דמדומי האלים

פרק 7

פריצת הדרך

הוגסמיד המושלגת הייתה מחזה מלבב במיוחד. אפילו אלבוס, שתכנן לעבור בה בדרך להוגוורטס רק על מנת לאסוף כמה תרופות מהרוקח המקומי, כמעט התפתה לבלות את שארית הבוקר בטיול ברחובות המתפתלים מעלה.

שכבת שלג עבה כמו ציפוי של עוגה כיסתה את גגות הבתים המשופעים, והמדרכה הלבנה הייתה מנוקדות פסלי קרח ואנשי שלג. פה ושם הציצו מתוך הלובן עצי אשוח מנצנצים, או זרים ירוקים רעננים שנתלו על הדלתות והחלונות המנוקדים בכפור.

מעל הגגות, עטופה בשמיכת עננים לבנה וכבדה, התנשאה הטירה, ראשי המגדלים שלה נבלעים בענני השלג הנמוכים.

בניגוד לרוז, אלבוס לא התגעגע באופן יוצא דופן לימיהם בהוגוורטס. אך בעודו פוסע ברחוב הראשי של הוגסמיד, בין הקוסמים והמכשפות השקועים בענייני היום – יום, עלתה בו תחושת ערגה מסוימת. מעניין היה לראות כמה המקום נשאר בדיוק כפי שהיה, ובו בזמן, נראה בעניו שונה כל כך.

בית המרקחת היה בית צר בעל גג משופע במיוחד. נטיפי קרח מבריקים נתלו מהמרזב מעל דלת הכניסה, שהייתה מנוקדת בפתיתי כפור נאים. אלבוס עבר תחתיהם ונכנס פנימה.

בפנים היה חם מאד. אפו הקר החל להפשיר מייד, ובו בזמן ספג את מלוא הצחנה שנדפה משורות על גבי שורות של איברים משומרים וצמחים חנוטים. הוא ניגש מייד אל הרוקח, מקווה להפוך את החוויה לקצרה כמה שניתן.

הרוקח נתן הצצה אחת במרשם המקומט שהוגש לו לפני שהחזיר אותו לאלבוס ואמר לו שלא יוכל למכור לו את התרופות שרצה, היות והוא לא הכיר את החתימה של המרפא הנורווגי שהנפיק את המרשם. אלבוס ניסה לעקוף את הסירוב שלו, אך לא היה בכך טעם. הוא יצא מבית המרחקת בידיים ריקות, בידיעה שיהיה עליו לגרוע מזמנו על מנת לבקר בבית החולים אם הוא מעוניין לישון בשבועות הבאים.

עושה את דרכו אל הטירה, הוא קיווה שהביקור בספריית בית הספר יתגלה כניצול טוב יותר של הזמן שלו.

הערפל סביב הטירה היה סמיך כל כך עד שהשער נראה כאילו הוא צף לבדו בין העננים. הוא היה נעול על בריח. אלבוס הוציא את פיסת הקלף המגולגלת שהייתה אישור הכניסה שלו מהמנהלת מקגונגל והכניס אותה ללוע הפעור של מפלצת העופרת שראשה היה קבוע בשער, בגובה עניו של אדם. המפלצת סגרה את פיה בנקישה, עיני האבן שלה בוהות, והשער נפתח.

אולם הכניסה היה ריק וקריר. דלתות האולם הגדול היו סגורות, כפי שהיו תמיד כשזו לא הייתה שעת ארוחה. אלבוס טיפס מייד אל הספרייה.

כצפוי, האולם המוארך היה נתון בשקט מוחלט. מבעד לחלונות הגבוהים שנקבעו לאורך שני הקירות האורכים, פתיתי שלג הסתחררו בתוך הערפל בדממה.

אלבוס ניגש אל עמדת הספרנית. גברת גיזלד ישבה על הכיסא הגבוה שלה, פנייה המקומטות חמוצות במיוחד על רקע קישוטי החג שהקיפו אותה. עורה היה בצבע קליפתו של אגוז מלך, עבה אך חרוש קמטים. ענייה, שדמו לזוג חרוזים שחורים וקטנים, נחו מאחורי זוג משקפיים קטנות אך עבות במיוחד. היא הייתה קטנה מאד, לא גדולה יותר מילד, ולמרות שהייתה בברור זקנה מאד, שיערה היה בצבע אדום עז, טבעי, והיה אסוף לאחור בפקעת מסודרת. מתוך התספורת בצבצו משני צידי פנייה זוג אוזניים מוארכות יותר מהמקובל.

