע שיש לך את זה. לכן וולדמורט כל כך פוחד ממך. לא כוח, לא כישרון. עוצמה. היכולת לשלוט באנשים, אבל לגרום להם להרגיש שהם חשובים, תורמים. אפילו שהם רק כלי במשחק שלך. אני יודע שבמובן מסוים אתה מוכרח, אלבוס, אבל אל תסתיר את האמת. אתה תמיד מתיימר להיות הטוב, שונה מוולדמורט. אבל בקטע הזה, אתה ממש דומה לו. לא, עליי לא תצליח לעבוד. אני כבר לא בצד של אף אחד. אני בצד של עצמי, של לילי. אני עושה הכל בשבילה. בשביל מה שהיא היתה. כמה העולם זקוק לאנשים כאלה. אתה יודע שאני מעריך אותך, אבל אחרי הכל... להכריח אותי לשמור על פוטר... כל העבודה השחורה... להתייחס אליי ככה, כמובן מאליו..." אני מסיים את דבריי בנימה שכולה ציניות דקה: "כל כך שופע טוב, אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דמבלדור."
אני מפנה אליו את גבי.
אלבוס שותק.
"סוורוס-" דמבלדור אומר.
"אני אעשה את זה," אני אומר לו, בחיוך קריר, "אעשה את העבודה השחורה בשבילך. סוורוס סנייפ, שחור. ממש מתאים, אה? אני אעשה זאת כמו שאני רגיל. לבד. אני יודע מה הוא רוצה. את האבן. והבנתי את המחסום שלך, אלבוס. הוא גובל בגאונות. אבל... גם וולדמורט גובל בגאונות. אני אעשה את זה כמו תמיד. לא, אני לא גיבור טראגי או משהו כזה. עברתי את השלב הזה מזמן. אני פשוט בן אדם."
אני יוצא בשקט, לא טורח לטרוק את הדלת.
"סוורוס?" אני שומע קול ישנוני מבוהל.
"לא עכשיו, מינירווה," אני אומר במהירות, מדלג מעל המראה הנדיר של מינירווה בפיג'מה.
אני חולף על פניה ההמומות, נכנס לחדר שלי.
אני קורס על המיטה, גמור.
ואז אני שומע קול התנפצות.
הבקבוקון נשבר, ודם כסוף סמיך ניתז לכל עבר.
אצבעותיי חלקלקות מהנוזל הסמיך, ואני מביט לחלון הקטן שיש לי.
פיסת שמיים קטנה נגלית ממנו.
היא כבר לא כהה, והכוכבים כבר לא מנצנצים.
השמיים אדומים, כמו דם אנושי, נורא.
זריחה.
פעם איש חכם אמר לי שהזריחה היא התחלה.
היום אותו איש כבר לא חכם מבחינתי וחלומותיו התנפצו.
פעם הזריחה היתה בשבילי התחלה חדשה.
עכשיו היא שוב פעם מקבלת את המשמעות האחרת, המחרידה.
כן, התחלה.
אני מגרד את עצמי מהמיטה, מבין שכבר הלילה אני לא אשן.
אני נאנח, אנחה אחת ארוכה ויגעה.
שוב פעם אותו דבר.
התחלה.
אני מביט לשמיים המדהימים, המדממים.

ההתחלה של הסוף.

הפרק הקודם		הפרק הבא