שובם של עוטי השיריון- הפלישה

תגיבו, גם אם לא אהבתם. העיקר שתגיבו. אני רוצה לדעת קודם כל שקראתם את הפרק כדאי שאני אדע שאני יכול להמשיך. אני לא ממשיך לפני שאני יודע שמישהו קרא את הפאנפיק.

לליאו הייתה הרגשה שלא כדאי לתת למייקי להיות לבד במקום שהוא יכול לבקש מה שהוא רוצה.

והוא בהחלט צדק.

כשמייקי נכנס לאולם הוא אחז בבטנו ונראה ירוק (יותר מהרגיל).

"כמה אכלת, מייקי", שאל ליאו.
"אאא... חמש", הודה מייקי.
"חמישה משולשי פיצה?!"
"חמש מגשים ליתר דיוק", תיקן אותו מייקי.

ליאו נראה כאילו סיפרו שיש לו שבוע לחיות.
"לא פלא שכואבת לך הבטן. כדאי שתלך למדאם פומפרי", הציע לו ליאו.
"מדאם פומפה?", צחק מייקי.
"אתה אמור להכיר אותה כבר...", אמר ליאו.
"איפה זה?", שאל מייקי.
ליאו נאנח. "אני אוביל אותך לשם".

בעודם יוצאים מהאולם הגדול מייקי התחיל לספר לליאו על היצורים המוזרים- גמדוני הבית, ועל הפחד שלהם להשתחרר לחופשי.

כשהגיעו למרפאה, ליאו החווה למייקי להיכנס פנימה.
מדאם פומפרי לא שאלה יותר מדי שאלות.
למעשה, היא אפילו לא שאלה את מייקי מה הבעיה שלו- ליאו הניח שהיא רואה עליו את זה.
היא צעדה אל הארון, פתחה אותו, וחזרה אל מייקי עם בקבוקון עם תכולה סגלגלה.
"זה לא יהיה כל כך טעים, אבל זה יפתור את הבעיה", הבטיחה מדאם פומפרי.
היא מזגה מהבקבוקון לתוך כוסית והגישה למייקי.
מייקי לגם מהכוסית באי רצון.
כשזה היה בפיו, הוא נראה כאילו הוא עומד לירוק את זה, אבל הכריח את עצמו לבלוע.
"אתה רשאי לצאת עכשיו מהמרפאה. אתה בסדר גמור", אמרה מדאם פומפרי.
מייקי יצא מהמרפאה, ואיתו ליאו.

במשך כל הזמן שלקח להם להגיע לאולם הגדול, הם צעדו בשתיקה.

כשנכנסו לאולם הגדול קידמו את פניהם הפרופסור מקגונגל, ואיתה דוני, ראף, אפריל, קייסי וקאראי.
"קרה משהו?", שאל ליאו.
"אני בדיוק עמדתי לחפש אתכם. אני רוצה להסביר לכם את הסיבה לכך שהגעתם הנה", אמר הפרופסור מקגונגל.
היא המתינה לתגובה, אבל כולם רק חיכו בדריכות.

"אתם כאן, כי אנחנו זקוקים לעזרתכם", הסבירה הפרופסור מקגונגל, " מקור לא ידוע ממש מאיים על בית הספר ועולם הקוסמים. יש לי ניחוש שהוא איכשהו קשור למערת התעתועים. מי שזה לא יהיה, הוא רוצה אתכם".

***

"ציפורני נמר", קרא שרדר, "יש לי משהו בשבילך".
שרדר ישב בכיסא בבניין הגדול, שמשמש לו כמקום מסתור.

יצור נמרי שעמד על שתי רגליים ניגש אל המאסטר.
את עינו האחת כיסתה רטייה, והוא היה לבוש בסגנון המערב הפרוע, אבל החזיק בשתי אקדחים שנראו די מודרניים.

שרדר הושיט ליצור חתיכה קטנה ומוזרה.
"זה נפל מהשריון של אחד הצבים", אמר שרדר, "אולי זה יעזור לך למצוא את מקום מחבואם".
ציפורני נמר אחז בחתיכה, קירב אותה לאפו, וריחרח.
"אני אומנם קיבלתי חוש ריח מעולה, אבל זה יותר מדי לבקש ממני לדעת לאן הם הלכו בעזרת חתיכת שיריון מצ'וקמקת. אני רק יודע שהם איפה שהוא בביוב, ואנחנו יודעים את זה כבר", אמר ציפורני נמר.
"אתה מזלזל בי?!", רתח שרדר.
"כמובן שלא, מאסטר", התחמק ציפורני נמר, "אני רק אומר שזה לא יעזור לי במיוחד".
"אני אבוא איתך. אני לא אתן לכם עוד פעם לפשל", אמר שרדר.

השניים יצאו במהירות מהבניין, מתקדמים לעבר פתח הביוב הקרוב.
שרדר העיף את מכסה הביוב בבעיטה, וירד בסולם אל מעמקי הצחנה.
הם צעדו במשך חצי שעה במי הביוב המזוהמים.

"כשאני אמצא את היושי הזה, אני אהרוג אותו בעינויים קשים", אמר שרדר בהתעודדות.
"למה אתם העצם יריבים", שאל ציפורני נמר.
"הו, זה מסובך, אבל אני אסביר בקצרה. בגללו אהבת חיי- טאנג שן, הלכה לעולמה".

"איך אתה מתכוון למצוא את המאורה שלהם. הביוב הוא מקום ענקי!", אמר ציפורני נמר.
"הפעם יש לי הרגשה טובה שאני אמצא", אמר שרדר.

לפתע ציפורני נמר נעצר.
"למה אתה מחכה?", אמר שרדר בכעס.
אבל ציפורני נמר התעלם.
אוזני ואפו הזדקרו כלפי מעלה.
"מצאת את הצבים?", שאל שרדר בהתרגשות.
ציפורני נמר עדיין לא ענה.
הוא נראה מרוכז.

ואז הוא החל לפתע לרוץ לכיוון הנגדי.
"חכה!", קרא שרדר, "אני מצווה עליך לעצור!"
ציפורני נמר המשיך לרוץ, ושרדר בקושי מדביק אותו.
לאחר כמה פניות הוא נעצר.

שרדר התנשם בכבדות, אבל לציפורני נמר לא נראה שום שמץ לעייפות.
"אם לא תסביר עכשיו, אני אדאג לך לרטייה נוספת.
זה פעל.
לציפורני נמר נראה סימן של פחד.

"אני לא יודע איך, אבל אני חושב שעליתי על המאורה.
הם ניצבו מול חדר גדול ליד מסילת רכבת, שאותו חסם מתקן דומה לאלה שבשדות תעופה (אלה שמעבירים בהם את הכרטיסים).
החדר היה דמוי סלון, עם טלוויזיה, וחלונות בצורת חצי עיגול.

"זה בהחלט נראה כמו בית", אמר שרדר בהתרשמות, "אבל איפה הצבים?"
ואז, כמענה לשאלה, הופיע המאסטר דמוי העכברוש- ספלינטר.
"סאקי", אמר ספלינטר בהפתעה מהולה בתיעוב.
"הגיע הזמן לסגור חשבונות אח יקר", אמר שרדר, "איפה הצבים הלוחמים שלך?"
"זה לא עניינך! תלך מפה!", קרא ספלינטר.
"זה רק מעורר את סקרנותי, אם לא הבנת", אמר שרדר, "ציפורני נמר, תסרוק את המקום הזה עד שתמצא אפילו רמז למקום הימצאם של הצבים".
ציפורני נמר צעד במהירות לעבר חדר אקראי.

ספלינטר ושרדר בחנו אחד את השני, כאילו מחפשים נקודות חולשה.
"תמיד היית היהיר מביננו", אמר שרדר, "וזאת לא הסיבה היחידה שאני שונא אותך".
"למה באת לפה?", שאל ספלינטר, "אין פה את מה שאתה מחפש".
שרדר צחק ברשעות.
"דווקא היעד שלי נמצא ממש מולי", אמר שרדר בחיוך זדוני.
ספלינטר התקרב לשרדר, והצליף עם הזנב בפניו.

שרדר נהיה מבולבל לרגע, וספלינטר ניצל את ההזדמנות- הוא בעט בחזהו והעיף אותו על הרצפה.
"אתה גמור, עכברוש מטונף!", שאג שרדר.

הוא רץ לעבר ספלינטר, והטיח בו את אגרופו בכל הכוח.
ספלינטר, שהיה מוכן למתקפה, תפס את ידו של שרדר, וסובב אותה.
שרדר הוטח על הגב.

כשהוא נעמד, ניכר עליו שהוא זועם.

הוא רץ במהירות, מתכוון לפגוע בפניו של ספלינטר, אבל ברגע האחרון נחליק הצידה, ופגע בצלעותיו של ספלינטר.
המאסטר העכברוש לא הספיק לעצור את המתקפה, והועף על הקרקע.
הוא התקרב לספלינטר, שעדיין לא התאושש.

"אני אגמור אותך", ברגע ששרדר היה במרחק סנטימטר מספלינטר, ציפורני נמר הופיע.
"מצאתי משהו!", קרא ציפורני נמר.

שרדר נעץ בספלינטר מבט נוקב, ואז השליח אותו לעבר ציפורני נמר.
"תדאג שהוא יהיה כבול באזיקים", הורה שרדר.
ציפורני נמר עמד לשאול איפה הוא ימצא אזיקים, אבל בדיוק שרדר הושיט לו גם שרשראות מתכת עבות.
"כן, מאסטר. תיכנס לחדר בצד שמאל. אתה לא תפספס את מה שיש שם".

שרדר פעל לפי הסבריו של ציפורני נמר, ועד מהרה מצא את עצמו בחדר מעבדה.
במרכז החדר נפערה מן צורה אליפסית סגולה- ורדרדה, שנראתה כמו מן שער לעולם אחר.
"מעניין. אז לאן הלכתם הפעם..."

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא