תאומות נפרדות

תקשיבו..זה מעודכן..הבטא שלי עבדה על זה

ועשתה עבודה נפלאה...אאני אוסרת עליכם לחשוב אחרת...או לפחות להגיד ההפך..תהננו

------------------------------

"ותשמרו על עצמכן!" מסיימת הסברים ארוכים על מה לעשות ומה לא, צעקה האם המודאגת אל בנותיה מרציף הרכבת רגע לפני שכלי הרכב הגדול החל לנסוע.
"אל תדאגי אימא, אנחנו נהיה בסדר!" קראה אליה אמה, עם חיוך ענק על הפרצוף. היא בהוגווורטס! בית הספר לכישוף ולקוסמות! היא מיוחדת, יש לה כוחות קסומים! ממשיכה לחייך את אותו חיוך ענקי, אמה הצטרפה אל אחותה אנבת' בכדי לחפש קרון פנוי ברכבת.
אחרי שעברו חצי מקרונות הרכבת, נעצרה אנבת' והביטה לכיוון אחד הקרונות משמאלה.
"אמה?" שאלה אנבת' בחשש.
"מה?" קולה של אמה היה חסר סבלנות. לא היה לה כוח לאחותה המעצבנת. אנבת' לא פירטה והצביעה לכיוון הקרון. "אנני!" הצעקה הדהדה ברחבי הרכבת וגרמה לכמה ילדים להוציא את ראשיהם מחוץ לקרונות, לבדוק מה קרה. אך לאמה לא היה אכפת, היא נכנסה במהירות לרכבת וחיבקה אל אנני, בזמן שאנבת' נגררה מאחוריה.
"אמה, אנבת'! כל כך טוב לראות אתכן שוב!" אנני שלחה חיוכים מחממים לעבר הבנות.
"אנחנו יכולות לשבת פה?" שאלה בתקווה אמה, אך אחותה המשיכה אותה במהירות, חוששת שהילדה שעמדה לצידה לא התנהגה בנימוס, "פשוט את היחידה שאנחנו מכירות..."
"כמובן!" שתי הבנות התיישבו ופתחו בשיחה עם הנערה הבלונדינית וחברתית.
~~~
"תלמידים חדשים לפה!" קרא קול חזק כמה וכמה פעמים.
"זה כבר מתחיל לעצבן," אמרה אמה בכעס כאשר הקול חזר על עצמו בפעם החמישית, "מה הוא חושב שאנחנו? חרשות?"
אנבת' ואנני הסתכלו אחת על השנייה בחשש, "את יודעת.." אמרה אנבת' בשקט, "את לא חייבת להתעצבן כל כך.."
"אז בואו נלך אליו מהר כדי שהוא לא ימשיך לצעוק ואני יפסיק להתעצבן!" הבנות חייכו חיוכים קטנים והחלו ללכת לכיוון ממנו נבא הקול.
כאשר הגיעו לשם, הם נעצרו בהתפעלות ובפחד. "הוא ענקי," אמה הייתה הראשונה שדיברה, יותר נכון, לחשה. "הוא בטח ענק או משהו כזה," אמרה אנבת' בשקט. הן לא היו היחידות שחשבו את זה, לחשושים הגיחו מכל עבר לגבי הענק. כאשר כל ילדי השנה הראשונה עמדו שם, הענק הספיק את קריאותיו ואמר, "שמי רובאוס האגריד ואני שומר המפתחות והקרקעות בהוגוורסט. ועכשיו קדימה, בואו כולנו נעלה לסירות." "לסירות?" שאלה אמה בפליאה ובחשש. היא שנאה כלי שיט, ים וכל מה שבא בקשור. "זה מנהג בהוגוורסט," אמרה אנבת' בקול של יודעת הכול, קול קצת מעצבן, "אפילו לא הצצת בספרים?" "לא, ואת יודעת טוב מאוד למה!" טוב, בכל מקרה קוראים לספר הוגוורטס תולדות," אמרה אנבת', לא מתייחסת לאחותה. היא בהוגוורטס ואחותה לא הולכת להפריע לה ליהנות מזה. "משעמם!" אנבת' שמעה את קולה של אחותה בקטע והיא מיהרה להתנער מן המחשבות אשר הציפו אותה.
"זה דווקא נורא מעניין! כתוב שם למשל שאי אפשר להתעתק להוגוורטס" אמרה אנבת' בגאווה, מחזירה לאחותה תשובה ובכך פותחת מריבה חדשה איתה.
"מדהים," אמרה אמה בשיעמום, מקפיאה את הריב שימשיך אחר כך והחלה לסרוק את השטח בכוונה לחפש סירה ריקה, אך לצערה, הסירה היחידה שהייתה בה מקום לעוד שלוש הייתה סירה בה ישבה ילדה בלונדינית עם עיניים חומות כהות, כמעט שחורות. לילדה היה מבט מתנשא ויהיר בעיניים. "שלום," אמרה אנבת' והתיישבה ליד הילדה. הילדה, שרק עכשיו הבחינה בהן, ענתה שלום בקול קר. אמה לא הרגישה נוח עם אותה ילדה, אך בכל זאת היא אמרה והצביעה עליה ולאחר מכן על אחותה וחברתה, "אני אמה והן אנבת' ואנני."
"שמי הוא קלרה אנדרוס," היא אמרה בגאווה, מחייכת לעצמה, "בת למשפחת קוסמים, טהורת דם לחלוטין. ואתן?" היא שאלה, מצמצמת את עיניה ומעוותת קצת את פניה. "יש לי דודה שהתחתנה עם מוגל, אך חוץ מזה, אין לי קשר משפחתי עם מוגלגים," ענתה אמה. קלרה הביטה באמה, בוחנת אותה אם היא מפסיק טובה בשבילה. מבטה נדד אל אנבת' וחזר אל אמה בשאלה. "היא אחותי..." אמרה אמה בחוסר סבלנות.
"תאומה... נחמד..." קלרה החלה לבחון את אנבת' ולאחר שסיימה הפנתה את מבטה אל אנני שלא פצתה את פיה במשך השיחה.
"אני... ה-ההורים שלי מוגלגים" היא אמרה בשקט, מביטה ברצפת הסירה. קלרה הביטה בה בגועל. "בוצדמית," היא סיננה בין שיניה. אנני, לא הבינה את משמעות המילה, המשיכה להביט ברצפת הסירה. אמה ואנבת' הביטו בקלרה בתיעוב ונעמדו על רגליהן. "שלא תעזי אפילו לחשוב להגיד את זה עוד פעם," אמרה אמה בכעס, בקושי מצליחה להשתלט על עצמה מלתקוף את הילדה הבלונדינית, החצופה והיהירה. "בנות די, אם תתעצבנו ותעשו משהו לא טוב, יוכלו לסלק אתכן מבית הספר, ואני לא רוצה שזה יקרה..." לחשה אנני והצליחה להרגיע את הבנות ולהושיב אותם בחזרה.
~~~

