מכתבים לאף אחד

תודה לכל מי שהגיב!

אני לא הולכת לגלות מי זה היה האיש בפרק הקודם, תצטרכו לחכות ולגלות בעצמכם P:

7

הרמיוני חזרה למחילה בבוקר שלמחרת הביקור במכתש גודריק כדי לקחת את הארי לאוליבנדרס, שם יצרן השרביטים הזקן יתאים לו שרביט, והוא יוכל להתחיל את דרכו בעולם הקסמים באמת.

היא הקישה על דלת המטבח ואדון וויזלי פתח, לבוש לעבודה וכבר אוחז בתיק המסמכים שלו.

"בוקר טוב, אדון וויזלי," הרמיוני אמרה ונכנסה למטבח, ממנו ארוחת הבוקר כבר פונתה.

"בוקר טוב, הרמיוני," אדון וויזלי השיב, מסדר את מצנפתו. "רון אמר לי שאת לוקחת את הארי לסמטת דיאגון היום."

"אל תדאג, הוא יהיה מתחת לגלימת ההעלמות שלו כל הזמן," הרמיוני הבטיחה לו.

"מוטב שכך. ראית את העיתון היום בבוקר?"

"לא," הרמיוני השיבה בתחושה מבשרת רע. "למה?"

"כדאי שתעיפי מבט. הארי ורון בסלון. אני מאחר למשרד." במילים אלה אדון וויזלי נפרד ממנה לשלום, השליך קומץ אבקת פלו לאח במטבח ונעלם בתוך פרץ הלהבות.

הארי ורון היו רכונים מעל העיתון הפרוש כשהרמיוני נכנסה לסלון.

"מה זה?" היא שאלה אותם. הארי מסר לה את העיתון בהבעה חתומה.

הרמיוני פרשה את העיתון בעמוד האמצעי ומייד מצאה את עצמה מול תמונה ענקית של בני הזוג פוטר עם הארי התינוק, וכותרת שצעקה, 'שובו של הילד שנשאר בחיים? – כתבתה של ריטה סקיטר'.

נלחמת בדחף לפלוט קללה, הרמיוני התיישבה במרכז הספה הקרובה והתחילה לקרוא את הכתבה במתח.

אין ילד בעולם הקוסמים שלא מכיר את סיפורו של הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים, אשר שרד את הקללה ההורגת והביס את הקוסם האפל זה- שאין- לנקוב- בשמו לפני כחצי יובל, כשהיה רק בן שנה.

אחרי אותו הלילה הגורלי עקבותיו של הארי הקטן אבדו. השמועה אמרה שהוא נשלח לחיות עם קרובי משפחה מוגלגים, ושיום אחד הוא ישוב על מנת ללמוד בהוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות.

אך כשהשנים עברו והארי לא התייצב על מנת להתחיל את לימודיו, קהילת הקוסמים חששה שהגרוע מכל עלה בגורלו של הגיבור הקטן. איפה הילד שנשאר בחיים? זו השאלה ששאלו כולם. האם זה- שאין- לנקוב- בשמו, שמאז חזר לעמדת כוח, קיבל את מבוקשו ונקם את נקמתו בילד? האם אי פעם נראה אותו שוב?

אתמול תקוותם של מעריציו של הארי ושל קיהלת הקוסמים כולה התממשה. הארי פוטר, כיום בן 25, נצפה אתמול בכפר מכתש גודריק בלוויתם של קוסם ומכשפה אנונימיים.

"הוא נראה בדיוק כמו ג'יימס פוטר המנוח, וראיתי בברור את הצלקת על המצח שלו," כך סיפרה לנו מכשפה דיירת הכפר שביקשה להישאר באילום שם. "הוא ביקר בבית של הפוטרים ובאנדרטה שלהם בכיכר העיר, ואז נכנס לבית הקברות. אני יכולה להישבע שזה היה הוא!"

לטובת קוראנו הזקוקים לרענון הזיכרון, מכתש גודריק הוא הכפר בו חיו הפוטרים כאשר זה- שאין- לנקוב- בשמו רצח אותם, וזה היה המקום בו הוא הובס לראשונה על ידי הארי פוטר.

האם הילד שנשאר בחיים אכן שב לחיינו? איפה הוא היה ומה הוא עשה כל השנים האלה? האם עם שובו תחזור התקווה לסיום המלחמה ולהבסתו של זה- שאין- לנקוב- בשמו?

הישארו מעודכנים עם עיתון 'הנביא היומי' לחדשות והתפתחויות נוספות מאת ריטה סקיטר.

"אני לא מאמינה לזה," הרמיוני הצהירה. היא קיפלה את העיתון בכעס והשליכה אותו הצידה, רק כדי שאותה הכותרת תתגרה בה מעמוד השער. "אני לא מאמינה שאף קוסם או מכשפה הסתכלו החוצה אל הגשם אתמול והצליחו לראות את הצלקת על המצח של הארי, ועוד בברור. באמת. לא היה אף אחד ברחוב כשהיינו שם, בטח שלא קרוב מספיק כדי לזהות מישהו. גם כן מכשפה שביקשה להישאר באילום שם..."

"אז מה, את אומרת שסקיטר משקרת? איך עוד היא תדע בדיוק איפה היינו ומה עשינו אתמול?" רון ערער.

"אני לא יודעת," הרמיוני הודתה, אך כעסה לא שכח. היא לקחה שוב את העיתון ובהתה בתמונה של כיכר הכפר במכתש גודריק בעצבנות. "אבל מטריף אותי שהיא תמיד יודעת דברים שהיא לא אמורה לדעת."

"אולי אני מפספס משהו, אבל מה כל כך נורא בזה שמישהו ראה אותי?" הארי שאל.

"לכאורה ראה אותך," הרמיוני השיבה. "וזה נורא כי פרופסור דמבלדור רצה לשמור על החזרה שלך בסוד זמן ארוך ככל הניתן."

"למה, מה זה משנה? וולדמורט כבר יודע עלי, למה שכל שאר העולם לא ידע?"

רון הצטמרר בסתר.

"בגלל ש..." האמת הייתה שהרמיוני לא שאלה יותר מידי שאלות כשדמבלדור הנחה אותה לשמור על חזרתו של הארי בסוד מכל מי שלא היה חבר מסדר. "אני מניחה שהוא לא רוצה שאנשים יתחילו לפתח תקוות שאתה תביס את וולדמורט כבר מחר, כשאפילו אין לך שרביט עדיין."

"את מניחה?" הארי הדהד. היה פקפוק בקולו, וזה הדליק אצל הרמיוני נורה אדומה.

"בבקשה תבטיח שלא תחשוף את עצמך היום בסמטת דיאגון. הולכים להיות שם עשרות קוסמים, ואנחנו לא יודעים מי יכול להיות אוכל מוות."

"בסדר, אבל רק בתנאי שתכניסי אותי לשיחה עם דמבלדור. לא מוצא חן בעיני שהוא מקבל בשבילי החלטות בלי להתייעץ איתי."

"תוכל לדבר איתו בקרוב, אולי אפילו הערב," הרמיוני אמרה בפייסנות. "אם כל עולם הקוסמים כבר יודע שחזרת מוטב שכבר נעביר אותך להוגוורטס."

"מה? למה?" רון התערב בטון מאוכזב.

"הרבה יותר בטוח בהוגוורטס. ואם גם ככה כל התלמידים כבר קראו או שמעו את השמועה הזו בכל מקרה אין טעם להשאיר את הארי פה. חוץ מזה שיהיה הרבה יותר לנוח למורים שהתנדבו ללמד אותו אם השיעורים יתקיימו בבית הספר והם לא יצטרכו להגיע הנה כל ערב."

"אל תדאג, אנחנו נשמור על קשר," הארי אמר לו בביטחון, ואז הסתכל בהרמיוני. "זה לא כאילו מישהו עומד להחזיק אותי כמו אסיר במגדל, נכון?"

"כמובן שלא," הרמיוני מיהרה לומר. "ורון מוזמן להגיע להוגוורטס מתי שהוא רק רוצה."

"אני מודה, אני די מתגעגע לטירה," רון הודה במבט מזוגג. "השנים הכי טובות בחיי..."

הרמיוני הסכימה איתו בשתיקה.

