דבי מייקלסון - המאומצת, הסיוט או סתם דבי

בבקשה לך,ונסה לסטריינג', על הפרק המהיר;). זה פרק מעבר, לפיכך הוא קצר מאוד, אבל מאוד חיוני לסיפור.

תהנו!

קלאוס היקר

'לא, זה נשמע כמו מכתב אהבה.' דבי עיוותה את פניה מעצם המחשבה, קמטה את נייר וזרקה אותו מעבר למיטה שלה.

לקלאוס,

'לא, זה נשמע רשמי מדי.' היא קרעה את הדף וזרקה גם אותו לפינת החדר, שם החלה כבר להצטבר גבעה קטנה של דפים מקומטים.

"היי דבי, מה עובר??" דבי הציצה למטה ממרומי מיטת הקומותיים שלה, מופתעת לראות את נונו מסוככת עם ידיה על ראשה ומביטה על דבי בכעס.

"סורי," התנצלה דבי, וחזרה להביט בדף הריק שמולה בנחישות, כשפתאום צץ בראשה רעיון.

היי קלאוס,

היא חייכה לעצמה בסיפוק. החלק הקשה היה מאחוריה.

מה המצב? מה שלום אלייז'ה ורבקה? אני מקווה שלא הרגת אותם בינתיים.

אצלי הכל בסדר. באמת. אני חיה, נושמת, ישנה ואוכלת (ויש פה המון אוכל, אני מבטיחה לך). יש לי חברים חדשים,אפילו פגשתי את דראקו מאלפוי(אתה זוכר אותו? הבן של לוציוס), אז שזה לא ידאיג אותך.

'אז למה לעזאזל את שולחת לי את המכתב הזה?' אתה בטח שואל את עצמך. טוב, דבר ראשון- אתה אמרת לי לתקשר איתך כל שבוע, ובגלל שדרך התקשורת פה היא מכתבים... אז טוב, כן.

וחוץ מזה, אני צריכה סיבה בשביל לשלוח מכתב לאחי האהוב?

בסדר, בסדר. זאת הייתה התחנפות.

אבל באמת,כמעט הכל פה מושלם- האנשים פה ממש נחמדים(ברובם),החדרים גדולים ומאובזרים, המיטות נוחות, ואני אפילו בחדר נפרד מקת'רין וויבר.

כמעט הכל אמרתי.

אז היום התחלנו ללמוד (כי בסך הכל, זה מה שבאנו לעשות פה). את השיעור הראשון העבירה רוח רפאים, והוא היה משעמם בסך הכל.

היא עצרה לרגע את שטף כתיבתה. עכשיו, כשהעבירה שוב בראשה את היום העמוס שעבר עליה, נזכרה דבי בחלום שחלמה באותו השיעור.

זה היה חלום מאוד מציאותי; רוב החלומות של דבי היו כאלה-חלומות על זכרונות מהעבר. חלקם זכרונות עצובים, אבל רובם היו כאלה שגרמו לה לקום בהרגשה טובה ועם חיוך על הפנים.

אבל למרות שאימצה את זכרונה, היא לא יכלה להזכר באף מקרה שבו עמדה יחפה ליד חדר האוכל באחוזת מאלפוי וצוטטה לשיחה שלא נועדה לאוזניה.

היא חשבה לרגע אם לציין זאת במכתבה; אחרי הכל, מי יוכל לתת לה תשובות אם לא קלאוס בעצמו, אבל ויתרה על זה כמעט מיד.

'זה כנראה היה סתם חלום.' היא נסתה לשכנע את עצמה, למרות העובדה שלא חלמה 'סתם' חלום כבר למעלה משבע שנים.

השיעור השני היה שיעור שיקויים, והפרופסור סנייפ (שמלמד את השיעור הזה) החליט שאנחנו לא מספיק בשלות בשביל לרקוח שיקויים, אז עשינו עבודה מטופשת, ואני הייתי עסוקה בעיקר בלהתעצבן על זאביני.

אה, דרך אגב, מסתבר שגם בלייז זאביני לומד בהוגוורטס.

היא הוסיפה פרצוף נרגז בסוף המשפט.

הצרות התחילו עם השיעור השלישי.

נכנסה איזשהי קרפדה, אמרה שקוראים לה אמברידג', וכשהיא שמעה שקוראים לי מייקלסון היא צמצמה את העיניים. חברים שלי אומרים שזה נראה שהיא מפחדת ממני, אבל אני לא יודעת מה לחשוב.

דבי החליטה שמיותר לציין את העונש שהיא קבלה באותו השיעור.

אתה מכיר אותה? כי זה היה נראה שהיא ממש מתעבת את בית משפחת מייקלסון.

אשמח מאוד אם תענה לי (ולא תתחמק כמו תמיד).

זה היה בעצם היום הראשון שלי (השיעור האחרון בוטל, ואת זה גיליתי אחרי שעליתי את כל המדרגות האלה בדרך למעלה), ואני מקווה שעליכם עבר יום הרבה יותר טוב משלי.

 תמסור דרישות שלום לאלייז'ה ורבקה, והמון חיבוקים ונשיקות וכל הפיכסה הזה -דבי.

 דבי עברה על המכתב ברפרוף, כשחיוכה מתרחב מרגע לרגע. היא הייתה מרוצה מהדרך המתחמקת שבה היא הצליחה לשאול את קלאוס לגבי אמברידג', מבלי להראות מודאגת מדי מהמצב.

היא התמתחה והסתכלה על השעון, ומחוגיו הורו על רבע לשבע. היא נאנחה וקפלה את המכתב לשניים, נזהרת לא למרוח את הדיו תוך כדי כך.

'ועכשיו, לקרפדה.' היא נאנחה ביאוש.

הפרק הקודם		הפרק הבא