העיניים הן ראי הנפש

אני אומרת עכשיו והוספתי אזהרה גם בהתחלה - הדירוג של הפאנפיק הזה עולה ל-pg13 עקב תיאורים של אלימות. יהיה גם פרק שתכננתי לשלב מאוחר יותר של הסיפור עם דירוג אפילו גבוה יותר.

אלימות היא הסיבה היחידה לעלייה בדירוג. זאת לא אלימות מפורטת מידי, כי אני לא נהנית מדברים כאלה, אבל זאת עדיין אלימות. והיא תהיה מאוד רצינית בפרק ההוא בהמשך.

תפסיקו עכשיו אם זה לא מתאים לכם.

'Cause when our demons come

Dancing in the shadows

To a game that can't be won

- Empty Gold, Halsey

פרק 5 - עיניים מכווצות

הארי התקדם לעבר הבמה העגולה באמצע הכיפה. הרמיוני כבר עמדה שם, מחכה לו עם כוס קפה מקרטון וחיוך.

"היי, הארי. איך ישנת?"

"כמו מת. לא התעוררתי פעם אחת. מה איתך?"

"הו, הייתי צריכה את זה," הרמיוני הודתה. "אם מקגרגור לא היה קורא לנו, הייתי ממשיכה עד הצהריים."

כולם היו מותשים. אחרי ההתרוצצות אתמול בכל רחבי הכיפה והיער שמקיף אותה, בניסיון להשליט סדר במקום אחרי רעידת האדמה של הייזל, אף אחד לא חזר לביתו בתחושה רעננה. במיוחד לא בהתחשב בעובדה שהם חזרו בשעה שתיים בלילה.

"הייתי מצטרף אלייך," הארי הינהן בחיוך. "כמעט קינאתי ברון כשהתעוררתי היום. אני יודע שהוא נשאר בבית רק כי יש לו תור לרופא שיניים, אבל הוא זוכה לעוד שעתיים שינה, אז שלא יעז להתבכיין אחר כך."

הרמיוני נענעה בראשה. "אני עדיין לא מאמינה שמקגרגור שיחרר אותו לכל היום בגלל זה. זה נראה לא הגיוני. הוא בקושי נתן לג'יני לחזור להוגוורטס אתמול."

"כן, וגם אותה הוא שיחרר להיום." הארי חשב על הבעת פניה חמורת הסבר של מנסן כשהיא הבהירה להם כמה חשיבות יש בחקירה שלהם וכמה אין לזלזל בה. "את צודקת. זה מוזר. יש לך בכלל מושג למה מקגרגור צריך אותנו?"

"למקגרגור יש עדכון חשוב," ענה קול יבש מאחוריו. הארי הסתובב.

המפקדת בכבודה ובעצמה התקרבה אליהם, פניה חתומות כתמיד, שיערה הבלונדיני-לבן אסוף לאחור בצורה כל כך מהודקת שהארי תהה איך זה שהפנים שלה לא נמתחו לאחור גם הן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותה מחוץ למשרד שלה.

הוא הזדקף מעט. "המפקדת."

היא סקרה אותו ואת הרמיוני בעיניים קפואות. "פוטר, גריינג'ר. הייתה התפתחות אתמול במשרד הקסמים. קיבלתי אישור להשתמש בקסם סודי שפותח על ידי מחלקת הלחשים." היא לא העירה לגבי זה, אבל משהו בקולה היה מלא במורת רוח, כאילו חשבה לעצמה, תודה באמת. "מקגרגור בדרך עם כתב הלחש ברגע זה. זה יכול לפתור לנו את כל הבעיה."

"המפקדת?" שאלה הרמיוני בתמיהה. מנסן החלה להתקדם לעבר הבמה.

מקגרגור רץ אליהם.  הוא נעצר ליד המפקדת, מעט חסר נשימה, תיק מרובע בידיו. "הם שוב עשו בעיות," אמר ברטינה. "נאלצתי לדבר עם המפקדת אמיליה שוב בשמך כדי שתשלח פטרונוס להרגיע אותם."

מנסן גילגלה את עיניה. "אין טעם להסתיר לחש למקרי חירום אם זה מקרה חירום," מילמלה בעודה לוקחת ממנו את התיק. "לא משנה. בואו נראה את האסירים."

היא פנתה לפתוח את הבמה במשיכה מקצועית, חושפת את המדרגות לצינוק, והסתערה פנימה ראשונה. הארי החליף מבט מופתע עם הרמיוני - הם לא ידעו שמנסן כבר הייתה כאן - ושניהם מיהרו לעקוב אחריה ואחרי מקגרגור במורד המדרגות.