"כדאי שנצא אם אנחנו רוצים להספיק לסיים לפני העומס של שעת ארוחת הצהריים," היא אמרה לאחר שהציצה בשעון שלה. "אתה מצטרף, רון?"

"הבטחתי לפרד וג'ורג' שאעזור קצת בחנות, אז אני אלווה אתכם עד הקלחת הרותחת," רון השיב. "תבואו לבקר אחרי שתסיימו, כן?"

"ברור," הארי אמר, למרות שהרמיוני הייתה מעדיפה לסיים את הסידורים במהירות האפשרית ולהחזיר אותו למקום בטוח.

"תיקח איתך את השרביט של וולדמורט, הארי, אני רוצה שנראה אותו לאדון אוליבנדר," הרמיוני אמרה.

"למה?" הארי שאל במגננה לא אופיינית.

"סביר להניח שהוא הכין אותו, אז אני רוצה לדעת מה הוא יכול לספר לנו עליו," הרמיוני הסבירה, תוהה מה מקור הרתיעה שלו מהנושא. "עדיין יש לך אותו, נכון?"

"כן. אני אלך להביא אותו," הארי השיב בחוסר רצון ועלה למעלה. לאחר כמה דקות הוא חזר עם גלימת ההעלמות שלו, טופח על כיסו במקום בו היה השרביט של וולדמורט.

"נצטרך להתעתק ללונדון ולהיכנס לקלחת הרותחת דרך עולם המוגלגים. אתה לא תצליח לעבור בפלו בלי שהגלימה תיפול ממך," הרמיוני אמרה לו. "מוכן לראות את סימטת דיאגון?"

"אני מניח," הארי השיב, עדיין לא יודע מה מצפה לו, ונעלם מתחת לגלימה.

הם יצאו מהבית והתעתקו לסמטה חבויה ומוזנחת שהסתעפה מרחוב צ'רינג קרוס. המעבר בין אוויר הכפר הפתוח והנקי לבין צחנת הפחים בסמטה, צפירות המכוניות ויללות האמבולנסים היה חד וצורם.

"אין כמו בבית," הארי נאנח מתחת לגלימה. הרמיוני לא הצליחה להבין אם הוא רציני או לא.

"אל תתרחק," היא ציוותה עליו.

הם יצאו מהסמטה וצעדו מרחק קצר עד דלת פונדק הקלחת הרותחת, רון והרמיוני זוכים לכמה מבטים חטופים מהעוברים והשבים המוגלגים בשל לבושם המוזר. אך במהרה הם נעלמו מאחורי הדלת הכהה, אותה המוגלגים לא יכלו לראות, ושבו אל עולם הקוסמים.

"שלום, טום," רון בירך את המוזג שמאחורי הדלפק.

השעה הייתה עדיין מוקדמת, ורק קוסמים ספורים ישבו בפונדק החשוך, אוכלים ארוחת בוקר. המראה היה כמעט קומי; כולם, כולל המוזג, הסתתרו מאחורי מהדורת הבוקר של הנביא היומי.

"בוקר טוב, וויזלי," טום השיב בהיסח דעת. "שמעת את החדשות? אומרים שהארי פוטר חזר!"

"כן, שמעתי משהו כזה," רון מלמל בתמימות.

הם חצו את הפונדק ויצאו אל החצר שמאחור. הרמיוני הוציאה את שרביטה, ספרה שלוש לבנים מלמטה ושתיים משמאל וטפחה עליה. הלבנים נסוגו לפקודתה, חושפות את סמטת דיאגון במלוא הדרה.

"נתראה אחרי זה," רון הפטיר והחל לצעוד לעבר חנות התעלולים של האחים וויזלי. הרמיוני פנתה לכיוון השני, לעבר גרינגוטס.

"אתה עדיין פה?" היא לחשה בחטף.

"כן," הארי השיב בהיסח דעת היכן שהוא לידה.

הרמיוני החניקה חיוך. היא זכרה בחיבה ובברור את הביקור הראשון שלה בסמטת דיאגון, לפני שנתה הראשונה; בימים ההם הרחוב הקסום היה בשיא תפארתו, והיא בהתה בפליאה בחלונות הראווה ובדוכנים שהציגו את מרכולתם הקסומה. היום המקום לא היה עמוס כמו שהוא נהג להיות בעבר, ופה ושם כמה חנויות היו סגורות, אבל חנויות רבות עדיין התגאו במגוון רחב של קדרות, ציוד קווידיץ', גלימות וספרים קסומים. היא דמיינה את הארי מביט בכל אלה בהתפעלות.

