אמת (המשך לאהבה אסורה)

היוש פוטרהאדס!!

אני יודעת שלקח לי מלא זמן להמשיך ואני יודעת שמתחתי אתכם בחוסר צדק נוראי, אבל יש לי תירוץ כי הייתי באילת והמחברת פאנפיקים שלי לא הייתה איתי ^^

בכל מקרה, זוכרים שאמרתי לכם שיהיה לפאנפיק הזה סוף טוב ואתם לא האמנתם לי? אז אה הא!! אין יור פייס!! יש לו סוף שאתם תמותו עליו (אני מקווה), וסוף סופי שאתם עוד יותר תמותו עליו (שוב, מקווה)!!

נ.ב

את הפרק הזה אני רוצה להקדיש לקאט ואלנטיין השווה, שלמרות שיש סיכוי שהיא לא קוראת את הפאנפיק הזה אני בכל זאת קוראת את שלה, אז אם אתם רוצים המלצה לפאנפיק ממש טוב אז תחפשו את "מעבר לגבולות" ותקראו. כבר מזהירה: לא לאנשים שרוצים לשמור על התמימות שלהם!

אז, קאט ואלנטיין, הפרק הזה מוקדש לך כי את אוסומית שכותבת פאנפיקים נהדרים וכי אני אוהבת אותך ♥

"לאן אתה הולך?" הרמיוני מיהרה אחריו.

"לשדה תעופה, לעצור את דראקו מלעשות את הטעות הזו."

"ואיך בדיוק תגיע לשם?"

"עם המטאטא שלי."

"כן, בטח, כי ממש יתנו לך." היא תפסה בידו. "בוא איתי."

"לא! אני צריך להגיע לשדה!"

"ולאן אתה חושב שאני לוקחת אותך?! אנחנו הולכים להתגנב משטח הוגוורטס ולהתעתק לשם, זאת הדרך הכי מהירה."

היא ראתה את התודה בעיניו של הארי, אך לא התעכבה. שניהם רצו עד שהגיעו לקרחת יער, הטירה הייתה הרחק מאחוריהם.

שני החברים החזיקו ידים, ולאחר רגע נמצאו בתא שירותים בנמל התעופה האנגלי. הם יצאו במהירות לאזור העולים לטיסה, בדיוק כשמשפחת מאלפוי עמדה להיכנס למטוס.

"דראקו!!" הארי צרח נואשות. כמה אנשים הסתובבו למשמע הצעקה, אבל לא היה לו אכפת, העיקר שאהובו ישמע.

המאלפויים הסתובבו, ועיניהם של שני הבנים נפגשו.

"בבקשה..." שחור השיער פלט, כמעט ללא קול.

"דראקו, לא!" לוציוס גער לעבר בנו.

דראקו נשם עמוק. "מספיק, אבא, אתה כבר לא השליט שלי."

"אם תעשה זאת, לא אכיר בך עוד כבני. אנתק איתך כל קשר. אני לא אקבל את העובדה שבשר מבשרי הוא... הומו."

"אז אני מניח שכבר אין לי אבא."

הבלונדיני הפיל את מזוודתו ורץ לעברו של פוטר. שני הבנים התחבקו וצחקו. 

האנשים מסביב לא ידעו כיצד להגיב: חלקם מחאו כפיים, חושבים שזוהי הצגה, חלקם מלמלו בבלבול, וחלקם פשוט בהו בשני הנערים, שנראו מאושרים יותר מאי פעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא