מפוצלת-ננטש

בהתחלה חשבתי שנרדמתי, אבל כשתחושת חוסר החיים פלשה לגופי הבנתי שאני באחד ה'התקפים' שלי, ומאוחר מידי להרחיק את דראקו.

ראיתי את עצמי עומדת במסדרון ללא חלונות, מקור האור היחיד היה רק כמה לפידים. אחרי כמה שניות יצאה מהצללים דמות. דראקו. הוא הלך אלי.

כשהיה מספיק קרוב הוא תפס במותניי. עשיתי כמוהו. ראשינו התקרבו. "טיילור." הוא לחש בשקט. סגרתי את המרחק בין שפתיינו. בדיוק אז ערפל לבן כיסה הכל והמסדרון אני ודראקו נעלמנו לאין.

הערפל התפזר מעט והותיר מעגל מואר, דמותי עמדה מבולבלת באמצע יער. ואז התגשם מתוך הערפל פוטר. הוא הסתכל עלי. "הארי." התחלתי ללכת לעברו. הוא לא ענה, רק שתק ולקח צעד אחורה.

התחלתי לרוץ. "הארי!" נדמה שהוא כל הזמן מתרחק. "את מסוכנת! את יכולה להרוג אותי אפילו בלי לנסות!" עיניו רשפו מכעס. הגעתי למקום בו הוא עמד. אבל הוא נעלם. הסתובבתי. פוטר עמד שם, חצי מוסתר בין הצללים.

מסוכנת.... נשמע לחשוש. את יכולה להרוג..... "לא!" צרחתי בכל כוחי. "הארי! אני צריכה אותך!" דמותי נכנסה להיסטריה והרגשתי איך זה חודר לגופי הממשי בלי מודעות. "באמת! אני לא אפגע בך! אני מבטיחה!"

הוא הניד בראשו. "איך את יכולה להבטיח משהו שאינך יכולה לקיים?" רציתי לענות, אבל הכל החשיך.

עכשיו הייתי בתוך עצמי. וראיתי נצנוץ קטן במרחק. הנצנוץ גדל והתקרב, תוך שניות היה מתחתיו עוד עיגול אור זהה לזה שמעליו.

ואז הרגשתי את רגליי ניתקות מהקרקע. גופי נמשך לעבר מקור האור, לא יכולתי להתנגד.

כמו שהריחוף התחיל, ככה הוא נגמר.

נפלתי ושקעתי בתוך מים שחורים. נאבקתי להוציא את ראשי מעל פני המים אבל לשוו. כשחשבתי שאני עומדת למות במים האלו,

ההתקף נגמר.

פתחתי עיניים במהירות, ליידי ישב דראקו, הוא הביט בי בפחד. ניסיתי לראות עוד רגשות על פניו אבל הצלחתי לקלוט רק אימה.

התרוממתי, כבר לא כאב, נראה שפומפרי איחתה את העצמות. "מה זה היה?" דרש דראקו לדעת. "על מה אתה מדבר?" היתממתי, ידעתי שזה לא יעבוד. "את פרכסת וצרחת מילים לא מובנות! כל הפנים שלך הלבינו! ו-ושמעתי שאת

אומרת את השם של פוטר!"

כן..... קצת קשה להסביר את זה. תשמע דראקו זה מין דבר כזה אצלי שכל כמה זמן אני רואה חזיונות שחלקם עתידים לקרות וחלק אפשר למנוע. לרב אני יודעת מה אפשר למנוע.

אבל בזמן שאני רואה את החזיונות הנשמה שלי דיי יוצאת לי מהגוף ומשוטטת בזמן, אז הגוף שלי מנסה לחפר על זה בכל מיני תנועות וקולט מה אני אומרת בחזיון ככה שאני צורחת או אומרת את זה גם באמת.

לא יקרה.

"היה לי סיוט." שיקרתי. הוא קימט את מצחו. "ופוטר היה שם? את חולמת על פוטר?" הזעפתי פנים. "תראה אני לא זוכרת אותו בסיוט אז יש מצב שאמרתי משהו אחר, אולי פטר הקדוש או משהו." הוא לא האמין לי, אבל בחר לעזוב את הנושא.

אני בחרתי להגיד לו ללכת והוא הסכים ברצון להתרחק קצת מהמוזרות שלי.

דבר אחד ברור. החיזיון הראשון שלי, עומד להתרחש. זה אף פעם לא במקום בו ראיתי את זה אבל הוא עומד להתרחש, סימן רע. שאר הדברים מסובכים. אחד, קראתי לפוטר 'הארי'. שתיים, הוא אמר שאני מסוכנת ויכולה להרוג אותו.

כנראה זה נכון, כי זה היה חיזיון. אבל מה שהתרחש שם, לא הולך לקרות, אולי זה יקרה ללא מילים. אבל משהו שם נכון.

והחיזיון האחרון, הטביעה. אם אני 'עוברת' משהו כזה סימן שאני עומדת להרגיש חסרת שליטה מתישהו, וזה יהיה קריטי מאוד, יכול להיות שזה יסכן חיי אדם.

את יכולה להרוג אותי אפילו בלי לנסות  לא לא לא... אני לא אסכן את פוטר בגלל חוסר שליטה, זה לא הגיוני בכלל! חוץ מההתקפים אני לא מאבדת שליטה, והם לא מסכנים אף אחד. במקום לשבור על זה את הראש חזרתי לחיזיון הראשון.

אני זאת שסגרה את המרחק בינינו, וזה מה שמטריד אותי. לפי איך שראיתי שהנשיקה התחילה, שנינו חיכינו לה הרבה זמן.

"טיילור?" נשמע קולה של היילה מהדלת. עצמתי עיניים והסדרתי את נשימתי שמסתבר שהואצה. "את ערה?" צעדים. כיסא חורק ליידי. יד עדינה מלטפת את שערי. "היא כל כך שברירית כשהיא ישנה." לחשה לעצמה. כנראה עדין הייתי חיוורת מההתקף.

רציתי לפתוח עיניים ולהגיד לה שהיא מדהימה, אבל אז היא הייתה מפוצצת אותי בשאלות כי דראקו בטוח סיפר לה מה קרה וממש לא רציתי לשקר לנפש הטהורה הזאת.

אבל גם לא רציתי לספר לה שאני עומדת להתנשק עם דראקו מאלפוי ולסכן את פוטר.

הפרק הקודם		הפרק הבא