כשעולמות נפגשים

הנה הפרק החדש והמושלם שכתבה בשבילי ronironironi המהממת-

השאלה נשארה באוויר: פרסי זע בחוסר נוחות, ג'ייסון בהה באוויר במעט מבוכה ופייפר העבירה את ידה בשערותיה שוב ושוב. רכנתי מעט קדימה כדי שאוכל לראות טוב יותר את עיניהן הבהירות של הערפדיות שישבו מולי ביתר נוחות, כדי שאוכל להבין אם המילים שלי קולעות למטרה.
"טוב," אני נאנחת בקולניות כדי להפנות את תשומת הלב אליי. משהו שמרגיש לי כמו מליוני עיניים ננעצות בי אבל אני נחושה לא לתת לזה להפריע לי. "לפי הסיפור שלכם זה נשמע לי שגם אתם לא מחפשים צרות - מיותרות - " אני מבהירה, כי הזאבים נראים על סף צחוק או פיצוץ זעם. "ואני חושבת שגם היה לכם מספיק מהן לזמן הקרוב."
השתיקה קצת מפחידה אותי; מה אמרתי לא בסדר?
"אפשר לומר," אומר אדוארד לבסוף באדיבות.
מעודדת מעט, אני ממשיכה. "אני חושבת שפשוט נבדוק שהכימירה הסתלקה וניפרד עכשיו לשלום. בלי שטויות מיותרות," אני משתדלת לא לבהות בליאה, שלפי מה שהבנתי היא חמת המזג בקבוצה. או רוזלי. בדרך כלל אני חדת הבחנה יותר, אבל משהו ביצורים המוזרים מקהה את היכולות שפיתחתי עם השנים, חוסם את האינסטיקטים שעליהם אני מסתמכת. אני מניחה שזו בלה, האחת שהציגה את עצמה עם כישרון לחסימת העיסוק במחשבות שלה. אני תוהה אם היא ראתה אותנו כאיום מספיק בשביל לפרוש שכבת הגנה על היקרים לה, ואם היא זו שמשבשת את היכולת שלי לקרוא את הכימיה שללא ספק יש בניהם.
יש שתיקה לא טבעית. אני מבחינה בחוסר נוחות שהמארחים שלנו פשוט יושבים קפואים בלי צרכים אנושיים בסיסיים- למצמץ, לבלוע רוק, לגרד במקום מגרד או סתם להעביר יד בשיער. זה מעביר רושם לא אנושי לחלוטין, אבל מי אני שאשפוט? עם כת החרב שלי עדיין צמודה לירחי ואולר קטן בכיס האחורי, אני לא בדיוק דמות מופת של בן אדם רגיל. "אז, מה אתם אומרים?.." הקול שלי דועך בהדרגה.
משהו זז מחוץ לטווח הראייה שלי. "אנחנו לא מחפשים צרות," מבטיח לי ג'ספר בכנות, עיניו נעוצות בי בהבעה לא מוכרת, כאילו אני תוכנית טלוויזיה מרתקת, חידה שהוא מנסה לפתור. אם לשפוט את הכישורים שלו, אין לי ספק שהוא מצליח.
אליס מבקשת את סליחתנו לרגע כשכולם יוצאים אחריה מהחדר בצעדים בוטחים. להתעייצות, הם אומרים.
אני שומעת ליחשושים רמים שמתפרצים אחד לשני אבל ההברות לא מצטרפות למילים מובנות אז אני מביטה בפרסי שיושב לידי ולוחש לי "היה יכול להיות גרוע יותר."
ההרגשה שלי משתפרת פלאים. "תודה מוח אצה."
"תמיד כאן לשירותך," הוא מחווה תנועה אצילית מגוכחת שגורמת לי לצחוק. נקישות רגליים קרבות; אני מנסה ללבוש את ההבעה המתונה שלי, אבל אני רק יכולה לחשוב על כמה שאני רוצה להיות איתו לבד. עכשיו. ריכוז, אני נוזפת בעצמי. בת אתנה.
הם מתיישבים בעוד פייפר תוקעת בי מבט לא ברור. "אהמ אהמ," אומר בקור רוח אמט. "בניגוד לדעתי - " הוא אומר ותוקע מבט כועס בזוג הוריו המאמצים " - החלטנו שמלחמה עכשיו תיהיה מיותרת למדי. אז אולי יום אחד יתחשק לנו לצוד אתכם או משהו כזה, אבל לא עכשיו."
שנים של ערפדים נספרות באופן שונה ביותר מבני אדם, מבחינתם מאה שנה זה פרק זמן קטן באינסוף שלהם. חצויים סופרים שנים קצת אחרת; מאז שהם מגלים את זהותם הזמן הנותר שלנם נספר בדרך כלל בימים ובשבועות אם לא מחנה החצויים.
אמט חושף את שיניו במשה שנראה חיוך לבבי כמו כימירה שנוהמת. "צחקתי, צחקתי."
ג'ייסון מאלץ חיוך לעלות על פניו כשהוא ממלמל לעצמו 'משעשע, אה?'
"בכל מקרה," סופקת אליס את כפותיה, "אנחנו נשמח לשמור אתכם כחברים שלנו. אם תצטרכו עזרה אתם מוזמנים לפנות אלינו- יש לכם ידידים ערפדים בבית ביער."
"וידידים בחצי משרה זאבים," הוסיף סת' בחיוך זאבי. "בבתים בשמורה, וביער לפעמים. רק ג'ייקוב גר כאן..."
המשפט גרם לג'ייקוב ורנסמיי לתקוע בו מבט רושף והוא צעד לאחורה ומילמל 'טוב זה האמת'.
"רנסמיי," אמרה בלה בכיווץ שפתיים- מחווה אנושית ראשונה מאז שהגענו. "את מוכנה להסביר על מה בדיוק - "
"שום דבר," פטרה רנסמיי במבוכה.
"טוב," מיצמצה פייפר. "לא שזה לא מרתק אותנו, כמובן, רק שבטח כולם במחנה חושבים שמתנו ואני חייבת לחזור לפני שדרו הגועלית תתפוס את התפקיד שלי."
"שמחנו להכיר אתכם," מילמל אדוארד. "בלה, הניחי לזה. נדבר מאוחר יותר."
"כמובן," היא אמרה אבל גוון הכעס בקול לא כהה. "להתראות ודרך צלחה".
צעדנו לכיוון היציאה מהבית. דר קאלן ליווה אותנו עד שער הפתיחה של הבית ואז מילמל לעצמו כמה מילים שהיו חסרות משמעות בשבילי אם לא הייתי בת אתנה - 'מעניין מה מספר הכרוזומים שלהם. כלומר; הריח שלהם אנושי אבל לא מעורר תאבון. אולי נוכל לפתח משהו שיגרום לריח הזה להיות גם של שאר בני האדם...'
אני מתאבנת במקום. פרסי לוחץ על ידי בעוצמה. תמשיכי, הישארי איתי, זה אומר. אבל אני מתנתקת מידו כדי להגיד משהו לדר קאלן שנשאר בכניסה לבית.
אולי אם אסכים שיעשה לגופי כמה בדיקות פשוטות הוא ימצא נוסחת פלא שיוכל להשתמש בה על כל בני האדם, אחת שתגרום גם לערפדים האכזריים לא לרצות לאכול אותם ולהפוך לצמחונים.

הפרק הקודם		הפרק הבא