גשם

בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל, השיעור הראשון שלהם באותו יום שנמשך שעתיים, הארי ממש רצה להכות משיהו. הוא היה מבולבל ומעוצבן. קודם כל, הוא בדיוק שם לב שפטוניה אנסון, התלמידה החדשה והמעצבנת, ניראת בדיוק כמו אימו, חוץ מעיניה. הוא לא יכל להפסיק להתבונן בה. אחר כך, כשפרופסור סנייפ ראה את טוני נכנסת לכיתה הוא קפא על מקומו. הוא לא יכל לזוז לחמש דקות לפחות. וסנייפ, שהיה מבולבל בדיוק כמו הארי, פרק על הארי את כעסו. הוא נזף והתנכל לו למשך כל השיעור, וגם הוריד לו עשרים נקודות מגריפינדור בלי סיבה הולמת.
"אלו לחשים אילמים, פוטר." זעם סנייפ לאחר שהארי פלט בלחישה את הקללה ששלח אל רון. כל הכיתה הסתכלה. מאלפוי גיחך. "אתה צריך ללחוש אותם בראשך בלבד!"
"אני יודע," סינן הארי בשיניים חשוקות.
"באמת, פוטר?" חשק סנייפ את שיניו וצמצם את עיניו הקטנות והשחורות לעברו, "כי אני שמעת אותך צועק."
"לא צעקתי, לחשתי."
"למה צעקת, פוטר? אם אתה יודע מה הם לחשים אילמים?"
"לא הצלחתי להשתלט על הקטע של לא לדבר..." אמר הארי בקרירות, חלק מהתלמידים הסוו חיוכים.
"באמת, פוטר?" אמר סנייפ בקרירות, כמו הארי, "כמו שאתה לא מצליח להשתלט על שיערך?"
הפעם הסלית'רינים מילאו את החדר בקולות צחוקים רמים ולועגים. הארי האדים. מאלפוי החליט לחמם את האווירה הנעימה, ופלט ש:"אפו של פוטר נשבר בקלות."
"לא, פרופסור סנייפ." קרא הארי בכעס, מתגבר על קולות הצחוקים, "כמו שאתה לא מצליח להשתלט על אפך העצום."
לכמה שניות, אולי עשרים, היה שקט מוחלט. סנייפ נעץ בהארי מבט רצחני, וכל התלמידים, סלית'רינים וגריפינדורים, היו המומים.
אחר כך, כל הגריפינדורים שהיו בחדר פרצו בצחוק עצום, חזק יותר מצחוקם של הסלית'רינים. דין ורון צחקו בקול רם מכולם.
הרמיוני וטוני היו היחידות שלא צחקו מבית גריפינדור. הרמיוני הייתה מזועזעת מחוצפתו של הארי, וטוני פשוט חשבה שזה טיפשי מצדו של הארי לנהוג כך. הוא לא ירוויח מכך דבר, חוץ מעונשים והורדת נקודות.
"זהו זה, פוטר," סנייפ זעם, "כרגע הורדת לבית שלך עוד חמישים נקודות" - אף גריפינדורי לא צחק יותר, הסלית'רינים גיחכו - "והשגת לעצמך ריתוק של פעם בשבוע למשך חודש, הייתי נותן לך יותר אך אין בי חשק לראות את פרצופך המכוער. כל יום שישי משעה שש עד עשר."
כשהשיעור נגמר רון מיהר לנחם את הארי. הוא, רון והרמיוני התקדמו לעבר שיעור שיקויים. טוני לא נראתה בסביבה.
"לאף אחד לא אכפת מ...השבעים נקודות שהורדת, הגיע לסנייפ שמישהו יכנס בו פעם." הוא טפח על שכמו של הארי, "פוץ' קטן שכמותו."
"אתה טועה, רון." אמרה הרמיוני, "אני בטוחה שהרבה יכעסו על הארי עכשיו. וגם אני. למה היית חייב לרדת על סנייפ?!" היא פנתה להארי בכעס.
"מצטער, הייתי עצבני." אמר הארי בשקט והעיף קצוות שיער שנכנסה לעינו.