בנק הקוסמים התנשא כמו עצם לבנה מעל הרחוב המתפתל. הרמיוני טיפסה במדרגות הצחות והנהנה באי נחת לעבר הגובלינים חדי העניים ששמרו על דלת הארד. פעם היה ניצב שם רק גובלין בודד, אך בימים אלה של חוסר יציבות ואלימות ניצבו שם ארבעה גובלינים בכל רגע נתון. לרגע היא חששה שאיך שהוא הם מסוגלים להבחין בהארי גם מתחת לגלימת ההיעלמות, אבל הם עברו את השומרים ונכנסו לבנק בלי לעורר חשד.

הבנק היה ריק מלבד כמה קוסמים בודדים והגובלינים שאיישו את הדלפקים. הרמיוני ניגשה לדלפק הפנוי הראשון והניחה את המפתח לכספת של הארי תחת אפו של הגובלין.

הגובלין הרים את המפתח באצבעות דקיקות ובחן אותו היטב דרך המשקף שלו.

"האם הכספת שייכת לך?" הוא שאל את הרמיוני בחשד, למרות שבברור ידע את התשובה.

"לא. אני עושה סידורים בשביל חבר," הרמיוני השיבה. היא ידעה שהיא לא עושה מעשה אסור, אבל הגובלין גרם לה להרגיש כאילו היא פושעת.

"שמך?" הגובלין שאל בהתנשאות.

"הרמיוני גריינג'ר."

הגובלין עיקם את אפו למשמע שמע – היא בהחלט לא הייתה מלקוחות הבנק העשירים, אלה לרוב היו קוסמים ומכשפות ממשפחות טהורות דם עתיקות – ולבסוף קרא לגובלין נוסף שיקח אותה אל הכספת.

היא טיפסה לתוך העגלה וחשה את גופו הבלתי נראה של הארי מצטופף במושב לצידה.

"תחזיק את הגלימה טוב, אחרת היא תעוף," היא לחשה לו לפני שהגובלין התיישב במושב הנהג, והם יצאו לדרך.

הם נסעו במהירות במנהרות התת קרקעיות. בכל פעם בה הרמיוני ביקרה בכספת הקטנה שלה היא הסתקרנה לראות כמה שיותר מהמנהרות המסתוריות המלאות הגנות קסומות, אפילו שהרוח התקשתה עליה להשאיר את עיניה פקוחות. הכספת של משפחת פוטר הייתה רחוקה ועמוקה בהרבה מהכספת שלה, ולראשונה בחייה היא זכתה לראות את מלוא תפארת המנהרות. נטיפים וזקיפים מפוארים מילאו את החללים התת קרקעיים, נימי אבן צבעוניים בלטו מתוך הקירות, ובאחד העיקולים היא הייתה יכולה להישבע שהיא רואה צללית של דרקון באחד החללים הגדולים.

לבסוף הם נעצרו מול הדלת המתאימה. הגובלין פתח אותה עבור הרמיוני, ומייד היא הסתנוורה מכמות הזהב שמילאה את הכספת של משפחת פוטר.

"רק רגע, בבקשה," היא אמרה לגובלין בנימוס ונכנסה לכספת. ברגע שהדלת התגבשה מאחוריה הארי הופיע לצידה.

"מה כל זה?" הוא שאל אותה, מעט חסר נשימה אחרי השהייה הארוכה מתחת לגלימה, מסתכל בהר המטבעות שמילא את הכספת.

"כסף של קוסמים," הרמיוני הבהירה, לא מסגירה את העובדה שהיא מעולם לא ראתה כל כך הרבה זהב במקום אחד. "זה שלך. כנראה שההורים שלך היו עשירים."

"הם היו, מה?" הארי מלמל, משום מה נשמע מריר. הוא הרים אוניית זהב ובחן אותה מקרוב. "כמה זה שווה בלירות סטרלינג?"

