בת זאוס אחת ושני בני פוסידון-ננטש

קיי

"עזוב אותה!" אני צורח בכל כוחי, אבל הוא ממשיך לחתוך בבשרה עם סכינו. דיימון מייבבת בקול חלוש, נראה שעוד רגע תאבד את ההכרה.

אני שוב בנחל, הקול מציע לי לנטוש את דיימון, אני מסכים. נשמעת צעקת כאב מאחורי, דיימון מתה.

אנחנו ביער, "אני פוחדת." לוחשת לי דיימון ונצמדת אלי. "זה בסדר, אנחנו נצא מכאן." אני מקווה. היצור יוצא מבין העצים ומתקיף. הגופה של דיימון שרועה לרגליי, על החולצה יש כתם שחור וגדול. דם.

"הכל באשמתך," היא אומרת. "עליך למות." היא משלכת בי ברק.

"למה קראת לי?" "הגיע הזמן לגמור אותך." אני שולף סכין מחגורתי. אבל אמרת שלא תפגע בה! צורחים עלי חושי. אז מה, אמרתי. אני מרגיש אדרנלין מציף אותי. הסכין תקוע לה בחזה. "למה?" היא לוחשת רגע לפני שהיא מתמוטטת.

 אני מתעורר, טיפות זעה קטנות מעטרות את שערי. זה רק חלום אני מנסה להרגיע את עצמי. אבל הלב שלי מסרב להאט את דפיקותיו.

הדבר האחרון שאני זוכר זה את קולה של אנבת' קורא לנו, אותי, באפיסת כוחות לוחש לה שאנחנו כאן, ואז היא ופרסי מצאו אותנו ונפלתי חסר הכרה.

שכבתי באותו חדר שהייתי בו בפעם הראשונה, אבל הפעם הייתי על הרצפה, ולידי הייתה הספה. על הספה ישנה דיימון כשפניה לכיווני. הקרב ניכר בה-כתפה הייתה חבושה שוב ועל פניה נראו כמה כתמי דם קרוש.

אני בטח נראה טוב יותר. כי אחרי הכל המים רפאו אותי לגמרי ורק הגל גמר לי את הכוחות.

"נראה ששנים מהגדולים הפרו את שבועתם שוב." נשמע קול עמוק. כיירון. "מה זאת אומרת?" דרש פרסי לדעת. "אתה לא מבין מוח עצה? לפי התסמינים המים ריפו את קיי, והוא יצר גל ענק ששטף את המלטיפתאוס. מה נראה לך זה אומר?"

 אנבת' נשמעה חסרת סבלנות. "זה אומר ש...... קיי הוא אחי? כאילו לגמרי?" כשחושבים על זה אני לא אמור לשמוע את השיחה הזאת, אבל קצת תשובות לא יזיקו. "כן פרסי, הוא אחיך. ועליך להתנהג בהתאם." חריקת גלגלים שקטה, פתיחת דלת ואחריה דממה.

"הוא לא מוצא חן בעיני." פרסי נשמע זועם. "אבל-..." "אבל מה?! דיימון כמעט מתה בגללו! הוא נראה כאילו הוא מסתיר משהו מהעבר שלו. והדבר הזה חשוב. אני בטוח."

אני מרגיש צביטת אשמה. הוא צודק. דיימון כמעט מתה בגללי. ויכול להיות שהחלומות שלי חשובים לפתירת כמה בעיות. אבל אני לא עומד לספר עליהם. לאף אחד.

"פרסי, אתה כמעט לא מכיר אותו. אין לך זכות לשפוט אותו ישר ככה." אמרה אנבת' בנוקשות. "אני יודע, אבל מרגישים את זה. התנועות שלו מהוססות. הוא נזהר בכל מילה שהוא אומר. כאילו מפחד לחשוף משהו." פרסי כמעט ירק את המילים.

ועכשיו הרגשתי קצת אשמה. אבל בעיקר כעס. נראה שאני וג'קסון לא נהיה האחים הכי טובים.

ג'קסון ואנבת' התקרבו אלינו. שותקים. עצמתי את עיני במהירות. לא כדי שג'קסון ידע ששמעתי את כל מה שהוא אמר עלי. "תסתכל עליו." הם עמדו מעלי. "הוא נראה כזה אכזרי?"

הערכתי את הניסיון של אנבת' להרגיע את ג'קסון. אבל זה לא יעזור. אם יש 'אהבה ממבט ראשון', אז חייבת להיות 'שנאה ממבט ראשון'. זה בדיוק מה שיש ביני לבין ג'קסון.

הפרק הקודם		הפרק הבא