סגן המפקדת אפור בעיניים הדליק את שרביטו ברגע שנכנסו לחשכת הצינוק. פרסי והייזל הרימו אליהם שני זוגות עיניים זוהרות משתי פינות של שני תאים שונים, הייזל בחשש ופרסי בחשדנות זהירה. מבטו, שבדרך כלל ננעץ בעיקר בהארי, ריפרף אליו לרגע בלבד והתמקד שוב במנסן. הארי ראה את לסתו מתהדקת. כן, הוא בהחלט זיהה אותה.

"בטח שמתם לב שעד עכשיו, על אף המצב הלוחץ, לא הפעלנו על האסירים יותר מידי לחץ," פתחה מנסן, פונה בדבריה רק אל הארי והרמיוני, למרות שכל הנמצאים יכלו בבירור לשמוע אותה. "נתנו לכם לתשאל אותם, ותישאלנו אותם בעצמנו, דחקנו בהם ואיימנו - אבל עד עכשיו לא ביצענו שום דבר. הטיפול בהם היה רך משהוא אמור להיות." הארי הביט באסירים תוך כדי שדיברה, ראה איך הייזל חיבקה את ברכיה, איך גופו של פרסי נדרך. "הסיבה לכך, היא שיש לנו פיתרון."

הארי העביר את משקלו מרגל לרגל. גם הרמיוני נראתה לא בנוח. היה קשה לעמוד תחת עיניה הצולבות של מנסן. "ניסינו, עוד ביום הראשון של ג'קסון כאן, להזריק לו וריטסרום. לא ידוע למה, אבל זה לא עבד. הוא נותר שותק. ניסינו מאז פעמיים נוספות, אחת מהן אתמול בזמן שאתם סידרתם את הבלגן. גם האסיר וגם האסירה נותרו לא מושפעים."

"לא - לא מושפעים? המפקדת, זה לא הגיוני," מחתה הרמיוני. "בלתי אפשרי להתנגד לווריטסרום בלי שיקוי הנגד."

מנסן הנהנה. "אני מודעת לעובדות, העלמה גריינג'ר. אבל אין שום דרך בה הם היו יכולים להשיג את שיקוי הנגד, ולכן אין ברירה אלא להגיע למסקנה המתבקשת. אנחנו עדיין לא יודעים איך נוצרה העמידות הזאת אצלהם, אם זה משהו שהם עשו, אולי השפעה של כישוף מיוחד שמישהו כישף אותם, או פשוט היותם חצויים שהופכת אותם לכאלה - כרגע זאת עדיין תעלומה." היא פנתה לאחור לרגע, נועצת בשני האסירים מבט נוקב, כאילו מזהירה אותם לא לחשוב שניצחו. הייזל התכווצה בתגובה, פרסי נשאר קפוא במקומו.

מנסן פנתה בחזרה אל הארי והרמיוני. "אבל זה לא המוצא האחרון. המחלקה ללחשים של משרד הקסמים המציאה לפני מספר שנים לחש מורכב בשם פָּאֵלאגוֹ.* עבדנו על השגת הסיווג לשימוש בלחש הזה מאז הגעתו של ג'קסון לכאן."

מנסן טפחה על התיק המרובע בשרביטה ומילמלה משהו. ריצ'רץ' שחור הופיע לכל אורכו. "בעזרת הלחש הזה," הסבירה המפקדת תוך כדי שהיא מוציאה מהתיק ניילון שקוף ובתוכו דף. "נוכל לגלות את האמת בעצמנו. פאלאגו סורק את המוח של האדם עליו הוא מופעל ופורש את כל תוכנו - זכרונות, מחשבות, דעות. הכל יהיה גלוי."

היא הרימה את שרביטה והביטה שוב בפרסי והייזל, שעקבו אחריה בעיניים ממוקדות. עם ההסבר של מנסן ידיה של הייזל של נרפו וראשה נשען על הקיר מאחוריה. גם פרסי נראה שליו יותר, עיניו מאבדות מהדריכות שהייתה בהן לפני רגע. מנסן צימצמה את עיניה, כאילו היעדר הפאניקה שלהם מעצבן אותה.

"תתכוננו," היא הזהירה את הקוסמים בחדר. "פנימיותו של אדם היא לא דבר פשוט. זה הולך להיות קצת… מציף. תשתדלו להכיל הכל ברוגע."

היא הרימה את הדף אל מול פניה, בחנה את הלחש כמה פעמים, עצמה עיניה ככל הנראה כדי להתרכז. דממה שררה בחדר למשך כמה דקות. נדמה שהקוסמים היו מתוחים יותר מהחצויים לקראת הקסם הפולשני.

לבסוף מנסן הרימה את שרביטה. עיניה התמקדו בפרסי. "ריוַולֵר איסְפּוּם, או אמינוֹ. פאלאגו!"**

זרוע של עשן בצבע סגול כהה פרצה מקצה השרביט. הוא נורה מיד, בקו מדוייק, בין הסורגים, הישר אל תוך התא - אל פרסי.

העשן הסמיך לא האט. הוא פגע בראשו של פרסי הרכון, בדיוק באמצע המצח שלו, גורם לבנו של אל הים לעוות את פניו ולהתכווץ.

והעשן חלף הישר דרכו.

כולם בהו בזמן שעננה של עשן סגול נאספה מאחורי ראשו של פרסי, מתפזרת ומתאדה תוך כמה שניות נוספות. האסיר עצמו נותר רגוע ושליו, פניו מתרככות בחזרה ברגע שהעשן גמר לעבור דרכו.

שום דבר לא קרה.

"איך זה יכול להיות?" נשף מקגרגור. הארי ניענע בראשו. העיניים של מנסן היו דבוקות לחצוי שבתא, כמעט רושפות בזעם, אבל היא לא אמרה מילה.

"לא יכול להיות שזה בגלל שהם חצויים, נכון?" תהתה הרמיוני. "הרי לפי החלומות של הארי הם מפוזרים בעולם. באיזשהו שלב בטוח שקוסם כלשהו היה פוגש בחצוי כלשהו ובטעות פוגע בו בקסם ומגלה שהוא חסין. מישהו כבר היה עולה על זה, איכשהו."

ללא אזהרה מוקדמת מנסן הניפה שוב את השרביט שלה. "ריוולר איספום, או אמינו! פאלאגו!"

נחשול נוסף של עשן סגול פרץ מהשרביט. הייזל השמיעה קול כאוב כשהוא פגע במצחה, עיניה הזהובות נעצמות בחוזקה, אבל מעבר לזה דבר לא קרה. גם דרכה העשן חלף תוך שניות.

"איך זה אפשרי?" נשפה מנסן.

"אני לא מבין," הארי מילמל.

מנסן פנתה אל סגנה. "אתה בטוח שהלחש הזה הוא הנכון והכל תקין."

מקגרגור הינהן, מבט אבוד על פניו הסגורות בדרך כלל. "אלא אם הם הביאו לי לחש מזויף בכוונה, וקשה לי להאמין שזה קרה."

הרמיוני קימטה את מצחה. "אתם חושבים - יכול להיות שזאת עבודה מבפנים? מישהו ממשרד הקסמים?"

"חייבים לבדוק את זה איכשהו," אמר הארי.

העיניים של מנסן היו ממוקדות בפרסי, שהחזיר לה מבט ללא רתיעה. "לא. אני אטפל במשרד הקסמים," אמרה בקול שקט - קול מסוכן. "אתה - אתה יודע את הסיבה."

היא התקרבה אל סורגי התא. בנו של אל הים עקב אחריה בריכוז שהיה מפריע לרוב האנשים, אבל מנסן לא הנידה עפעף. "אתה יודע למה זה לא עובד. תגיד לי למה."

זאת הייתה הפעם הראשונה שהארי שמע אותה מדברת ישירות עם אחד האסירים. היא בטח זועמת.

פרסי מיצמץ.

הארי קימט את מצחו. זאת הייתה ההתנהגות המרתיחה ביותר שפרסי ידע לשלוף - העמדת הפנים התמימה הזאת, כאילו אין לו מושג במה מדובר, כאילו כל זה משחק.

מנסן הרימה את שרביטה. השלשלאות זרחו באוויר ונעו, כמו כשמקגרגור הפעיל אותן אחרי שפרסי תקף את הארי בפגישה הראשונה שלהם, עד שהאסיר נאלץ לעמוד ממש מול המפקדת ועיניה הקפואות.

זה לא היה הזמן לשחק.

"איך אתם מתנגדים לקסמים? לשיקוי האמת?" היא שאלה. הקול שלה היה שקט ומסוכן. פרסי המשיך להסתכל עליה ללא מילים.

השלשלאות היטלטלו על פי פקודתה, מנערות אותו. "אני יודעת שאתה מבין, אני יודעת שאתה יודע." פרסי נרתע מעט כשקולה התרומם. "תענה לי!"

"פרסי," הארי התערב ללא מחשבה, קולו רציני ונוזף. הוא מיהר לסגור את פיו כשהמפקדת הסתובבה להביט בו במבט חד.

אבל גם פרסי הביט בו. העיניים שלו התמקדו בהארי כמו לייזרים, זוהרים בירוק. הוא הרכין את ראשו בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

"אנחנו לא רגילים," אמר בקול צרוד. מנסן פנתה אליו שוב, בחדות ובהפתעה, אבל עיניו נותרו ממוקדות בהארי.

"אנחנו… ל-לא כמו שאר האנשים. אנחנו א-אחרים."

"אתם שניכם או כל החצויים?" מנסן שאלה בתוקפנות. עיניו של פרסי ריפרפו אליה אבל הוא לא דיבר עד שהארי דחק בו שוב.

"פרסי. אתה מדבר על כל החצויים?"

"לא. ר-רק אנחנו." הוא החווה בראשו אל הקיר המפריד בין התאים שלו ושל הייזל, אבל עיניו נותרו נעוצות בהארי. היה נדמה שהוא מדבר רק אליו. מנסן הביטה בשניהם, עיניה המוצרות עוברות ביניהם במבט שגרם להארי לרצות להשפיל את עיניו.

רגע של שתיקה עבר בצינוק. הרמיוני עמדה קרוב אל הארי, שותקת. מבטו של מקגרגור היה נעוץ בפרסי. הייזל עדיין ישבה מכווצת בפינת תאה.

"תשאל אותו אם כל הקסמים שנעשה עליהם לא יעבדו," מנסן אמרה לבסוף.

הארי הביט בה בזהירות. היא עדיין נראתה כעוסה, אבל משהו בה נראה יותר מחושב עכשיו. משהו שנראה כמעט - אולי... מובס?

הארי לא ידע על מה היא חושבת. הוא פנה אל פרסי. "כל הקסמים לא עובדים עליכם?"

פרסי קימט את מצחו, כאילו הוא חושב. "כל… כל מה שקשור למוח, ל-לנשמה," הוא עצר לרגע, לקח נשימה. "הכל יכשל. לא עו-עובד."

"וקסמים אחרים? שעושים דברים פיזיים, נגיד?"

פרסי הינהן. "יעבוד."

הארי פנה אל מנסן. העיניים שלה היו נעוצות בפרסי, שכבר לא הביט בחזרה, אלא היה עסוק בנסיגה לאחור שוב עכשיו שהקסם שהחזיק את השלשלאות נמוג. הוא התיישב בחזרה במקום בו היה בהתחלה מבלי להביט או להתייחס לאף אחד מהם.

"מה עכשיו?" שאל מקגרגור בשקט. המפקדת נאנחה.

"עכשיו אנחנו בודקים אם הוא אומר אמת." היא הסתובבה אל הקוסמים שבחדר. "מקגרגור, תוכל להביא לי את רשומת קסמי החשיבה מהארכיון?" הסגן הינהן ומיהר אל מחוץ לצינוק. הרמיוני לקחה צעד קדימה בהיסוס.

"המפקדת, אם תרשי לי. אני מכירה כמה קסמי חלומות - נאלצתי ללמוד אותם, אחרי המלחמה." אלה קסמים המשקיטים סיוטים או משכיחים חלומות, קסמים לא מומלצים אך מועילים. הרמיוני נראתה לא בנוח. "אוכל להתחיל, עד שמקגרגור יחזור…"

מנסן הינהנה. הרמיוני נשמה עמוק.

הקסם, כצפוי, פגע בפרסי ללא השפעה, מלבד עיניו שהתכווצו בחוסר נוחות. מנסן כיוונה את הרמיוני לנסות גם על הייזל אחריו, והילדה פלטה יבבה כשהקסם פגע בה, אבל לא יותר מזה.

הרמיוני נראתה עוד פחות בנוח. היא המשיכה, עם בקשתה של מנסן. התוצאות נראו פחות או יותר אותו דבר עם כל קסם שניסתה.

מקגרגור חזר עם תיקייה בידיו. הרמיוני פינתה לו מקום, הקלה נשקפת מעיניה, והיא והארי צפו בשקט ממקומם בזמן שהוא ניסה קסם ועוד קסם, כולם ללא תוצאה. הדבר היחיד שהשתנה היה התגובות של החצויים, שעמדו בין מיצמוץ לרתיעה לבכי. מנסן נשארה ליד סורגי התאים, צופה בשניהם כמו נץ.

בסופו של דבר הרשימה נגמרה.

"להחזיר את זה לארכיון, המפקדת?" שאל מקגרגור.

מנסן ניענעה בראשה. "לא. אנחנו ממשיכים לשלב הבא."

הארי ראה את ראשו המורכן של פרסי קופץ לשמע דבריה. מבטו ננעץ בה, עיניו התכווצו, גופו נדרך.

מנסן פנתה אל הארי והרמיוני בהבעה חמורת סבר. "אתם מבינים שעלינו להשיג מידע. אתם מבינים שאנחנו חייבים להתקדם איכשהו, והאסירים לא משתפים פעולה, ונגמרו לנו השיטות חסרות האלימות."

תחושה לא נעימה התחילה להתפשט בהארי. אבל הוא הינהן, וכך גם הרמיוני. מנסן הביטה במקגרגור. "תכין את לחש הברקים."

התחושה הלא נעימה התגברה. הארי הזכיר לעצמו את דבריה של המפקדת - האסירים לא משתפים פעולה. אין ברירה אחרת.

מנסן פנתה אל פרסי. "למה תקפת את החומה?"

הוא לא ענה, לא הרים את ראשו בכלל. עיניו היו נעוצות באדמה.

המפקדת סימנה להארי להתקרב. "תשאל אותו."

הארי הביט ממנה אל החצוי הרכון. הוא אזר אומץ וצעד קדימה. "למה תקפת את החומה, פרסי?"

לא הייתה שום תשובה. פרסי לא התייחס אליו בכלל. מלבד כתפיו המתוחות, היה אפשר לחשוב שהוא ישן.

מנסן הביטה בחצוי. היא נראתה כמעט מאוכזבת. "אתה מביא את זה על עצמך," הזהירה את פרסי. הוא לא הגיב, כמובן.

היא סימנה למקגרגור. הארי ראה אותו מניד את השרביט, מסנן משהו בין שיניו, ואז -

טראח, קול נפץ נשמע, ואור לבן הציף את הצינוק כשברק פרץ משרביטו וזיגזג באוויר, תוך שנייה נעלם - פוגע בחזו של האסיר.

כל גופו של פרסי התקמר, כמו חתול סומר. נשימתו נעצרה ברגע הפגיעה, ואז חזרה, מקוטעת, רועדת. הוא לא הרים את הראש.

מהתא השני, הייזל פלטה יבבה שקטה.

מנסן הביטה מטה על פרסי בזמן שהוא נאבק להסדיר את נשימותיו. התחושה הלא נעימה שהתנחשלה בבטנו של הארי הפכה לבחילה של ממש, והוא נאבק להעלים אותה.

"אני אשאל שוב," אמרה מנסן בשקט. "למה לתקוף את החומה? מה המטרה שלך?"

אף תגובה. מנסן פנתה אל הארי, גבה אחת מורמת.

הארי בלע רוק וצעד צעד אחד קדימה. "פרסי. תענה על השאלה."

פרסי לא הגיב כלל, שוב. אפילו לא מיצמוץ בכיוונו. הארי הרגיש משהו כמו ייאוש.

"אם לא תענה, זה יימשך. פשוט תגיד את הסיבה ונגמור עם זה."

אחרי כמה שניות של דממה מנסן החוותה להארי לחזור לאחור, ואז הינהנה אל מקגרגור.

ברק נוסף פגע בפרסי. ברגל שלו הפעם. כולם צפו בשקט בזמן שרגלו התעוותה ללא שליטה ונשימתו גימגמה שוב, אבל מעבר לזה כלום.

ידה של הרמיוני השתחלה אל ידו של הארי. הוא הביט בה, מעט מופתע, וכשראה את פניה החיוורות לחץ את ידה. מנסן ראתה את התנועה אבל לא העירה, במקום זה פנתה אל האסיר שוב.

"אתה פושע מבוקש, פרסאוס ג'קסון." פרסי לא העיף בה מבט, גם לא לשמע שמו המלא. "אין לך איך לברוח מכאן. אתה פגעת בסביבה קסומה - פגעת באנשים - ואתה תענה לי כשאני שואלת אותך, למה."

החצוי לא הגיב ולו בהנדת ראשו. ברק נוסף מילא את החדר למשך רגע, נבלע בחזו של האסיר שוב.

פרסי התפתל. הארי חרק בשיניו. הרמיוני הסיטה את מבטה, אבל הוא סירב לתת לעצמו לעשות זאת גם.

מנסן צודקת. פרסי חייבלדבר, בדרך זאת או אחרת.

אבל הוא לא דיבר.

הוא לא ענה גם כשהארי שאל, והם כבר ידעו שלהארי הוא דווקא בדרך כלל מתייחס. מנסן המשיכה לבקש מהארי לחזור על שאלותיה, אבל זה היה חסר טעם, ולאט לאט היא הפסיקה.

עוד ברק ועוד ברק. פרסי לא ענה. הוא לא הרים את הראש. הוא רק התנשם וקימר את גבו והתפתל בכאב, אבל הוא לא השמיע קול.

כשהוא צרח בפעם הראשונה, ממש נזרק לאחור כשברק פגע בצווארו, פניו נגלים סוף סוף כשהוא מזדקף, הרמיוני נשברה.

"זה לא יהרוג אותו, נכון?" היא לחשה באימה. מקגרגור הביט בה.

"מובן שלא. זה גם לא יגרום לנזק פנימי. הברקים האלה מחשמלים, אבל לא מספיק כדי לפגוע באמת. הם נועדו בעיקר להכאיב."

עוד שאלה, עוד חוסר תגובה, עוד ברק. עוד צרחה מיוסרת. הרמיוני משכה את ידה מידו של הארי.

"אני לא יכולה להיות כאן," היא אמרה תוך כדי שהיא נסוגה. "המפקדת -"

"משוחררת," אמרה מנסן מיד. הרמיוני עזבה את החדר בצעדים לא יציבים.

הארי רצה ללכת בעקבותיה, אבל לא הרשה לעצמו.

הוא לא יכול לוותר לאויב. איזה מן הילאי הוא יהיה אם הוא לא מסוגל לעמוד בתשאול של הטרוריסט המסוכן ביותר בעולם?

הוא שתל רגליים ונשאר במקומו בזמן שפרסי התעוות על הרצפה. ברקים נוספים פגעו בו, בכל אזורי הגוף שלו, חלקם גוררים ממנו צעקות, חלקם גורמים לו לכווץ את פניו בחוזקה. דמעות זלגו מעיניו.

זה היה מחליא. אבל אף אחד לא עצר לתת לו זמן לייצב את נשימתו בין השאלות.

הארי נשאר - הכריח את עצמו להסתכל - עד שהברקים התחילו לפגוע בהייזל.

הילדה בכתה ויללה והתפתלה על הרצפה עם הברק הראשון. פרסי פקח את עיניו לרווחה, חרדה פרושה על פניו הרטובים מזיעה ודמעות.

"לא," הוא צעק-לחש, פוצה את פיו בפעם הראשונה. מנסן הביטה בו בעיניים נוקבות.

"אני מודעת לעובדות. הייזל לא מדברת."

"אז - למה -" פרסי גימגם. נראה היה שהוא לא מצליח לבטא את המשפט. נשימותיו היו מהירות ולא יציבות.

"כי אולי," מנסן אמרה בשקט, מתכופפת להביט בו בגובה העיניים, "אולי אם תשמע את החברה שלך צועקת, אתה תוותר. אולי תהיה בך מספיק אנושיות כדי לפחות להפסיק את הכאב שלה."

פרסי רעד. העיניים שלו עקבו אחרי מנסן, שהזדקפה. שניהם הביטו אחד בשנייה למשך רגע, עיניו מכווצות בכאב ובהלה, עיניה נוקבות.

הוא לא אמר שום דבר. היא נאנחה וסימנה למקגרגור.

צרחות - גבוהות יותר, צעירות יותר - מילאו את הצינוק. הארי צעד לאחור מבלי לשים לב, נושך את שפתיו.

"בבקשה," פרסי החל לצעוק גם הוא, בקול נשבר. "בבקשה, אל - תעזבו אותה!"

מנסן לא הביטה בו אפילו. ברק נוסף פילח את האוויר.

הארי נשען על הקיר מאחוריו. הוא לא שם לב שהוא נסוג עד אליו.

"אתה תענה לי, אם אני אפסיק?" מנסן שאלה. הייזל בכתה בתא שלה, אבל מלבדה לא נשמע צליל. פרסי נותר חיוור ושותק.

מנסן ניענע בראשה. "אתה עושה לה את זה. אתה עושה את זה לשניכם."

ברק לבן פגע בפרסי. ברק נוסף פגע בהייזל. הם צעקו ביחד, התכווצו ביחד, בכו ביחד, והארי לא יכל לעמוד בזה יותר.

"המפקדת," מילמל. היא שמעה אותו מעל הרעש, איכשהו, והסתובבה אליו.