"ברוכים הבאים תלמידים יקרים, אני מירווה מקגונגל, אך אתם תקראו לי פרופסור," אמרה האישה הזקנה, בעלת טווי הפנים הרציניים. "את התלמידים החדשים בבית הספר הוגוורטס, אנו נוהגים למיין לארבעת הבתים. גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין, לכל בית יש ראש בית ואני ראש הבית של גריפינדור" היא החלה סורקת את הילדים הקטנים. "תכניס את החולצה למכנסיים ותיישרי את החצאית," היא זרקה הארות לעבר המפוחדים הקטנים. לאחר שעברה וראתה שאין עוד מה לשפר היא אמרה, "טוב, תתחלקו לזוגות, אנו נכנסים לאולם." אמה נדבקה מיידית לצד אנני והביטה בשעשוע באנבת' אשר הביטה סביב בחוסר אונים.
"רוצה להיות הזוג שלי?" אנבת' שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה באיטיות וראתה ילדה ג'ינג'ית עם עיניים חומות מחייכת אליה.
"שמי לילי פוטר," היא אמרה לאנבת' בחיוך. "אני אשמח," חייכה אנבת' בביישנות, "שמי אנבת' בנט".
הן החלו ללכת אחרי הפרופסור הזקנה לכיוון אולם האוכל. כאשר נכנסו לאולם אנבת' הביטה בו בפליאה, אך אצל לילי, במקום התפעלות, התפשט חיוך קטן. "בדיוק כמו שאבא סיפר.." היא מלמלה בשקט.
"כאשר אקרא בשמותיכם, תצעדו לכאן, תתיישבו על השרפרף וחבשו את המצנפת," קראה פרופסור מקגונגל לעבר התלמידים החדשים. היא פתחה מגילה ארוכה והחלה קוראת שמות של ילדים, עד לפתע... "לילי לונה פוטר," שקט שרר באולם בשעה שלילי צעדה לכיוון השרפרף בשקט ובפחד. היא התיישבה והניחה את המצנפת על ראשה. "רייבנקלו!" קראה המצנפת לאחר דקה של שתיקה. פרופסור מקגונגל הביטה בה בפליאה, אך היא לא הייתה היחידה. כל האולם נעץ בה מבטים מתפלאים.
לילי, שלא יכלה לסבול עוד את המבטים, קמה מהשרפרף והלכה בשקט לעבר השולחן של רייבנקלו.
פרופסור מקגונגל הייתה הראשונה שחזרה לעצמה, "אמה בנט!" היא קראה בקול. אמה הלכה לכיוון השרפרף וחבשה את המצנפת. המצנפת חשבה קצת, ולבסוף היא קראה, "גריפינדור!"
אמה חייכה חיוך גדול ורצה לעבר השולחן המריע...

--------------------------------------------------------------

זה הכול לעכשיו תגיבו.

הפרק הקודם