"בוקר טוב,"  בירך אותה אלבוס.

היא הביטה בו בחוסר שמחה אופייני. ייתכן שזכרה אותו מימי לימודיו, בשנותיו המוקדמות, כשעוד לא גילה כיצד להתגנב אל המדור האסור בלי להיתפס. ייתכן שכך התייחסה לכל אחד.

"אתה זקוק למשהו?" היא שאלה בקול זקן וחורקני.

"אני מעוניין לדעת האם אני רשאי לגשת לכל אגפי הספרייה."

"לכל האגפים מלבד אגף השמורים. לשם כך תזדקק לאישור מיוחד מהמנהלת."

"אני מבין," אמר אלבוס, שלא טיפח ציפיות. "תודה."

הוא התחיל בחיפושים מייד. לשמחתו, הוא עדיין זכר את סדרי הספרייה משנותיו בבית הספר, דבר שהפך את החיפוש ליעיל ביותר. לנוכח כמות החומר שהכילה הספרייה, ידע כזה היה נחוץ ביותר.

הוא וויתר על ארוחת הצהריים באותו היום על מנת לעבור על ספרים בנושא טקסי העלאת נשמות קדמוניים ושיטות קבורה של השבטי קוסמים עתיקים באירופה בעידן הברזל. רק כשהרים את ראשו מהסיכומים על מנת להחליט באיזה אגף ימשיך את חיפושו וגילה שהערב כבר ירד, הבין כמה זמן היה שקוע בעבודתו. ראשו פעם בכאב מרוחק לנוכח המחשבה, והוא חש טינה פתאומית כלפי הרוקח הסרבן.

הוא חילק את הסיכומים שלו לפי נושאים, גלגל אותם לפי אסופותיהם והניח אותם בתיקו. מהרהר האם כדאי לו למצוא את המנהלת הערב, או לבקש ממנה אישור להיכנס למדור האסור ביום אחר, הוא חזר אל דלפק הספרנית על מנת להודיע לגברת גיזלד שהוא עומד להכביד עליה בנוכחותו בספרייה שלה גם מחר. היא הייתה עסוקה בסימון ספרים שתלמידת גריפינדור ביקשה להשאיל. אלבוס המתין עד שתסיים.

"הספר הזה לא ניתן להשאלה," ציינה הספרנית לגבי כרך בלוי מאד, אותו היא דחפה לקצה הדלפק, מחוץ להישג ידה של התלמידה.

"אבל אני מוכרחה להוציא אותו בשביל שיעורי הבית של פרופסור טרולוני – "

"זהו העותק האחרון שנותר בספרייה. הוא לא ניתן להשאלה. תוכלי לעיין בו בתוך תחומי הספרייה."

"אבל..."

אלבוס, שהקשיב לחילופי הדברים בחצי אוזן, קלט באיחור מה שמע.

"תסלחי לי," הוא פנה אל התלמידה, קוטע את הוויכוח הנואש שלה עם הספרנית. היא הביטה בו, מופתעת שפנה אליה. "אמרת פרופסור טרולוני?"

התלמידה הנהנה, מביטה בו בפקפוק מעורב בסקרנות. אולי מעולם לא ראתה בהוגוורטס אדם שלא היה תלמיד או חבר סגל. "כן. זו המורה לגילוי עתידות."

אז הוא כן שמע את השם בעבר. אין פלא שלא זכר אותו – הוא לא למד גילוי עתידות, ומעולם בעצם לא ראה את אותה פרופסור טרולוני בבית הספר. אם זכר נכונה את הסיפורים שקלט מתלמידים אחרים, היא הייתה מתבודדת ומרחפת, והשיעור שלה היה השיעור הקל ביותר בבית הספר.

מדוע שאביו יקבע פגישה עם המורה לגילוי עתידות? עד כמה שהיה ידוע לו, הוא בכלל לא התעניין בנושא בימי חיו. ייתכן שמדובר בטרולוני אחרת. ובכל זאת, אלבוס החליט שעליו לפגוש את המורה הזו לגילוי עתידות ולראות מה היא יודעת.

"את יודעת איפה היא יושבת?" הוא שאל את התלמידה.

"במגדל המערבי, קומה שביעית, מצד שמאל," היא כיוונה אותו בגמגום. הוא הודה לה ויצא, שוכח לחלוטין מרצונו לשוחח עם הספרנית.

הוא גמע את המסדרונות וגרמי המדרגות ללא כל קושי, כשם שרק אתמול סיים את לימודיו שם. לאחר טיפוס ממושך במעברים עמוסי דיוקנאות ופסלים, הוא מצא את עצמו במבוי סתום אפלולי וקר. הוא הביט סביבו, חושב אולי טעה בדרכו. הוא חזר על עקבותיו בניסיון לתקן אותם, אך הם הובילו אותו אל אותו המקום בדיוק.

הוא הוציא את שרביטו ותר באמצעותו אחרי מעבר סודי. "אקסיביאו קונברסאיטו אוקולטוס."

דלת סתרים שנפתחה מעליו בתנופה כמעט פגעה בראשו. הוא נסוג לאחור בהפתעה, ומטר של חלקיקי אבק גרם לו להתעטש. סולם כסוף השתלשל מתוך הפתח לכבודו.

הוא הציץ לתוך האפלוליות מעליו. "סליחה?" הוא קרא. "פרופסור טרולוני?"

לא נשמע מענה. הוא אחז בסולם וטיפס מעלה.

למעלה היה חדר גדול, אפלולי ומבושם, שאולי היה אמור להיות סוג של כיתה. אש בערה באח גדולה מאבן שחורה, מפיצה אור אדמדם שהאיר במעורפל כורסאות ופופים בצבעים וגדלים שונים, שסודרו סביב שולחנות עגולים. מהתקרה נתלו שלל כדורי זכוכית ובדים צבעוניים, ואת החלונות כיסו ווילונות כבדים, יוצרים תחושה של אוהל גדול במיוחד.

עניו של אלבוס התרגלו לאפלה במהרה. אז הוא הבחין, בחוסר נוחות מסוימת, בצללית שהצטיירה לאורו של נר מאחורי פרגוד קנבס צהבהב בירכתי החדר.

"פרופסור טרולוני?" הוא שאל שוב. שוב לא נשמעה תשובה. תחושה רעה מאד התעוררה בו, ודחפה אותו לכיוון הפרגוד.

הוא הציץ מאחוריו בזהירות, אוחז בשרביטו. בכורסא, ליד שולחן עליו נח כדור בדלוח מלא ערפל, ישבה אישה. היא הייתה זקנה, אפילו במונחים של קוסמים – זקנה לפחות כמו המנהלת מקגונגל. היה לה שיער שיבה מדובלל ודליל מאד, שנח על כתפיה הגרומות, המכוסות סמיכת צמרת וורודה בעלת גדילים עליזים, ועל קצה אפה הישר נחו זוג משקפיים דלוחות ועבות. סנטרה היה שמוט על חזה, והיא הייתה דוממת לחלוטין.

"אה, פרופסור?" היא לא זעה. באלבוס התגבשה תחושה מאד לא נעימה שהיא עשויה להיות מתה. הוא שלח את ידו בזהירות ונגע בכתפה.

היא התעוררה בצווחה. אלבוס קפץ לאחור ופגע בשולחן, מפיל את כדור הבדולח על השטיח בחבטה עמומה.

הזקנה פלטה שיעול יבש והעבירה יד על פיה המקומט.

"הו, כנראה נרדמתי... אהמ – שלום לך." ענייה, שהוגדלו פי כמה וכמה מאחורי משקפיה, הביטו מעלה אליו בסקרנות ביזארית, כשם שלא היה זר לא מוכר שהעיר אותה משנתה.

"שלום," השיב אלבוס בזהירות, ליבו מתחיל להירגע מדהרתו. "את... פרופסור טרולוני."

"אכן כן."

"אה, זה טוב. אני אלבוס פוטר. אני – "

"אני יודעת מדוע אתה כאן, אלבוס," קטעה אותו טרולוני בדרמתיות, עם הינף יד דקיקה. "חזיתי את הגעתך, כשהבטתי היום בכדור הבדולח שלי. דבר מה מעיק על ליבך, איך אינך בטוח כיצד להתמודד איתו."

"כן," פלט אלבוס, שלא התרשם. נזכר שהפיל את כדור הבדולח שלה, הוא רכן והחזיר אותו למקומו. לפני שהספיק להרחיק את ידיו, היא אחזה בהן לפתע, מצמידה אותן אל הכדור בידיים קרירות ומקומטות ומביטה לתוכו בריכוז. אלבוס עקב אחרי פעולותיה בפקפוק.

"אני רואה אופל בעברך," היא חזתה בקול אוורירי. "כתם אפל מכתים את נשמתך, נערי..."

"יכול להיות," אמר אלבוס, שלא היה בטוח כיצד להגיב להצהרות שלה. "אבל לא על זה באתי לדבר איתך."

"האומנם?" היא שלחה אליו מבט מסתורי. "אני סבורה שכן."

אלבוס הרים גבה. הוא שמע על אנשים כמוה – שרלטנים. היא קראה את התנהגותו ושפת גופו ועל סמך כך הצהירה הצהרות לגבי עברו וחלומותיו. הוא ידע שאסור לו להתפתות לאמונה שהיא באמת יודעת מה מטריד אותו. אחרי הכל, נביאי אמת היו נדירים מאד, וגם הם לא יכלו לנבא לפי הזמנה. אז אלא אם כן הגברת הזו הייתה מבארת הכרה טובה במיוחד, היא לא יכולה הייתה לדעת מה באמת מטריד אותו. אפילו הוא לא באמת ידע.

"בסדר," הוא אמר והרחיק את ידיו. "אכפת לך שאשב?"

"אנא, נערי, הרגש בנוח."

"תודה. אם את מבינה טוב כל כך מה מטריד אותי, אולי תתחילי את השיחה את?"

"זהו לא ממקומי להעמיד את הבריות מול פחדיהם – "

"כמובן שלא."

היא כנראה חשה בפקפוק הבולט שלו, כי כשהמשיכה, נחיריה היו מורחבים יותר וקולה אוורירי פחות. "אולם, אני יכולה לרמוז לך על הדרך שתוביל אותך אל השלווה. אם תועיל להביא לי את הקלפים שלי – הם נמצאים במגירה שבשידה שמימינך."

אלבוס עשה כדבריה בלי וויכוח, חש שמבטה לא מרפה ממנו. היא בוודאי מתכננת איך תגרום לו להאמין שהיא מסוגלת לראות את עתידו.

"בבקשה." הוא הניח את הקלפים המרובעים הגדולים על השולחן ביניהם.

פרופסור טרולוני עצמה את ענייה ופרשה את הקלפים השחורים על השולחן בתנועה חלקה ומיומנת. אז אספה אותם, שלל הטבעות והצמידים שלה נוצצים ומשקשקים, ופרשה אותם שוב. לאחר מכן שלחה את ידיה לכיוון אלבוס, והוא הבין שעליו לאחוז בהן.

היא ישבה בראש מורכן זמן קצר בהצגה דרמתית מופתית, ואז הניחה את ידיו על הקלפים הפרושים. איך שהוא, לפי ידיו, בחרה שלושה קלפים. היא פרשה כל אחד מהם לפניו, מצהירה במסתוריות על שמו.

"פריצת דרך. השוטה. הקול הפנימי."

אלבוס הביט בקלפים שהציבה מולו. כל אחד מהם הציג איור ססגוני ונאה של תוכנו, ובתחתית כל אחד מהם היה רשום מספר: XI, II, 0.

הוא עדיין הביט בקלפים כשטרולוני התחילה לדבר. "אתה מעוניין בידע. יותר מכל אתה שואף לידע. הידע מעצים אותך, מכוון אותך לכיוון מה שאתה רואה כאמת. אבל הוא גם מגביל אותך, יוצר סביבך חומה אשר לא מאפשרת לך להבין שקיימת יותר מאמת אחת. אתה רודף אחר ידע חיצוני בכל מעודך, אך מתעלם מהידע שמגיע מתוכך, אשר מסוגל לענות על כל שאלותיך. אתה מפחד ממנו, כזרע המתחפר עמוק בתוך האדמה, לא מאפשר למטר להרוות אותו... וכמו הזרע, אתה לא מסוגל לפרוח."

"יכול להיות שאת צודקת," הוא אמר כשסיימה, מחייך בסקפטיות. "אולי זה נכון לגבי, או לגבי כל אדם אחר, לצורך העניין... אני באמת מחפש את האמת. קיוויתי שתוכלי לעזור לי למצוא אותה. לא על ידי כך שתגידי לי מה לא בסדר איתי," הוא הוסיף כשהיא פתחה את פיה מבט מרוחק במיוחד. "על ידי כך שתספרי לי מדוע אבא שלי היה פה בבוקר יום מותו."

לנוכח השאלה הישירה, פרופסור טרולוני נראתה לפתע ארצית הרבה יותר. היא מצמצה בעיני החרק שלה והחלה להשתעשע בגדילי הרדיד שלה בעצבנות.

"מר פוטר היקר... כמובן, הצטערתי מאד לשמוע שעזב אותנו..."

"לא חזית זאת?"

נראה שהפקפוק שלו חלחל לתוך השכבה החיצונית העבה של מוחה סוף – כל – סוף.

"חזיתי את מותו פעמים רבות זה מכבר, לפני שנים," היא טענה בקול צייצני, נעלב. "עוד כשהיה תלמיד. לכל מקום שלא הלך, הגרים הלך אחריו. כן, בהחלט, צל המוות היה פרוש מעליו כבר אז! הוא תמיד סירב להאמין. הצטערתי כל כך שלא הקשיב לי!" היא אחזה בלוח ליבה ביגון.

"כבר אז? מתי הוא היה תלמיד בהוגוורטס – לפני שלושים שנה, בערך? כבר אז ניבאת מתי וכיצד ימות?" שאל אלבוס, למרות שידע את התשובה. כשראה שהיא מתחילה להתפלץ, הוא הרים את ידו על מנת לעצור אותה, בידיעה שזה לא יוביל אותו לשום מקום. "אני מצטער על חוסר הנימוס המשוא שלי. פשוט תהיתי. המשיכי – בדיוק אמרת כמה הצטערת לשמוע על מותו."

פרופסור טרולוני הידקה את הרדיד שלה סביב כתפיה בגאווה פגועה לפני שהמשיכה. "ובכן, שמחתי כשכתב לי וביקש להיפגש. חשבתי שהבין לבסוף ששגה בכפירתו, ושהוא מעוניין לזכות בעצתי בנוגע לעתידו... לצערי, לא זה היה העניין." היא נראתה חמוצה מאד. "הוא התחיל לשאול אותי שאלות על כל מיני נבואות – נבואות מגוחכות לחלוטין. הוא טען שאני ניבאתי אותן. אמרתי לו שמעולם לא שמעתי אותן, ובטח שלא ניבאתי אותן בעצמי. לעולם לא הייתי מתיימרת לנבא דברים חסרי שחר שכאלה..."

"במה עסקו הנבואות?" שאל אלבוס. נראה שהיא חשה שהתעניינותו מתגברת במהירות, כי היא עטתה שוב את החזות המסתורית שלה.

"הו, אלו היו נבואות אפלות ביותר... הן ניבאו קרב ניצח בין האור לחושך, ניבאו את היוולדו של גיבור אשר יעמוד מול האפלה ויאבק בה עד שהקרב יוכרע – לטוב או לרע..."

"ומה הוא עשה עם המידע הזה?"

"אני חוששת שדעתו של הנער היקר כבר עורערה על ידי אימת המוות באותה העת," טענה טרולוני בצער מתקתק. "הוא התעקש שאני ניבאתי את הנבואות, וחקר בנוגע לנבואה שלישית. הוא נראה מוטרד מאד לכל אורך השיחה, וכשהמשכתי להתעקש שמילים מגוחכות שכאלה מעולם לא בקעו מפי, הוא נראה מוטרד עוד יותר... הוא סירב לכל סוג של קריאה שהצעתי לו, ועזב זמן קצר לאחר מכן."

אלבוס הרהר בדבריה. מעולם לא נוצר בו הרושם שאביו מתעניין בנבואות וכדומה – לרוב הוא הסכים עם דודה הרמיוני כשהרצתה לאחייניה על חוסר האמינות של תחום הקסם הזה, והיה מספר כיצד הוא ודוד רון היו מקבלים ציונים גבוהים בשיעור גילוי עתידות על סיפורים מזעזעים ומפוברקים שהם התיימרו לחזות בכוכבים.

עניו נתקלו בשלושת הקלפים הפרושים שעל השולחן. פריצת הדרך, השוטה והקול הפנימי... זה הגדיר בדיוק את מה שחשב על עצמו באותו הרגע. שוטה שעוקב אחרי קול פנימי חסר בסיס שאומר לו שמשהו בעולם שלו לא לחלוטין מסתדר. רק חבל שפריצת הדרך שלו לא הייתה משמעותית כמו שקיווה.

פריצת הדרך, השוטה והקול הפנימי... 0, II, XI...

לאחר מספר דקות הוא עזב את כיתת גילוי העתידות עם כאב ראש. האוויר הצח שבחוץ לא סייע לו כפי שציפה. נראה שהוא פתר חידה אחת, רק על מנת לזכות בחצי תריסר נוספות.

הפרק הקודם		הפרק הבא