"אני לא מעודכנת בשער המטבע," הרמיוני השיבה בקוצר רוח. "קח קצת מטבעות ובוא נלך, לפני שהגובלין יתחיל לחשוד. השרביט אצל אוליבנדרס יעלה לפחות שבע אוניות – אלה המטבעות הזהובים הגדולים – וכדאי שיהיו לך גם כמה חרמשים וגוזים."

הארי הטמין בכיסיו כמה מטבעות, התעטף בגלימת ההעלמות והם יצאו מהכספת.

מחוץ לבנק, השמש החורפית הייתה מסנוורת ביחס לאפלוליות המנהרות.

"התחנה הראשונה שלנו היא אוליבנדרס, חנות השרביטים," הרמיוני עדכנה את הארי בקול חלש כשהם יצאו מטווח השמיעה של הגובלינים. "אחרי זה תכננתי שנלך לחנות החלוקים של מדאם מלקין ונקנה לך גלימות קוסמים, אבל אחרי הכתבה בבוקר אין שום סיכוי שלא יזהו אותך, גם אם אני אצליח להסתיר את הצלקת שלך. אני חושבת שנצטרך להזמין את מדאם מלקין להוגוורטס בשביל המדידות. אני בטוחה שהיא תסכים אם היא תדע בשביל מי זה..."

"יש לי בגדים בדירה שלי, את יודעת," הארי אמר מתוך האוויר.

"אתה יודע שאתה לא יכול לחזור לשם. אוכלי המוות יודעים עליה והם בטח משגיחים על האיזור למקרה שתחליט לחזור."

הארי שתק. הרמיוני הייתה רוצה לבחון את הבעת פניו, כי חששה שהן נתונות בהבעה של אי שביעות רצון גוברת. היא רק קיוותה שהוא יודע שהיא רק רוצה בטובתו.

היא הובילה את הדרך לעבר אוליבנדרס. תנועת האנשים ברחוב הייתה דלילה מספיק כדי לאפשר להארי הבלתי נראה לנוע בלי להתנגש באף אחד.

היא עוד זכרה ימים בהם קוסמים ומכשפות היו מברכים זה את ברחוב בחיוך או בהנהן, גם אם הם היו זרים. אך הימים האלה היו נחלת העבר; כיום אנשים מיהרו לסיים את הקניות שלהם במהירות, שומרים על מבטים מושפלים ולא מעזים אפילו להביט בשכניהם. על חלון הראווה של חנות טלסקופים שנסגרה נכתב באותיות ירוקות זוהרות, 'הסתלקו, בוצדמים!' ו-'מוגלגים מטונפים'.

"מה זה בוצדמים?" הארי לחש באוזנה של הרמיוני והבהיל אותה.

"אחרי זה," היא סיננה מחשש שמישהו ישמע אותם.

חנות השרביטים של אדון אוליבנדר לא השתנתה כלל מאז שהרמיוני הייתה בן אחת- עשרה. היא ביקרה שם מספר פעמים מאז, יחד עם תלמידים חדשים להורים מוגלגים שלא היה להם מי שילווה אותם בביצוע הקניות לקראת שנת הלימודים, ובכל פעם חלון הראווה המאובק הציג את אותו השרביט הישן שנח על כרית קטיפה.

היא ניסתה לדחוף את דלת החנות וגילתה להפתעתה שהיא נעולה. היא שקשקה את הידית בכוח, אך הדלת לא נפתחה.

"אולי הוא סגור?" הארי הציע.

"הוא אף פעם לא סגור."

הרמיוני הצמידה את אפה אל חלון הראווה, מסוככת על עיניה על מנת לראות לתוך החלל האפלולי שבפנים. בתחילה היא לא הבינה מה היא רואה, אך אז ליבה החסיר פעימה; קופסאות ושרביטים היו מפוזרים בכל רחבי החנות ואחד המדפים קרס.

היא חזרה אל הדלת, כיוונה את שרביטה אל המנעול ודקלמה, "אלוהמורה!", אך הדלת עדיין לא נפתחה. דאגתה מתגברת, היא החלה לדפוק עליה בכוח.

"אדון אוליבנדר! זאת הרמיוני גריינג'ר! בבקשה, תפתח! אדון אוליבנדר!"

לאחר כמה רגעים ארוכים המנעול נפתח בנקישה. הרמיוני כמעט התפרצה פנימה. ליבה נכמר למראה חנות השרביטים שהושחתה.

"אדון אוליבנדר?"

"פרופסור גריינג'ר," קול עדין ענה בתשובה, ולראשונה הרמיוני הבחינה ביצרן השרביטים הישיש בצל הדלת שהובילה אל החדר האחורי. הוא כנראה השתכנע שזו באמת היא, כי הוא יצא ממחבואו בצליעה קלה; חתך מכוער הסתמן תחת אחת מעיניו דמויות הירחים, ושרוול גלימתו היה קרוע.

"מי עשה לך את זה?" הרמיוני שאלה, מזועזעת וכועסת.

"הם לא אמרו לי את שמותיהם, אבל אני יודע מי שלח אותם," אוליבנדר השיב והניף את שרביטו ביד מעט רועדת; המדף תיקן את עצמו והשרביטים חזרו אט- אט לקופסאות שלהם ושבו למקומותיהם על המדפים. "הם באו בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהחנויות האחרות נפתחו. הצלחתי להבריח אותם, אבל הם עוד יחזרו."

"מה הם רצו?" הרמיוני שאלה בטון אפל, יודעת בדיוק על מי הוא מדבר.

"אדונם מחפש מידע לגבי שרביט מסוים, וכנראה הוא חושב שאני יודע משהו אודותיו," אוליבנדר השיב במסתוריות. "איך אוכל לעזור לך היום, פרופסור?"

נזכרת שהוא לא מסוגל לראות את הארי, הרמיוני אמרה, "אדון אוליבנדר, זה הארי. הארי פוטר."

הארי הסיר את גלימת ההעלמות והחליק את שיערו. עניו של אוליבנדר הבריקו באור המאובק והקלוש שבחנות.

"הארי פוטר... כן, זה מסביר הכל..."

"מה כוונתך?" הרמיוני שאלה.

"זה- שאין- לנקוב- בשמו מפחד. כן, זו הסיבה שהוא שלח את משרתיו לכאן על מנת לחפש את השרביט הבכור."

"השרביט הבכור? חשבתי שזו רק אגדה," הרמיוני הופתעה.

"מה זה השרביט הבכור?" הארי שאל בקוצר רוח.

"אומרים שזה השרביט הכי חזק שנוצר אי פעם. לפי האגדה, המוות בעצמו יצר אותו, והוא אחד משלוש חפצים המכונים אוצרות המוות. אומרים שהקוסם שיאחוז בשלושתם יהפוך להיות אדון על המוות – כלומר, בלתי מנוצח," הרמיוני הסבירה, ואז הסתכלה לעבר אוליבנדר. "אבל כמו שאמרתי – זאת רק אגדה, לא?"

"בכל סיפור יש גרעין של אמת," אוליבנדר השיב. "איני יודע אם המוות בעצמו אכן יצר את השרביט, אבל ישנו שרביט עוצמתי אשר בוחר את בעליו בקפדנות רבה – עץ סמבוק וליבה משיערת זנב של ת'סטרל – ונראה שאדון האופל נואש מספיק לחזק את כוחותיו על מנת לחפש אחריו. אך כמו שאני תמיד אומר ללקוחותיי, שרביט הוא חזק רק כמו הקוסם אשר מניף אותו."

"אז אתה יודע איפה הוא נמצא?" הארי שאל אותו.

"ייתכן," יצרן השרביטים השיב בחידתיות. "אך כרגע יש לנו משימה חשובה יותר – להתאים לך שרביט משלך."

סרט מדידה כסוף הופיע באוויר והחל למדוד את הארי. באותו הזמן אוליבנדר בחן את המדפים העמוסים שרביטים שבחנותו במבט מהורהר.

"הלקוחות שלי הם לרוב ילדים צעירים. בגיל עשר או אחת עשרה, כאשר הילדים מתחילים את דרכם בעולם הקוסמים, בדרך כלל לא קשה למצוא להם שרביט מתאים – או יותר נכון, קל יותר לשרביט למצוא אותם. אך אתה, אדון פוטר, כבר קוסם בוגר. אני תוהה... איך הצלחת לרסן את כוחות הקסם שלך במשך כל כך הרבה שנים? כל קוסם אחר היה מאבד שליטה לחלוטין ומושך את תשומת הלב של משרד הקסמים בגיל צעיר בהרבה בלי חינוך קסום הולם."

"אני... לא בטוח," הארי השיב בהיסח דעת בזמן שסרט המדידה מדד את המרווח בין נחיריו. "אני מניח שפשוט הדחקתי אותם. אבל הם עדיין מתפרצים לפעמים."

"זה אף פעם לא טוב להדחיק דברים," אוליבנדר אמר בטון מהורהר. "כמו רגשות, כוחות הקסם מודחקים מצטברים עוד ועוד עד שאין עוד לאן לדחוק אותם, ואז קשה מאד לשלוט בהם או אפילו לשחרר אותם. הם משאירים אחריהם שאריות וצלקות שמלוות אדם כל חיו. נסה את השרביט הזה – צנית, אחת- עשרה אינץ', ליבה של נוצת עוף חול. פשוט תן לו נפנוף."

יצרן השרביטים הושיט להארי שרביט מתוך קופסא מאובקת, אבל הוא לא לקח אותו.

"מה קרה?" הרמיוני, שצפתה בעבודתו של אוליבנדר מהצד, שאלה.

"אל תדאג, אדון פוטר," אוליבנדר אמר, כנראה מבין את ההיסוס של הארי טוב יותר מהרמיוני. "שרדתי שלושה אוכלי מוות שפרצו לחנות שלי הבוקר, אני מסוגל להתמודד עם קצת קסם לא מכוון."

"אם אתה אומר," הארי השיב בטון לא משוכנע.

הוא לקח את השרביט מהר, כאילו הוא עושה משהו כואב. הרמיוני קפצה כשקול פיצוץ מילא את חלל החנות; הבזק מעוור של אור פרץ מקצה השרביט ומדף השרביטים שמול הארי קרס לתוך עצמו. הארי שמט את השרביט על הדלפק של אוליבנדר.

"אמרתי לך," הוא רטן וצנח לתוך כיסא סמוך.

"לא נורא, לא נורא," אוליבנדר אמר בעליזות, טופח על פיסה שרופה בשיערו הלבן. "אין ספק שהשרביט הוא התאמה טובה, אתה רק צריך קצת יותר תמיכה... כן, זה מעניין, מעניין מאד..."

"מה כל כך מעניין?" הארי שאל.

"עוף החול שנתן את נוצת הזנב שלו לשרביט הזה נתן רק עוד נוצה אחת נוספת. הנוצה הזו יצרה את השרביט של זה- שאין- לנקוב- בשמו. אפשר לומר שהשרביטים האלה תיאומים. והסיבה שזה כל כך מעניין היא שהגורל חיבר בינך לבין אדון האופל הרבה לפני שהשרביט הזה בחר בך..." הוא קירב אצבע דקיקה אל הצלקת שעל מצחו של הארי, והוא נרתע. "הוא יושב פה כבר כמעט חמישים שנה ומחכה לך. מרתק ביותר..."

הרמיוני אמרה, "אדון אוליבנדר, להארי יש את השרביט של וולדמורט. הוא פירק אותו מנשקו לפני כמה ימים."

"האומנם?" אוליבנדר פער את עניו. "מעניין אותי מאד לדעת איך עשית את זה, אדון פוטר, בלי שרביט משלך או שליטה כל שהיא בקסמים. אך חשוב מכך – האם אוכל לראות את השרביט?"

כמו באותו הבוקר במחילה, הארי נראה מאד לא מרוצה מהרעיון הזה. בחוסר רצון, הוא הוציא את השרביט של וולדמורט מכיסו במהירות וכמעט זרק אותו על הדלפק.

אוליבנדר צפה בו בעניין. "מה הרגשת כשהחזקת אותו?"

הארי נראה כשוקל לא לענות על השאלה. לבסוף הוא אמר, "כמו חשמל חם ששורף אותי. אם זעם או שנאה היו תחושות פיזיות, אני חושב שככה זה היה מרגיש לחוות אותם."

הרמיוני הקשיבה לתיאור, מרותקת. עכשיו היא הבינה למה הארי נרתע כל כך מלקחת את השרביט לאוליבנדר. כשהיא בחרה שרביט אצל אוליבנדר בגיל אחת עשרה היא לא חוותה תחושות כאלה.

