חצויה+

הפרק מוקדש ל.. *תופים* HermioneGranger  !!

סורי אנשים אם הדברים לא מדויקים. תשרדו.

--

פרסי

במוות יש הרבה חושך. הרבה אפלה וצללים. טוב וגם כלב עם שלוש ראשים וזנב של דרקון. הידד, אני שוב פוגש את המפלץ המכונה קרברוס. איכשהו אף פעם לא דמיינתי את עצמי נמצא כאן ותוהה לאן ישלחו אותי.

אבל אני כאן. ואני תוהה לאן ישלחו אותי. יכול להיות שיענישו אותי, אבל על מה? כאילו זה אל שאני מנסה להוציא את עצמי טוב במיוחד אבל לא זכור לי שעשיתי משהו נוראי.

אז יש הרבה סיכויים טובים שתהיה לי האפשרות להשאר באלסיום או לעשות עוד גלגול. זה עדיף על עינוים עד יום הדין. וזה גורם לי לחשוב על מה שעשינו.

כל האנשים שמתענים – את הצרחות שלהם אפשר לשמוע עד כאן - יכלו להשתחרר לפני כמה חודשים, אם אנחנו לא היינו עוצרים את כרונוס או את גאיה. הם היו יכולים להיות חופשיים, להפסיק את הכאב. טוב ואז אנחנו באנו והרסנו את החלום שלהם.

זה קצת לא הוגן, אני יודע שהם עשו דברים זוועתיים, אזל זה לא קצת מוגזם? עינויים נצחים? נביחה מקפיאה מעירה אותי ממחשבותיי. קרברוס נועץ בי מבט רצחני, מסתבר שנעצרתי בדרך לכניסה וזה מפריע לו.

מיהרתי להמשיך ללכת, אני לא אסתבך עם כלב ענקי. כבר הייתי כל כך קרוב לעבור, אבל אז הרגשתי יד אוחזת בידי.

"חכה!" קרא קול. נעצרתי והסתובבתי. מולי עמדה נערה – אין כאן הרבה בני גילי – בעלת שער שחור ועיניים שהזכירו את אנבת' עד כאב, עצמות לחיים קצת גבוהות וגוף ממוצא לגמרי.

"מה." שאלתי בחשד. "אני מכירה אותך," אמרה. "אתה זה מהחדשות." אחרי כל מה שעשיתי לא פלא שנכנסתי לחדשות האנושיות בתור טרוריסט.

"ו.." ניסיתי לדובב אותה. "ואתה מת!" קראה. שוב שמעתי את הנביחה. שנינו הסתובבנו באותה השנייה. מבט מקרברוס גרם לנו להמשיך ללכת. היא עדין לא עוזבת את מפרק ידי. משתדלת שלא אעלם לה בין המוני המתים.

"אני יודע," עניתי על מה שאמרה קודם לכן. "אבל איך?" עיניה התרחבו בסקרנות, ממש כמו ילדה. "חרב," אמרתי. "פה." הצבעתי על לוח החזה. "חרב? מי משתמש בחרבות? אתה רציני איתי עכשיו? וכאילו מי עשה לך את זה?"

אלוהים היא לא יכלה למות ביום אחר? למה דווקא איתי ולמה היא ראתה אותי לעזאזל. "אני." אמרתי בקוצר רוח. "כאילו התאבדת?" ממש גאונה. "כן."

"למה?"

"בגלל החיים."

"כי היית טרוריסט?"

"לא הייתי טרוריסט."

"אבל זה מה שאמרו בחדשות."

"אז אמרו."

"גם אבא שלך אמר שידע שלא יצא ממך משהו טוב."

"הוא לא אבא שלי."

"אתה מאומץ?"

"אם חד הורית."

"הכרת את אבא שלך?"

"פגשתי אותו לפעמים."

"אהבת אותו?"

"לפעמים."

"מה זתומרת?"

"בדיוק מה שאמרתי."

"מסכן."

"חסר לך את אומרת את זה שוב."

"למה?"

לא עניתי. לא היה לי מה לענות. כי כן היו לי סוג של חיים טובים? כי זה מעצבן אותי שמרחמים עלי?

"אתה חושב שתפגוש אותו?" התעלמה מזה ששתקתי.

"כן."

"איך אתה יודע?" התעקשה. ויתרתי על הניסיון להסתיר ממנה. גם ככה היא לא תוכל לעשות עם זה כלום. "כי הוא פוסידון." עניתי.

"חהחה." עברנו את השערים, הייתה שתיקה. "רגע. היית רציני?" נעצרה פתאום. עכשיו כבר לא הפריע לי לעצור. אחרי שעברו את קרברוס כר לא שינה לי לעמוד ולדחות את המשפט שלי.

"כן. כל המיתולוגיה היוונית וזה, הכל אמיתי. ולפעמים נולדים ילדים של בני תמותה ואלים. מבינה? אז אני כזה. חצויים אנחנו קוראים לעצמנו." פניה הביעו תדהמה והלם מוחלט. "שקרן." פסקה לבסוף. והמשיכה ללכת.

סוף סוף עוזבת לי את היד. טוב לפחות ניסיתי. "ביי." מלמלתי והלכתי לאחד התורים שלל המשפט. אני עומד לחכות כאן הרבה זמן.

הפרק הקודם		הפרק הבא