"אני מבינה אותך, סנייפ התנכל לך יותר מרגיל הפעם, אבל-"
"זה לא קשור," קטע אותה הארי. הוא ורון החליפו מבטים.
"אז מה קרה?" שאלה הרמיוני.
"אכפת לך לאחר בכמה דקות לשיעור שיקויים?" אמר הארי, "זה דיי דחוף."
הוא, רון והרמיוני מצאו כיתה ריקה בקרבת חדר השיקויים.
"מה קרה?" שאלה הרמיוני בקוצר רוח, היא הייתה לחוצה מהעובדה שהיא מאחרת.
"זאת פטוניה," אמר הארי, שלא רצה לקרוא לה בשם חיבה. "היא ואימי הם כמו שתי טיפות מים."
"לילי אוונאס?" פלטה הרמיוני בטיפשות, היא הייתה מופתעת.
"אז מי עוד?" גיחך רון לעברה, שהתיישב על אחד השולחנות.
"בשנה שעברה הייתי בתוך זיכרון של סנייפ." סיפר לה הארי, "בשיעור הלטת הכרה. נכנסתי לו לזכרונות ובזכרונות ראיתי את אמא ואבא שלי בצעירותם, ו... פטוניה ניראת בדיוק כמו אימי. אותו גוף, אותו פרצוף, אותו שיער... העתק מדויק חוץ מעיניים."
"אתה בטוח?" שאלה הרמיוני בזהירות, מתעלמת מהעובדה שזו הפעם הראשונה שהארי סיפר לה על הזיכרון שראה, "אולי אתה רק מתבלבל?"
"לא, אני בטוח שאני לא מתבלבל." אמר הארי בקוצר רוח, "הם אותו דבר בדיוק!" הוא כמעט צעק את המילה האחרונה, ואז הוא בעט בשולחן שרון ישב עליו בלי לשים לב.
"אחי!" התלונן רון וקפץ מהשולחן. הארי לא ענה לו והמשיך לדבר אל הרמיוני.
"היה לי היום חלום רע," אמר הארי, "חלמתי על הלילה שבו ההורים שלי מתו. ראיתי את כל הפרטים במדויק. אפילו את הפרטים שלא ראיתי בשאר הזיכרונות..." הוא הצטמרר וקולו נחלש. ואז הוא התנער.
"והשם שלה," הוא המשיך, "פטוניה!"
"כמו דודה שלך," הרמיוני התחילה לקלוט.
"כן." אישר הארי.
"מה אתה רומז?" שאל אותו רון, "שהיא כאילו אחותך האבודה?"
"לא!" אמר הארי מיד, בקול רם. "היא לא יכולה להיות אחותי. היא לא הייתה כשההורים שלי מתו. היא לא הייתה בשום מקום. אם היא הייתה אחותי הייתי יודע, מישהו היה יודע. דמבלדור, סיריוס, לופין. ובטח גם פיטר ויחד איתו וולדרמורט-" רון הזעיף את פניו, הרמיוני לא אמרה כלום. היא כבר התרגלה. "היא לא אחותי."
"גם לטוני היה היום סיוט," נזכרה הרמיוני, "היא התחילה לצרוח ולפרכס... כמוך, האמת." הרמיוני הביטה בהארי.
"צירוף מקרים?" הציע רון. כולם התעלמו ממנו.
"על מה היא חלמה?" נדרך הארי, רון הביט בהרמיוני.
"היא לא אמרה לי," הודתה הרמיוני, "אבל יש לי תחושה שזה לא היה רק חלום רע."
"אחי," רון פנה אליו, "אני חושב שאתה סתם מגזים בכל הקטע הזה עם טוני. אולי היא דומה לאמא שלך, והשם שלה מכוער כמו השם של דודה שלך-" הארי גיחך- "אבל זה לא אומר שהיא קרובת משפחה נסתרת שלך או משיהו כזה."
הארי האדים במבוכה. רון נשמע הגיוני, לשם שינוי. הוא עמד להגיד להם לעזוב את הנושא, אבל להפתעתו הרמיוני לא הסכימה עם רון.