"ומה הרגשת כשאחזת בשרביט הצנית?"

"הרגשתי כוח," הארי השיב מבלי להביט בו. "אבל זה היה יותר מידי. לא יכולתי לשלוט בזה. הרגשתי שעוד רגע זה יכלה אותי..."

אוליבנדר הרהר בתשובתו, ולבסוף אמר, "אין ספק שקיים קשר חזק בינך לבין אדון האופל, וכך גם בין השרביטים שלכם. בניסבות הקיימות אני מאמין שזה דבר טוב. זו שיטה מאד לא שגרתית, אבל ישנה דרך לאפשר לך יותר שליטה בכוחות שלך על ידי איחוד בין ליבות השרביטים התיאומים."

"אתה יכול לעשות את זה?" הרמיוני שאלה, מרותקת, כאילו היא חזרה לשיעור מעניין במיוחד בבית הספר. "אפשר לראות?"

אוליבנדר לקח את שני השרביטים והניח אותם על משטח עבודה בקרבת הדלפק. הוא הקיש בשרביטו על כדור זכוכית שעמד שם והוא נדלק כמו מנורה. יצרן השרביטים הרכיב משקפי חרמש עבות וניגש לעבודה, בעוד הרמיוני צופה בתהליך בהתרגשות מעבר לכתפו.

בעזרת סכין כסופה דקיקה אוליבנדר שיסף את שני השרביטים, חושף את נוצות עוף החול האדומות- זהובות שבתוכם, תוך שהוא מסביר להרמיוני בסבלנות בדיוק מה הוא עושה. אז, ביד מיומנת, הוא חילץ את ליבת השרביט של וולדמורט וקלע אותה בליבת שרביט הצנית. לאחר מכן הוא קיצר את חצי שרביט הטקס של וולדמורט למידתו של השרביט החדש של הארי, הצמיד אותם זה לזה כשהליבות הקלועות ביניהם, וריתך אותם יחדיו בעזרת חומר זהוב מעניין שהוא יצר מקצה שרביטו שלו.

בסוף התהליך הוא הגיש להארי את השרביט החדש שחציו צינית וחיציו עץ הטקס, עם נימים זהובים שחיברו בין סוגי העץ השונים.

"נסה את זה, אדון פוטר."

הארי לקח את השרביט בחשש, ומייד התברר שיצרן השרביטים עשה עבודה טובה; ניצוצות אדומים בורקים בקעו מקצה השרביט במטר חינני ולא- שורף. הארי אפילו חייך. הרמיוני מחאה כפיים בהתלהבות.

"איך זה מרגיש, אדון פוטר?"

"הרבה יותר טוב," הארי הודה, מסתכל בשרביט שבידו כמעט באהבה. "זה מרגיש חם, אבל לא שורף. יש בו כוח אבל אני לא מרגיש שאני עומד לאבד שליטה."

"שמחתי לעמוד לשירותך, אדון פוטר," אוליבנדר אמר בסיפוק. "אדון האופל השתמש בשרביטו לעשות דברים דגולים – נוראיים, כן, אבל דגולים. אני משוכנע שאני עוד אשמע רבות ונצורות על מעלליך בעתיד."

"תודה רבה, אדוני," הארי השיב, לראשונה נוהג ביצרן השרביטים בחיבה. הוא שילם לו שבע אוניות על שירותיו ואוליבנדר ליווה אותם אל הדלת.

"אולי כדאי שתבוא להתארח בהוגוורטס לזמן קצר, אדון אוליבנדר?" הרמיוני הציעה לו לפני שהם יצאו. "אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאוכלי המוות יחזרו לכאן במספרים גדולים יותר ויפגעו בך."

"אני מודה לך על ההתחשבות, פרופסור, אבל אני לא אעזוב את החנות שלי," אוליבנדר השיב. "אחזק את ההגנות ואעמוד על המשמר. משפחתי משרתת את קהילת הקוסמים דרך החנות הזו כבר ארבע מאת שנים, בימים טובים ובימים אפלים כאחד, ואף קוסם אפל לא ישנה את זה."

הפרק הקודם		הפרק הבא