"אני יכול…?" הוא שאל, מצביע על הדלת. היה לו טעם מר בפה.

"משוחרר, פוטר," מנסן אמרה. הוא הסתובב מיד ויצא משם.

היא לא נראתה מאוכזבת. הוא חושב. הוא לא בטוח, היה קשה להבין משהו מעבר לצרחות.

הן ליוו אותו, הצרחות, מצלצלות לו באוזניים גם כשהצינוק כבר היה סגור והרחק מאחוריו.

~~~~~~~~~~~

הוא מצא את הרמיוני בין מדפי הספרים הממלאים את הכיפה.

"היי," הוא אמר בשקט. היא הרימה את הראש בבהלה אבל נרגעה כשהיא רואה שזה הוא.

"הארי." היא נראתה חיוורת.

הוא הינהן אל הספר בידה. "מה את עושה?"

היא הביטה מטה אל הספר, כאילו גם היא תוהה. "אני… אני לא באמת עושה שום דבר - הכל כתוב בשפה המוזרה הזאת - אבל חשבתי לפחות להסתכל, למקרה שאני אבין משהו, בתקווה שזה… יעסיק לי את המחשבות."

היא נראתה לא יציבה, כמעט מזועזעת. בהלם, אולי. אז הארי לקח את הספר מהידיים שלה והניח אותו על המדף כדי שיוכל לאחוז בידיה.

"הרמיוני. זה בסדר."

דמעות עלו בעיניה והיא הסיטה את מבטה. "אני יודעת שזה מגיע להם - אני יודעת שחייבים לעשות את זה, חייבים… לענות אותם. חייבים לעשות משהו. אבל - אבל זה כל כך…"

הארי חיבק אותה. היא בכתה קצת, רק קצת, והוא נידנד אותם מצד לצד.

"אני יודע," הוא אמר בשקט.

הם לא זזו עד שהיא נרגעה לגמרי.

"תראי לי על מה הסתכלת," הוא אמר לבסוף. היא מחתה את עיניה. "אולי באמת נצליח להבין משהו מכל הג'יבריש הזה."

היא חבטה בו - "הארי פוטר! שלא תקרא לשפות עתיקות שאתה לא מבין ג'יבריש!" - והוא חייך וגם היא חייכה ושניהם לא חשבו על הצרחות ביחד.

הם נשארו שם עד שהחשיך בחוץ.

~~~~~~~~~~~

הארי ירד אל הצינוק מעט בחשש.

השעה הייתה מאוחרת. הוא לא ידע מתי מנסן ומקגרגור עזבו, והוא לא ידע למה לצפות, אבל הוא היה פשוט חייב -

הוא חייב לראות אותם. הוא חייב לוודא שזה בסדר, בשביל השקט הנפשי שלו.

מה שהוא מצא לא השקיט לו את הנפש בכלל.

האורות הזהובים והירוקים בחדר - תמיד חיוורים וחלשים - היו כמעט לא קיימים הפעם. חלשים מתמיד. הדממה שבדרך כלל מילאה את הצינוק הוחלפה בנשימות רדודות, כבדות, שנגררו פנימה והחוצה באיטיות ומבלי להתחשב ברעש שהן עושות.

הוא הדליק את השרביט שלו.

הייזל יבבה עם האור הפתאומי. זה היה צליל קרוע, כאילו נתלש מהגרון שלה, והארי נאלץ לעצור בעצמו מלהירתע.

היא ישבה מכווצת על הקרקע, שעונה על קיר התא המפריד בינה לבין פרסי, עיניה סגורות. בגדיה היו חרוכים בכמה מקומות, כאילו פגעו בה שם יותר מידי ברקים והבד נשרף. היא ניסתה לזחול לאחור, כנראה בתגובה להארי, אבל כל שהצליחה לעשות היה להירתע, איבריה נעים כמו שקי חול, מסורבלים ונשמטים ללא שליטתה. היא השמיעה את הקול הקרוע שוב, מלאת יגון, ואז חדלה מלזוז.

הארי בלע רוק.

הוא חשש להסתכל על התא השני, אבל לא הצליח לעצור בעצמו.

פרסי היה שכוב על הרצפה בחלק האחורי ביותר של תאו. ראשו היה שעון מעט מעלה, נתמך בקיר מאחוריו בתנוחה שלא יכלה להיות נוחה. השלשלאות היו מסובכות סביב זרועותיו כאילו ניסה למשוך ולסובב אותן, ושריטות עיטרו את מפרקי ידיו, דם מטפטף מהן באיטיות. כל גופו היה רפוי. הוא לא זז מילימטר, שכוב על הרצפה כמו פסל, מלבד חזהו שעלה וירד באיטיות עם כל נשימה מחוספסת שהוא גרר מריאותיו.