"זה שווה בדיקה," אמרה הרמיוני, מביטה ברון ואז בהארי. "אם טוני באמת ניראת כמו אמא שלך, אז צריך לבדוק את זה."
רון פתח את פיו, אבל הרמיוני קטעה אותו.
"אנחנו חייבים ללכת לשיעור," הזכירה הרמיוני לבנים, "אנחנו מתעכבים כבר רבע שעה-" היא החווירה, כנראה מלחץ.
"כל כך אמיצה נגד אוכלי מוות וכל כך פחדנית מול מורים." נאנח רון, הארי צחק.
"בואו כבר!" קראה הרמיוני בכעס, והשלושה נכנסו אל כיתת השיקויים. פרופסור סלהוגן, איש נמוך ושמן בגיל העמידה הסתובב אליהם באצבע נוזפת.
"נו, נו, נו" נזף בהם, "איחור של רבע שעה בשיעור הראשון?"
"אנחנו נורא מצטערים, פרופסור סלה-" החלה הרמיוני, אך הפרופסור קטע אותה בשאגת צחוק.
"אין בעיה, זהו רק היום הראשון, נכון?" קרא סלהוגן, "שבו, פעם הבאה תקבלו ריתוק!" גם את המשפט האחרון הוא אמר בחיוך רחב. הארי ורון החליפו מבטים. הרמיוני חיפשה בעיניה את טוני, שסימנה לה לשבת לידה. לפני שהרמיוני הספיקה לזוז הארי אחז בזרועה ולחש באוזנה: "אל תספרי לה."
הרמיוני הנהנה והתיישבה על יד טוני.
"אמ, פרופסור סלהוגן?" אמר רון.
"כן, נער חביב?" סלהוגן פנה אליו בחיוך רחב. לפתע רון נזכר בדובי, גמדון הבית.
"אני והארי," רון החווה בידו לעבר הארי, "לא ידענו שנירשם לשיקויים, אז אין לנו ספרים..."
"קחו מהארון," סלהוגן הצביע על ארון קטן בקצה החדר, "יש מספיק ציוד לשניכם."
הארי ורון פנו לעבר הארון הקטן כשסלהוגן החל לדבר. בארון היו שני ספרים; אחד יחסית חדש, והשני בלוי ומעובש. שניהם הושיטו את ידם אל הספר החדש, אך ידו של רון תפסה את הספר החדש. הארי נעץ ברון מבט ספק מעוצבן ספק משועשע, ולקח את הספר הישן. הוא הרגיש מעודד.
כשהם היו צריכים להכין שיקוי, הארי שם לב לכתב יד מסודר על ספרו. הכתב מחק את הוראותיו של הספר וכתב הוראות משלו. הארי עקב אחריהם, ולהפתעתו, השיקוי שלו קיבל את הצבע הראוי.
"איך עשית את זה?" שאל רון בתדהמה, שהשיקוי שלו היה בצבע קיא. הארי נענע בראשו בתנועה לא ברורה.
גם טוני והרמיוני שמו לב להצלחתו של הארי. שתיהן ניסו לעזור אחת לשניה, ניסו כל דבר אפשרי כדי לשנות את צבעו של שיקוי השכחה לצבע כחול בוהק. הרמיוני העיפה מבטים מלאי קנאה אל השיקוי של הארי. והיא לא הייתה היחידה.
בסוף השיעור, סלהוגן הכריז שהתלמיד שהכין את השיקוי הטוב ביותר יקבל במתנה שיקוי המביא תמיד מזל טוב.
"נערי, השיקוי הזה מושלם!" הוא הכריז כשראה את השיקוי של הארי, "ללא ספק, אתה זה שתקבל את הפליקס פליציס!"
הארי חייך והכניס את השיקוי לתיקו, ואז הוא הביט בטוני, שהביטה במאלפוי, שהביט בה. הארי נשך את שפתיו בעצבנות.
"בוא," מלמל הארי אל רון, והשניים המשיכו בדרכם אל האולם הגדול.
באותו זמן, רוח הרפאים של נערה עצובה ריחפה לה באגם השחור, מסביב לכתר קטן העשוי כסף.

הפרק הקודם