בת הירח הסודית *מוקפא*

"אולי תשירי לי שלגיה?" מל שאלה, היא הניחה את רגליה על הספסל ותפסה חצי מהמקום.

"מל תעיפי את הרגל שלך מהפרצוף שלי!" אמרתי, מתעלמת מדבריה.
בזכותה של גיטה, ביתה של אתנה, (שדמתה יותר לבת ארס) גיליתי שאני ממש טובה בשירה היא מצאה לי את הכינוי שלגיה ולא הפסיקה להקניט אותי לגבי זה.

"שלגיה, שלגיה, שלגיה, שלגיה..." מל זימרה והפסיקה רק כדי לדחוס לפה שלה כמה מקלות צ´יפס.

"תפסיקי לקרוא לי ככה לפני שאני לוקחת את הצ´יפס שלך וזורקת אותו לסנאים."

אני ומל ישבנו על ספסל בסנטרל פארק עם כמה שקיות של מקדונלדס. הייתי בציידות כבר ארבע-חמש שנים והזמן היחיד שבו אכלנו קצת ג´אנק פוד זה כשעברנו ליד ערים גדולות, כי לצערי האוהל שלי יצר רק נקיים וירקות ופירות טריים. במילים אחרות הייתי ממש זקוקה להמבורגר.

מל אמרה שזה מגעיל ועשתה לי הרצאה שלמה על הפגיעה בטבע. 
אמרתי לה שאמא שלי היא אלת הטבע ואני די בטוחה שהיא בסדר עם זה והיא אמרה לי שאני מטומטמת. לעזאזל אמא היא האלה של המרחבים הפתוחים, חיות הבר, ההרים, החורשות והיערות, אז אם זה לא נקרא טבע אני לא יודעת מה.

"את מדברת עם חיות, כמו שלגיה. ושרה, כמו שלגיה. ויש לך שיער שחור, כמו שלגיה." מל אמרה בניצחון.

עמדתי להחזיר לה הערה עוקצנית אבל קול נהמה עצר בעדי. מפלצת. הבטתי במל ויכולתי לראות שאנחנו חושבות אותו הדבר, אבל הדבר שהפחיד אותי היה קול פסיעות רגליים ועלים מתנפצים. הוא רדף אחרי מישהו. 

מל ואני קמנו מיד והשארנו את שאריות ארוחת המקדולנלדס על הספסל. 
מל זימנה את הקשת ואשפת החצים שלה מהאוויר, אחת ההטבות שבלהיות ציידת, לי לעומת זאת הייתה שרשרת כסף עם תליון ירח שהפכה לקשת שלי. 
בזכות היותי הבת של ארטמיס מתברר שיכולתי ליצור חצים מאור, כי אמא שלי היא אלת הירח או משהו בסגנון. 
מל רצתה לקרוא לזה חצי ירח אבל אני אמרתי לה שזה שם טיפשי.

מל תפסה בענף של עץ שהגיב למגעה והתחיל לצמוח כלפי מעלה, כך שתוך כמה שניות היא הייתה מוכנה לירות כמה חצים במפלצת ממרחק בטוח. בני תמותה בטח ראו אותה בתור ציפור, או ילדה משוגעת שמטפסת לגבוה של כמה מטרים. 

הדבר הראשון שראיתי היה נערה עם שיער בצבע חום-שוקולדי עשיר שכנראה היה יפה פעם אבל הוא עכשיו נראה כמו קן ציפורים. היא הייתה לבושה בתלבושת בית ספר שהייתה קצת קרועה ומלוכלכת בחול. 

היא הביטה בי ישירות ורצה אלי, "יש לך נשק?" קולה נשמע מוכר אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה.

עכשיו ראיתי את היצור שהיא ניסתה לברוח ממנו, אישה עם זנב נחש כך שבהתחלה חשבתי שהיא דראקיינה- אבל לא לדרקיינאות היה שני זבות נחש לא אחד. היה לה עיניים חומות שהיו פקוחות לרווחה בצורה לא טבעית. היה לה שיער חום ארוך שהיה גזור כאילו בזמנה הפנוי נהנתה לתלוש שיערות מראשה ולא היה קשה להבין שפעם היא הייתה אישה יפהפייה. אבל הדבר הכי גרוע היה שהיא אחזה בידה סלסלה מלאה בתפוחים אדומים.
אתם בטח צוחקים עלי. הדבר האחרון שהיה חסר לי זה עוד משהו, שמל תוכל לצחוק עליו ולקרוא לי שלגיה.

"היי מטומטמת!" מתחתי חץ מאור לבנבן בקשת שלי.
"התפוחים מורעלים." הנערה אמרה, מתנשפת. "היא אמרה משהו על דם גורגונה מהחנות של מדיאה."
נהדר. תפוחים מורעלים.
מל ירתה חץ במפלצת וצחקקה משהו שנשמע כמו, "תפוח מורעל" ו-"שלגיה."
טוב נראה שהיא שמעה את נערת בית הספר. לעזאזל.
עיניה של אשת-הנחש נפערו, עד כמה שיכלו כי הן היו מתוחות כל כך שזה לא היה ממש אפשרי. היא כנראה ציפתה לחטיף חצוי קטן ולא לשתי חצויות מאומנות.
החץ של מל פגע לה בכתף והיא בהחלט לא הייתה מאושרת מזה.
אשת הנחש כנראה הבינה היא בחסרון משמעותי, והיא הסתערה על החלשה מביננו, נערת-בית הספר שהייתה בנתיים חסרת נשק מלבד מקל עץ.
יריתי בה את חץ האור שלי ישר בחזה והיא התפוררה לאבק זהוב, כמו חול שמתנדף ברוח.

"טוב, זה היה קל." הנערה אמרה בשלווה. 
היא לא נראתה המומה במיוחד מהמפלצת, מפוחדת? כן. אבל לא המומה.
מל נתרה למטה, נתמחת בענפים וקופצת על הרצפה בתנועה מושלמת, מהסוג שהציידות מתמחות בו.
הנערה הביטה בי ישירות לראשונה ועיניה נפערות, היא מלמלה משהו לא ברור ואז אמרה בקול רועד, "לונה?"
הישרתי גם אליה מבט, וסוף סוף יכולתי לבחון את פניה.
היה לה עיניים חמות בצבע קפה שבהן היה זיק של שובבות ומתחת לעינה השמאלית הייתה נקודת חן.
לא זיהיתי אותה בהתחלה בגלל החול שכיסה את בגדיה ושיערה הסתור. לא היה לי זמן לחשוב למה היא נראית כל כך מוכרת, אבל עכשיו יכולתי להתאים את הנערה לאחותי הקטנה והשובבה, שהייתה אופה לי במיוחד עוגיות, (למרות שכמעט תמיד הן נשרפו.)
"ביאנקה?"

הפרק הקודם		הפרק הבא