עיניו היו פקוחות. הן היו נעוצות בהארי כמעט בעירנות, זהירוֹת וחשדניות, אפילו שהוא נראה כל כך עייף שהארי תהה איך זה שהוא עדיין בהכרה. העיניים של פרסי התכווצו בכל פעם שהוא שאף אוויר, כנראה מכאב.

אבל החלק הכי גרוע היה הצלקת.

היא החלה בלסת שלו, ממש מתחת לאוזן השמאלית. העור שם היה מורם ונפוח ואדום - סימן טרי, כך נראה - ומכווץ ומקומט אל תוך עצמו. קווים שחורים ביצבצו בתוך האדום, כאילו העור שם מת, כאילו אין איך להחזיר את המצב לקדמותו. וורידים שעברו דרך הצלקת, שנראתה כמו פס עבה שבלט מהעור החיוור, הובלטו גם הם. הפס המשיך מהלסת, דרך העורף, אל קדמת הצוואר ומטה אל החזה, עד שנבלע מתחת לחולצה החרוכה של פרסי.

נשימתו של הארי נתקעה בגרונו. לא היה לו מושג איך זה קרה ומה הוביל לזה, אבל זה היה מזעזע, והוא לא הצליח להפסיק להסתכל.

"אני לא," פרסי אמר, והקול שלו היה כל כך צרוד שהוא נשמע חרוך. כאילו ברק צרב את מיתרי הקול שלו.

הוא לא המשיך, פלט נשיפה קטועה, עיניו המכווצות נסגרות בחוזקה. כשהוא שאף שוב החזה שלו עלה גבוה יותר מהפעמים הקודמות והוא נרעד והשתעל והקול שלו חירחר. כל הגוף שלו רעד. דמעות זלגו מעיניו.

הייזל פלטה עוד קול שבור מהתא השני, והגרון של הארי נסתם.

זה היה כל כך רע.

פרסי עצר את נשימתו, מאלץ את גופו להפסיק לרעוד כמעט בכוח. אחרי כמה רגעים הוא נשף, לאט, ורטט קל עבר בו אבל נראה שהוא הצליח למנוע ממנו להתחזק. הארי צפה בזמן שהוא המשיך לנשום לאט, עד שהוא התייצב, ועיניו נפקחו שוב.

הן ננעצו בהארי. "אני לא אגיד שום דבר," פרסי חרק בקול חלש וצרוד. "אני לא יכול ל-להגיד. לא משנה מה תעשו." הוא נשם, פנימה והחוצה, והנשימות שלו שרקו והעיניים שלו התכווצו שוב.

אם הארי לא היה עומד מולו ומביט בו באותו רגע, הוא לא היה קולט את זה. הוא לא היה מבין את הכוונה.

פרסי לא הביט בו בנחישות. הוא לא דיבר בשכנוע או בכעס או במרידה. זאת לא הייתה אמירה שנועדה להציג כוח.

הארי הסתכל על עיניה העצומות בחוזקה של הייזל, על גופו החבול של פרסי, והוא הבין.

פרסי היה כאוב ועייף ומיואש, וחוסר אונים קרן מכל סנטימטר בגופו, וזהו.

לא היה שום דבר מעבר לזה.

"אני לא אדבר," פרסי מילמל, וזה נשמע כמו תחינה.

והארי האמין לו.

*הלחש הוא כמובן המצאה שלי. קראתי לו פאלאגו (Paellego) משום שזאת המילה הלטינית שפירושה הוא סריקה, קריאה, חיפוש, בחינה, וכולי. זה נראה לי הולם.

**פירוש הקסם מלטינית הוא: "גלה את עצמך, הו מוח. פאלאגו!" אני יודעת שלא ככה בדיוק עובדים הלחשים בספרים, אבל זה נראה לי יותר טוב מכלום.

המקור לכל הפירושים האלה הוא גוגל תרגום. אם מישהו איכשהו מוצא איזושהי טעות - תאשימו אותו.

כפי שבטח שמתם לב, לקחתי את החופש להשתמש בקסמים כרצוני. פאלאגו, "לחש הברקים", וכולי. אני אמשיך להמציא דברים כאלה גם בעתיד. הכל למען מטרת הסיפור בלבד.

ספרו לי מה אתם חושבים על הפרק :)

הפרק הקודם		הפרק הבא